קשה.....

[ornusha]

קשה.....

נורא כבד לי על הלב, אני בבעיה ולא רואה פתרון שמתאים לי. מצד אחד הכל שמח וטוב אצלי כי הבראתי, אבל הכל מסתבך עוד יותר. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.... טוב, אז ככה. מכיון שחליתי לאחרונה קיבלתי פטור מהצבא. כלומר, פרופיל 21, להתגייס אני לא יכולה (אולי בעוד 5 שנים

). כולם אומרים לי איזה כיף לך את לא צריכה להתגייס לכי ללמוד, תנצלי את הזמן.... אבל זה לא מה שאני רוצה. אני יושבת מול המחשב וכותבת ומתמלאה דמעות בעיניים. לא הרבה בכיתי בגלל המחלה המזופתת הזאת, ועכשיו ממש קשה לי. אני מתה ללכת לצבא! אז מה האפשרות הבאה

להתנדב. אוקיי. אז גם זה כנראה שלא בשנה הקרובה

.......... הרופא בלשכת גיוס אמר לי שכדי להתחיל הליך של התנדבות אני צריכה להמציא אישורים שאני כבר שנה אחרי טיפולים. ואז יש עוד הליכים שאורכים בערך 4 חודשים, ואז אפשר "להתגייס". ובשבילי מתי זה יהיה?????? בגיל 20!!!! הייתי אמורה להתגייס ביולי. הפז"מ שלי כבר היה אמור לדפוק כמעט חצי שנה.... אז מצד אחד כמו שאמרתי אני רוצה לעשות צבא. אבל מצד שני באמת חבל לי על הזמן..... כדאי לי להתחיל ללמוד... ואם ללמוד- אז מה ללמוד??? הראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות. החלטתי שאני ינסה להתחיל כבר עכשיו את התהליך של ההתנדבות ואולי (הלוואי) אני יוכל להתנדב ביולי. ואז זה יפתור לי את הבעיה... ואם לא? אז החלטתי שאני יבדוק אם אפשר להתנדב ובמקביל ללמוד. ואז אני ישלב בין שניהם... ואם לא? זאת אומרת שאני צריכה לבחור בין השניים. כרגע הדבר שאני רוצה הכי בעולם זה להיות בצבא, אבל לא בא לי רק להתחיל אותו בגיל 20..... אני מרגישה אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות. למה המחלה הדפוקה הזאת באה לי? ואם כבר באה למה בסוף י"ב? לא יכלת להופיע שנה, שנתיים קודם? אפילו חצי שנה קודם.... רק לא בסוף!!!! את הרסת לי את כל החיים.... היה לי תוכנית: צבא והתפקיד שאני רוצה לעשות, להשתחרר כמו כל בן אדם נורמלי, ואז ללמוד. ולא מספיק שהרסת לי את התוכניות, לקחת לי גם את אבא שלי..... אף פעם לא הרגשתי מגעיל כמו שאני מרגישה עכשיו (אולי רק בחצי שעה הראשונה ששמעתי שאני חולה). אני לא יודעת על מה? על מי? מצטערת שזו הודעה כזו כבדה, אבל התפוצצתי..... ממש התפוצצתי..... אף פעם לא הרגשתי ככה......

 

[אדומה2]

