קשה לי...

[חבר אתה חסר]

קשה לי...

אני מניחה שכבר כולם יודעים מי אני ועל מי אני כותבת אז אין טעם לחזור על זה מחדש... פשוט כל כך קשה לי... כל כך כואב ואין עם מי לדבר כולם המשיכו הלאה, ונדמה שרק אני נשארת מאחור לא מצליחה לזוז מדי פעם אני משחזרת את הרגע ששמעתי את הידיעה ואני נופלת... ממש... כאילו חווה את הכל מחדש... זה מדהים איך 4 חודשים אחרי, והמוח עדיין מסוגל לחשוב על הדברים כאילו הרגע זה קרה... איך אני מסוגלת להרגיש בדיוק את אותה הרגשה? איך המוח מסוגל לשלוח את אותם זרמים בדיוק, כאילו עכשיו שמעתי לראשונה שהוא נרצח... נדמה שכולם ממשיכים הלאה, ורק לי כואב יותר מיום ליום... כל שהימים עוברים אני תופסת יותר ויותר את גודל האסון. הכאב בגרון, והדמעות בעיניים... עד מתי?

 

[Adrien]

אני לא אתחיל עם הקלישאות...

ואגיד לך שזה יעבור עם הזמן, שהזמן יקהה את הכאב. כי זה לא נכון. רק אפשר להתנחם בעובדה שעם הזמן אנחנו מתחילים להשלים עם העובדה שיקירינו הלך לו, ולא ישוב. הכאב בגרון, הדמעות, לא ייעלמו, אז חבל שתחכי ליום שבו תהיי חסרת תחושה, כי יום זה לא יבוא. ואל תחשבי שסובביך המשיכו הלאה, ורק את תקועה עם הכאב, כי זה גם לא נכון. כל אחד מתמודד עם הכאב הפרטי שלו, כל אחד מתאבל בדרך משלו. יש כאלו שבוחרים לעשות זאת ע"י הכחשה, אך זה לא אומר שעמוק בפנים הם לא כואבים.. אני מבינה שקשה לך, ועצוב לי לקרוא את ההודעות שלך. תנסי להחזיק מעמד, ולפחות תדעי שאת לא לבד- יש פה עוד הרבה אנשים שמזדהים איתך, ומוכנים לעזור. לילה טוב.

 

[אורי_ח]

כולם המשיכו הלאה... ורק אני נשארת

מאחור... תחושות כל כך מוכרות וכל כך מובנות. אני חושב שנכון לעכשיו הכי טוב לך שתניחי לעצמך לכאוב, להתאבל, בלי לעשות חשבון לאיש. חבל על הכאב בגרון, על המחנק בחזה. הניחי לדמעות לשטוף. תצרחי את הצער שלך, תפרקי את האין-אונים על הקירות, על הכריות, על הפורום הזה. עוד תגיע העת לעכל ולהפוך את האובדן למשהו שאפשר לחיות עמו בהשלמה. הזמן כן מקהה את התחושות, בתנאי שעוזרים לו, שלא דוחקים, שלא מדחיקים. כל איש והקצב שלו. אני מציע לך לקרוא את הדו-שיח בין PopPy לבין אחת מהצד, כאן למטה בדף הזה, על איך שהן רואות את הרבדים שנוספים במשך הזמן לתחושת האובדן, על התהליך שהוא כנראה בלתי נמנע במסע ההשלמה עם מותו של אדם קרוב ואהוב. בינתיים אני מחזק אותך, כמה שרק יכול ומצטרף לדברים שאמרה אדריאן: את רצויה כאן ואת לא לבד. אורי

 

[PopPy]

הלוואי שאפשר היה לעזור,

לנחם, להגיד שהזמן עובר והכאב קטן, או שיש תרופת פלא שמשכיחה את הכאב. אבל אין, והדרך היחידה להתמודד עם הדברים היא לנסות להשלים עם המצב, לקום על הרגליים וללקק את הפצעים. אני יודעת עד כמה זה קשה, אבל היי חזקה, ולו רק למען יקירך שאבד, שלא היה רוצה לראותך שבורה

. אתי.

 

[אחת מהצד]

לכל אחד

יש את הקצב והזמן הפנימי שלו לדברים. הדיבור והשיתוף לא חייב להיות דווקא עם אלה שהרגישו כמוך ו"המשיכו הלאה". אפשר עם כל מי שקרוב אליך ואוהב אותך. אפשר כאן. אפשר עם עזרה מקצועית. קחי לך את הזמן שלך.. עוצמת הכאב היא כמו הרגשת האהבה וההערכה שהיו לך אליו. שכנראה היו עמוקים.

 

[אשת הברזל.]

לכולם

בתגובה לתגובות שלכם: אולי הזמן כן עושה את שלו, לפני 8 שנים סבי נפטר, אהבתי אותו מאוד אבל היום לא כואב לי באותה מידה כמו אז אני מתגעגעת אליו, אני חושבת עליו לפעמים הייתי מאוד רוצה לדבר איתו ולהיות איתו שוב אבל... זה שונה אולי בגלל שהוא נפטר ממחלה קשה, ובמשך שנים הכנתי את עצמי לנורא מכל ואילו איתו... הרצח בא בהפתעה מעולם לא חשבתי שמשהו כזה יקרה ולא הכנתי את עצמי. אולי לכן הכאב גדול יותר. ואולי באמת הזמן יעשה את שלו. ואולי לא. אורי - אני באמת רוצה להתפרק לפעמים, לבכות ולצרוח, ועשיתי את זה בהלוויה שלו... אבל כנראה זה לא מספיק, ואולי צריך מדי פעם לעשות זאת שוב... PopPy - אני משתדלת להיות חזקה, בשבילו... תודה לכולכם