אובחנתי ברצף בתפקוד גבוה ובסוף היסודי עברתי ללמוד בכיתת חינוך מיוחד , ומאז שעברתי לשם והתחלתי לשמוע את הדיבורים על הדברים שנחשבים לקשיים של האנשים ברצף אני מרגישה שחלק מהם נכנסו לי לראש ושינו אותי והביאו לי עוד קשיים בתקשורת , למשל הדבר הראשון זה שהפסקתי ליצור קשר עין מאז ששמעתי על זה שאומרים שאוטיסטים לא מסתכלים בעיניים ככה התחלתי לחשוב כל הזמן על אם יצרו איתי קשר עין או לא ואם אני הסתכלתי בחזרה או לא וזה התחיל להיות קשה , גם שמעתי שלפעמים אנשים לא יוצרים קשר עין בגלל חוסר בטחון עצמי ומאז שאובחנתי ברצף התחלתי להרגיש שאני נחותה ופגומה וההתייחסות אליי כמוגבלת ריסקה לי את כל הבטחון העצמי אז גם התחלתי להרגיש כאילו שמתאים לי לא להסתכל ועכשיו כל זה פשוט מושרש במח שלי ואני כבר לעולם לא אוכל לחזור ליצור קשר עין באופן טבעי מבלי לחשוב על זה .
אחר כך גם שמעתי על זה שאומרים שלאנשים הנורמלים יש יכולת טבעית במח שלהם לדעת איך מתנהגים בצורה רגילה ונכונה לפי כל הקודים החברתיים ולאנשים ברצף אין את היכולת הזאת בכלל,
ומאז גם התחלתי כל הזמן לחשוב כל הזמן מה לעשות מה להגיד אם זה היה בסדר אם זה היה נכון והחשיבה הזאת התחילה ממש להקשות עליי בתקשורת ובכל דבר עד היום אני לפעמים מרגישה שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאני עושה ואומרת אפילו בזמן שאני כותבת את זה עכשיו אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לחשוב על אם איך שאני מנסחת וכותבת נראה בסדר או לא ,
ואז הגיע מה שפגע בי הכי הרבה , בתיכון התחילו להגיד לנו שאנשים ברצף האוטיסטי לא מבינים סיטואציות חברתיות לא מבינים רגשות לא יודעים לפרש את הסביבה שלהם, וזה ממש תסכל אותי לשמוע את זה כי כל החיים שלי אף פעם לא הרגשתי שיש דברים שאחרים יכולים להבין ואני לא או שיש דברים שאני מפרשת בצורה שונה , תמיד הרגשתי שאני מבינה/מפרשת/מרגישה כמו כולם, פעם הייתה איזושהי סיטואציה שהמחנכת החליטה לשנות לי את המקום ישיבה בכיתה ואחר כך הלכתי להגיד לה שזה לא מתאים לי התגובה שלה לזה הייתה שהיא אמרה לי שאני לא הבנתי את הסיטואציה , ושאנשים ברצף לא מבינים סיטואציות וגם אני כזאת אז אני צריכה להיות מודעת לזה שאני לא יכולה להבין בעצמי ותמיד לבוא לשאול ולבקש הסברים! (גם בסוף התברר שכן הבנתי את הסיטואציה הזאת בצורה נכונה לגמרי)
,והיו להם עוד הרבה אמירות מאוד קשות בקשר להכללה הזאת של ה"אי הבנת סיטואציות" , למשל פעם שעשינו מבחן על סיפור על יחסים בין דמויות המורה אמרה לנו שיהיה לנו יותר קשה מכולם "כי אתם לא מבינים סיטואציות" ופעם גם יצא לי לשמוע את הצוות של הכיתה אומרות שהם לא יודעות מה אפשר לעשות איתנו אחרי התיכון כי הם לא יודעות איך אנשים עם קשיים כל כך גדול בהבנה של סיטואציות ובקריאה של הסביבה שלהם יכולים להשתלב בחברה, והאמת היא שאני בכלל לא מרגישה שאני יכולה להצביע על האנשים ברצף שהיו איתי ולהגיד שיש להם את הבעיה הזאת, אפילו פגשתי פעם אנשים בתפקוד נמוך יותר ולא הרגשתי שהם עונים באופן מושלם על הסטריאוטיפ של חוסר יכולת להבין את הסביבה שלהם. בכלל אף פעם לא פגשתי מישהו שבאמת עונה על זה ברמה שתואמת את איך שהם תיארו את זה.