אני מבינה אותך

או לפחות יכולה לתאר לעצמי איך את מרגישה. עברתי פה במקרה ולא יכולתי להתעלם מההודעה שלך שכל כך מלאה בכאב. איך אפשר לדעת בגילך מה רוצים ללמוד? איך אפשר לדעת את זה אחרי כל מה שאת עברת? כן צבא, לא צבא.... הנשמות הטובות שאומרות לך איזה כיף לך שאת לא עושה צבא- באמת מנסים רק להראות את הצדדים החיובים שבעניין, אבל אני מכירה את הרצון להיות "כמו כולם", לחיות "חיים נורמלים". אני חושבת שאפשר לשלב לימודים עם צבא, ואני חושבת שזה לא בחירה בין השניים, אני חושבת שזו בחירה במה שיעשה לך הכי טוב ומה יהיה לך הכי נכון. תתחילי את ההליכים להתנדבות ותראי מה קורה, אולי זה יסתדר על הצד הטוב ביותר. ואם לא- אוקיי, נעבור את הגשר הזה כנשגיע אליו, מה את אומרת? ומה בכלל עם אופציה שלישית? לא צבא, לא לימודים- וללכת לטייל? לראות עולם? לראות צבעים אחרים, ריחות אחרים, תרבויות אחרות, אוכל אחר? ללכת לטרקים או לטייל במוזיאונים או לעשות את שניהם? או אולי הודו או להשתרע על אי בתאילנד ולהירגע מכל הבלאגן שאפף אותך לאחרונה, למלא מצברים ולחזור בכוחות מחודשים? יכול להיות 3 חודשים, יכול להיות שבועיים, יכול להיות 6 חודשים, כמה שבא לך. אני יודעת על הרבה אנשים שזה עשה להם *המון* טוב. כן, המחלה הזו שיבשה לך את כל מהלך החיים. אבל את יצאת עם ידך על העליונה. ואל תשכחי את זה אף פעם. את חזקה ונהדרת- כמה כוח צריך גם להתמודד עם כל מה שהתמודדת (וממשיכה להתמודד), וגם להתעקש לחיות את חייך כפי שאת רואה לנכון. זה המון כוח ואני קוראת את זה בין השורות ומתפעלת ממך. באמת כל הכבוד. מקווה שתתחזקי ותרגישי יותר טוב, יעל

 

[ornusha]

../images/Emo51.gif

יש משהו במה שאת אומרת, אני בהחלט יכולה ללכת לטייל. אבל.... אבא שלי נפטר לפני חודש ואני לא רוצה לעזוב את אמא שלי לבד. חוץ מזה שלא מתאים כל כך לצאת עכשיו לטייל. ואם נניח את כל הסיבות האלה בצד, ובכל זאת אני יחליט לצאת יש לי עוד בעיה. עם מי? כולם הולכים אט אט לצבא... אבל בכל זאת תודה ענקית....

 

[אדומה2]

עם מי

אני כל כך מבינה את הרצון שלך להישאר עם אימא שלך. ואני מבינה את הרצון שלך לא לנסוע לבד. אז אני חושבת על אופציה שמשלבת קצת מכל דבר: עוד כמה חודשים, לא מיד, סעו את ואימא שלך בצוותא נגיד לשבועיים לאיזה שהוא מקום נחמד, תנקו את הראש ביחד. אתן יכולות לנסוע ולראות קצת דברים אחרים וזה יכול גם לקרב אתכן זו אל זו. אחרי זה את יכולה להמשיך לבד לכמה זמן שתחליטי. אפשר לבד- אני מכירה אנשים שלא האמנתי שנסעו לבד ואיזה אושר זה עשה להם, חבל על הזמן. גם אומרים על הישראלים שהם מגיעים לכל מקום- וזה נכון. יש ישראלים בכל מקום, בכל מקום בעולם תפגשי איזה ישראלי שתוכלי להתחבר אליו, תרמילאים עושים את זה כל הזמן. גם אפשר להתחבר לכל מיני תרמילאים מחו"ל, גם זה יכול להיות מתאים. אופציה נוספת היא להגיע למטייל בדיזינגוף סנטר ולחפש שותף או שותפה לנסיעה שהחלטת עליה. אני לא יכולה לספר לך מניסיון אבל חברים שלי סיפרו לי על זה, והם אמרו שזו חוויה שהם לא היו מוותרים עליה בחיים. השאלה היא מה מתאים לך. אם זה מתאים- אפשר לנסות. את יכולה אפילו סתם לעבור ולראות איזה מין אנשים מגיעים למטייל, איך זה עובד, את יכולה להיכנס לאתר שלהם באינטרנט ושם לבדוק לאן הרוחות נושבות... מה את אומרת?

 

[NiR AbR]

אורנה...

אני לא יודע אם יעזור לך שאני אגיד שאני מבין אותך, כי בסך הכל זה מה שכולם אומרים, אבל זה מה שבדיוק לא קורה. החוויה של כל אחד עם המחלה היא שונה אני מניח ועד כמה שכולנו פה שותפים לחוויה, היא בכל זאת לא כמו של האחר. מה שכן, אני יכול להגיד לך שאני גם בשלב הזה עכשיו, פחות או יותר. המחלה תפסה אותנו בשלב כזה בחיים שלנו שאנחנו די נופלים בין הכיסאות, ואין מה לעשות עם זה, צריך להשלים עם העובדה. מקודם הזכרת באחת ההודעות שהמחלה נתנה לך המון "מתנות". אז אני חושב שאחת המתנות שעוד תקבלי ממנה זה את ההתבגרות הזאת והקפיצת שלב שאנשים חווים רק בשלבים מאוחרים בחיים שלהם. ונכון, זה לא כיף, אנחנו צעירים וצריכים לחיות כמו כאלה, אבל זה מה יש. החיים מזמנים לנו גם דברים כאלה. לדעתי לפני שאנחנו מנסים למצוא לנו איזו מסגרת שנרגיש שייכים אליה, כדאי אולי לקחת איזו year off מכל ההמולה ולשכוח קצת ממה שעברנו. זו יכולה להיות תקופה נהדרת, אם רק תעשי בה משהו שאת אוהבת וישעשה לך טוב. בינתיים את אפילו יכולה לסדר את ענייני הצבא. ובצבא כמו בצבא, הכל עניין של לפעול נכון. עם קצת עזרה, פרוטקציה ועוד כל מיני מלחמות קטנות תוכלי להתנדב יותר ממהר ממה שחשבת. וזה רק אם זה *באמת* עד כדי חשוב לך. אני מקווה שזה לא יוצא מההודעה הזאת שכאילו זה לא רלוונטי מה שאת מרגישה עכשיו או כל ה"התפוצצות", ממש לא. זה בדיוק במקום. עד כמה שהכל נראה לא במקום ומעצבן ודי חרא כרגע, בסוף את תרגעי, תתפכחי ותביני מה את צריכה לעשות. שבמשפט אחד תיאורטי - מה שעושה לך טוב. אני מרגיש שקצת הסתבכתי עם מה שבאתי להגיד אז אני מקווה שהבנת אותי... בכל מקרה, שיהיה לך לילה טוב והמון טוב גם לאחר כך! ניר.

 

[לולו הקטנה]

מבינה אותך, ומצד שני אני אומרת כזה

דבר: הדרך שלי להתמודד עם דברים שקורים בחיים שלי - היא להסיק שכל דבר שקורה הוא מסיבה מסוימת, וכל מה שקורה לי - קורה לטובה. זה המוטו שלי. אני משתדלת להאמין בזה בכל ליבי והאמונה הזו עוזרת לי לקבל בהשלמה גם את הדברים הפחות חיוביים שמתרחשים בחיי. אני אתן לך כמה דוגמאות : לפני כשנתיים, נכנסתי להריון. לא שמחתי בכלל בהריון הזה, לא הרגשתי מוכנה לו. אך זה היה מצב נתון והשלמתי איתו בלית ברירה ואפילו התחלמתי להתרגש מעצם העניין. לאחר כמה שבועות חויתי הפלה טבעית, שסיימה את ההריון . הרבה נשים היו מרגישות הרגשה של אובדן ואבל במקרה כזה - אך אני ידעתי שסיום ההריון היה לטובה, כיון שלא הייתי מוכנה נפשית לגדל ילד. כשחליתי - שאלתי מה עשיתי שמגיע לי לקבל עונש כזה. הרגשתי כאילו מישהו מלמעלה מעניש אותי. בדיעבד - המחלה הביאה אותי לעשות כמה שינויים משמעותיים בחיי , והיום חיי לגמריי אחרים ממה שהיו, ואני יותר מאושרת! זו הוכחה נוספת לאמונה שלי, שגם ה"חרא" שקורה לנו בחיים קורה לטובה... כל ירידה היא לצורך עליה, במשפט הזה בחרתי לסיים כל הודעה שלי פה. היום , כשאני כבר מוכנה להביא ילד לעולם - אסור לי, בגלל המחלה. אני צריכה להמתין לפחות שנתיים . בהתחלה היה לי מאד קשה לקבל את זה - אחר כך החלטתי שאני עוברת לחיות בהשלמה עם המצב הנתון. מה זה יעזור לי לאכול לעצמי את הלב על כך ? זה ישנה משהו מהמצב הקיים ? לא . אני חיה עם זה בשלום, ואני יודעת שכאשר יגיע ילד, אני אהיה כל כך מוכנה ובעלת נסיון - שהגידול של הילד פשוט יהיה חויה נהדרת עבורי !! בנתיים אני מנצלת את הזמן לעשות בייביסיטר לילדים של חברות, וכשהן באות לקחת את הילדים שלהם הבייתה - אני נאנחת בהקלה, כי אני יודעת כמה זה קשה. ואני נהנית מן הזמן הפנוי שלי ללמוד ולעבוד ולעשות דברים עבור עצמי ! ולגבייך - נכון, כרגע את מבואסת על כך שאינך יכולה לשרת בצבא. אבל ברגע שתחליטי שאת חיה עם זה בשלום, משלימה עם רוע הגזירה כמו שאומרים - את תראי שלאט לאט תתחילי להנות מהמצב שכביכול נכפה עלייך... את תלכי ללמוד ותצאי עם תואר לפני שכל חברייך בכלל יחליטו לאן הם הולכים.... את תשתלבי אחר כך בשוק העבודה, וכשחברייך רק יסיימו ללמוד יהיה לך כבר נסיון של שנתיים שלוש ב"עולם האמיתי".... אני יודעת שהפרי האסור נראה מאד מפתה ברגע שהוא אסור לך. אבל אולי תנסי לשנות את קו המחשבה ולהגיד לעצמך שכנראה שכך היה צריך לקרות, וכנראה שחייך אמורים להיות מנותבים לדרך מסוימת, שונה משל כל נערה ממוצעת? ... הרבה הצלחה !! ובריאות לרוב ! הסתכלי על חצי הכוס המלאה - את בריאה!! כל השאר בידיים שלך ! לך היכולת לעשות בכל זה נ פ ל א ו ת ! ---------------------------------

 

[שירה מירושלים]

סיפור אישי...../images/Emo141.gif

היי, מכתבך נגע לליבי כי אני עברתי תחושות ותהליך דומה, כשקיבלתי את הצו הראשון מלשכת הגיוס שמחתי מאוד והכל הלך חלק עד שהם "גילו" את עניין המחלה, ואני רציתי מאוד להתגייס לצבא ולשרת מתוך מניעים אידיאולוגים. אני אגיד לך את האמת והיא שהמערכת הבאית הוציאה לי את העניים עד שהם אישרו לי להתנדב (!!!), נילחמתי בהם בכל הכוח על זכותי וחובתי לשרת בצבא ועכשו כשאני שנתיים אחרי אני יכולה לומר שזה ממש שווה את כל המאמץ!!! נקודה נוספת וחשובה לא פחות זה שתמיד תלכי בעקביות אחרי ליבך ואחרי שאיפותיך, נכון שזה לא פשוט אבל בנושא הצבא זה שווה בעיקר אם כ"כ רצית מהתחלה... בהצלחה- שירה.

 

[blg]

מותר להתפוצץ!! (וגם עיצה מעשית)

ואפילו לא צריך להתנצל על כך. אני דווקא שמחה שאת מפרגנת לעצמך את הכעס, הוא חשוב בעיני. לשאלת קבלת ההחלטות, חייבת לציין שאני גם לפני הסרטן ובלי קשר אליו הייתי מהמתקשים... מאחר ואני רוצה הכל, כל שינוי יצר אצלי שרשרת התלבטות חדשה - שנשמעה בערך כמו המכתב שלך

לי עזר לעשות "עץ החלטות" מין תרשים זרימה עם אופציות והמסלול שהן עשויות להוביל אותי בו. חוץ מזה? ישר חשבתי על קורסים באונ' הפתוחה - במקביל להליך ההתנדבות. ככה את גם מצלת את הזמן, גם מבררת מה מעניין אותך בלימודים, גם מתקדמת בשני הערוצים (צבא ולימודים) ועם הזמן הסערה נרגעת מעט ואז אפשר לעשות החלטות "צלולות יותר". ושיהיה טוב.

 

[ilaya]

אני מבין אותך גם אני הייתי בסרט הזה

... קודם כל הרבה מז"ט על זה שעברת את המחלה והכל בסדר עכשיו. תמיד צריך לזכור שזה הדבר הכי חשוב

מה שאני עשיתי זה פשוט לצאת ל"שנת שירות" ולהתנדב שנה בקהילה ואח"כ התגייסתי. צריך להילחם בצבא, אין מה לעשות. מצד שני כשמצליחים להגיע לאן שרוצים - זה שווה את זה ! עצה פרקטית - נסי למצוא "קשרים" בסביבות התפקיד שאת רוצה להתנדב בו. אם יעשו מאמצים גם מהצד השני כדי שתגיעי לשם, הסיכויים שלך גבוהים בהרבה... אם יש לך עוד שאלה או כל דבר אחר, אני פה...

 

[ציפורלילה]

אם אפשר לשאול..

ואם תרצה לשתף, מה ז"א - גם אתה היית בסרט הזה? למה הכוונה? (אני פשוט סקרנית, ומקווה שלא חטטנית מדיי) וחוצמזה תודה

גלי

 

[ilaya]

פשוט מאוד...

גם אני חטפתי סרטן לפני הגיוס, באמצע י"ב במקרה שלי. גם לי זה "עירבל" את החיים, שינה את כל התוכניות (אחרת הייתי היום כבר מפקד טייסת...

), אבל ניצלתי והפקתי מזה את המירב. היום, במבט לאחור, אני לא חושב שהייתי בוחר "מסלול" אחר...

תרגישי חופשיה !

 

[ציפורלילה]

אז אני אשאל...

אם כבר הרשית. מה היה לך? איך עברת את הטיפולים? איך גילית? השאלות הבנאליות בתור התחלה, ושוב, תרגיש נוח לענות על מה שבא לך. הרגשתי חופשי גלי

 

[ilaya]

ממש אין שום בעיה ../images/Emo24.gif

זה התחיל בשלהי שנת 97'...

הייתי בגיבוש לקורס טיס בחצרים (אמרתי שאילולא המחלה הייתי מפקד טייסת

) וכל הגיבוש הרגשתי רע מאוד. הקאתי, התקיימתי על אגס וכוס תה ליום שלם, בחילות, כל מה שלא צריך בגיבוש טיס. בתוך שבוע ירדתי 6-8 קילו (לא זוכר בדיוק, אבל הלוואי עלי היום...

). כמובן שלא עברתי את הגיבוש עם רמת ההישגים שהצגתי...

כשחזרתי הביתה, התברר לי שיש לי דלקת בכבד שקשורה איכשהוא לצהבת ושכבתי בבית עוד שבועיים. אחרי זמן קצר, לא זוכר בדיוק (סביבות שבועיים שלושה נדמה לי), הופיע לי גוש נפוח בירך

. הייתי די עסוק (מרכז הדרכה צעיר בצופים) וכמובן שהתעלמתי ממנו (כמו שהתעלמתי מהלימודים אגב...

). אחרי שבוע בערך, כשהגוש כבר ממש התנפח והפריע לי בהליכה (הוא היה בדיוק בנקודת החיכוך עם המפשעה), החלטתי ללכת לרופא המשפחה

. הרופא

קצת נבהל (בדיעבד אני יודע את זה כי הוא כמובן לא הראה כלום) והחליט לנסות אנטיביוטיקה

. לקחתי, ובאורח פלא היא הקטינה קצת את הגוש עד שהוא הפסיק לכאוב ונשאר בגודל סטטי. החלטתי שכנראה יש לי חבר חדש

ועם עומס הזמן שלי, אני פשוט אלמד לחיות איתו. אחרי שבוע שבועיים פתאום הופיע עוד גוש, ממש ליד הגוש הראשון

. אז כבר לבד הרגשתי שכנראה זה משהו שצריך לבדוק יותר לעומק

. אמרתי לאמא שלי

שאני הולך לרופא ושאני אסיים בתוך חצי שעה. כשהייתי אצל הרופא

הוא כבר טיפה יותר נלחץ והחליט לשלוח אותי למיון

. למזלי הרב, יש לרופא שלי קשרים בכל מקום

והוא הצליח לארגן שלי שאיך שאני אגיע למיון

, יתייחסו אלי

. באתי למיון, ניגש רופא

ראשון, הסתכל, מישש, הרהר

. קרא לרופא

שני, הסתכל מישש הרהר

. קרא לרופא

שלישי, הסתכל מישש הרהר

. בקיצור, פתאום אני מוצא את עצמי עם 5 רופאים רוכנים מעלי, מדברים רוסית ולטינית, 2 שפות שבמקרה אני לא מבין. אבל מילה אחת הבנתי טוב מאוד. פתאום אני קולט שהם אומרים אישפוז באאאאאאאאאאאאאאא על גופתי המתה !

החלטתי שזה הרגע שכנראה התוכניות שלי לחזור לישיבה בצופים תוך חצי שעה משתבשות והחלטתי להתקשר לאמא שלי

(שגם לה יש חברה עם כל מיני קשרים

בבית החולים

...). הצהרתי בפני הרופאים שאני מוכן להתייצב בכל יום ב- 6:00 בבוקר

ולעזוב בחצות

אבל שאני לא

ישן בביה"ח

. עם קצת ויטמין C הם הסכימו. מאותו הרגע, הכל עבר מאוד מאוד מהר.

בתוך שבוע וחצי עברתי סידרה של בדיקות

(CT, גליום, צילומים, בדיקות דם) וביופסיה אחת, לא בשאיבה אלא בחיתוך, כדי לגלות את פרצופו האמיתי

של הגוש. בתוך כמה ימים, עוד לפני שהגיעו התוצאות הרשמיות של הביופסיה, אמא שלי התקשרה לרופא המשפחה שלי (האיש בעל ה-

) שביקש ממנה לקפוץ אליו. הוא אמר לה שהוא לא העיז

להתקשר אליה עד שלא יהיו לו תוצאות סופיות אבל שכנראה הגידול הוא ממאיר. אני מתאר לעצמי שההורים שלי קיבלו את זה די קשה (בכל זאת, לא מדובר בסיפור פשוט) ושניהם נסעו הביתה. בדרך הם עשו "רונדלים"

עד שהם וידאו שאח שלי עולה לאוטובוס בדרך לבגרות שהיתה לו. לא רצו שהוא ידע לפני וידפוק אותה. כשהגעתי הם ביקשו ממני להצטרף אליהם בסלון, ואני, שכבר הרגשתי על מה הולכים לדבר אמרתי להם שאני מכין סנדוויץ', ושהם מוזמנים לדבר. אז הם סיפרו לי על התוצאות, ושמדובר כנראה בגידול ממאיר מסוג לימפומה, ושמדובר בסוג של לימפומה, שאם כבר לחטוף סרטן, אז הכי כדאי אותו כי הוא קל יחסית ויש סיכויים טובים לצאת ממנו. ואז אבא שלי אמר לי שאנחנו נכנסים למלחמה, שגם אם לא ננצח בה בכל קרב, את המלחמה אנחנו ננצח

עם המסר הזה יצאתי למלחמה והחלטתי שאני לא מקדיש לה דקה אחת מעבר למה שצריך. העמסתי על עצמי כמה שיותר עבודה בצופים (וכמה שפחות לימודים...

) והתעקשתי לקיים שגרת חיים רגילה. אפילו בתקופת הלימודים התעקשתי לצאת למחנה הקיץ למרות החשש לחטוף וירוס בגלל שהמערכת החיסונית היתה חלשה (התפשרתי בזה שישנתי אצל דודים

, לא התקרבתי לשירותים ולמקלחות ולא אכלתי את האוכל של המחנה

). במשך חצי שנה עברתי 6 טיפולים כימותרפיים (Chop) ו- 21 הקרנות (היה לי למזלי הטוב סרטן ב- Stage I). עברתי את המחלה די בקלות, בעיקר בגלל שפשוט לא חשבתי עליה והיא לא העסיקה אותי. אני זוכר שרק אחרי שסיימתי את כל הטיפולים ירד לי האסימון והבנתי פתאום מה חוויתי ומה היו יכולות להיות המשמעויות של הדבר. זהו,

 

[©÷°¨Nina¨°÷©]

יפה../images/Emo41.gif

פששש...יפה