ומאז כל הזמן נכנסו לי לראש מחשבות על זה שאולי לפעמים אני נראת כאילו שלא הבנתי ושאני צריכה לשים לב לזה ולחשוב כל פעם אם רואים את זה שהבנתי או שמשהו באיך שדיברתי יכול לגרום להם לחשוב שאני לא מבינה
, אחרי התיכון הייתה תקופה שהלכתי לפסיכולוגית ובהתחלה כל הזמן פחדתי מזה שהיא תדביק עלי את ה"לא מבינה סיטואציות" וכל פעם שדיברתי איתה לא הפסקתי לחשוב על אם היא רואה את זה שאני מסוגלת להבין דברים או לא ולפעמים אפילו בדברים שסיפרתי לה ניסיתי להוסיף הסברים שיעזרו לה להבין את זה שיכולתי להבין את הסיטואציה נכון , ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה קצת
אבל אני עדיין מרגישה עד היום שזה בתוך הראש שלי ואני כבר לא יכולה שלא לחשוב על זה, זה כאילו שאין דרך חזרה מאז שהדברים האלה נאמרו לי אין דרך להשתחרר מזה ולנקות את זה, ולא כל דבר שאומרים לי נכנס לי לראש ככה זה רק הדברים האלה .
אחר כך גם שמעתי על זה שאומרים שלאנשים הנורמלים יש יכולת טבעית במח שלהם לדעת איך מתנהגים בצורה רגילה ונכונה לפי כל הקודים החברתיים ולאנשים ברצף אין את היכולת הזאת בכלל,
ומאז גם התחלתי כל הזמן לחשוב כל הזמן מה לעשות מה להגיד אם זה היה בסדר אם זה היה נכון והחשיבה הזאת התחילה ממש להקשות עליי בתקשורת ובכל דבר עד היום אני לפעמים מרגישה שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאני עושה ואומרת אפילו בזמן שאני כותבת את זה עכשיו אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לחשוב על אם איך שאני מנסחת וכותבת נראה בסדר או לא ,
ואז הגיע מה שפגע בי הכי הרבה , בתיכון התחילו להגיד לנו שאנשים ברצף האוטיסטי לא מבינים סיטואציות חברתיות לא מבינים רגשות לא יודעים לפרש את הסביבה שלהם, וזה ממש תסכל אותי לשמוע את זה כי כל החיים שלי אף פעם לא הרגשתי שיש דברים שאחרים יכולים להבין ואני לא או שיש דברים שאני מפרשת בצורה שונה , תמיד הרגשתי שאני מבינה/מפרשת/מרגישה כמו כולם, פעם הייתה איזושהי סיטואציה שהמחנכת החליטה לשנות לי את המקום ישיבה בכיתה ואחר כך הלכתי להגיד לה שזה לא מתאים לי התגובה שלה לזה הייתה שהיא אמרה לי שאני לא הבנתי את הסיטואציה , ושאנשים ברצף לא מבינים סיטואציות וגם אני כזאת אז אני צריכה להיות מודעת לזה שאני לא יכולה להבין בעצמי ותמיד לבוא לשאול ולבקש הסברים! (גם בסוף התברר שכן הבנתי את הסיטואציה הזאת בצורה נכונה לגמרי)
,והיו להם עוד הרבה אמירות מאוד קשות בקשר להכללה הזאת של ה"אי הבנת סיטואציות" , למשל פעם שעשינו מבחן על סיפור על יחסים בין דמויות המורה אמרה לנו שיהיה לנו יותר קשה מכולם "כי אתם לא מבינים סיטואציות" ופעם גם יצא לי לשמוע את הצוות של הכיתה אומרות שהם לא יודעות מה אפשר לעשות איתנו אחרי התיכון כי הם לא יודעות איך אנשים עם קשיים כל כך גדול בהבנה של סיטואציות ובקריאה של הסביבה שלהם יכולים להשתלב בחברה, והאמת היא שאני בכלל לא מרגישה שאני יכולה להצביע על האנשים ברצף שהיו איתי ולהגיד שיש להם את הבעיה הזאת, אפילו פגשתי פעם אנשים בתפקוד נמוך יותר ולא הרגשתי שהם עונים באופן מושלם על הסטריאוטיפ של חוסר יכולת להבין את הסביבה שלהם. בכלל אף פעם לא פגשתי מישהו שבאמת עונה על זה ברמה שתואמת את איך שהם תיארו את זה.
ומאז כל הזמן נכנסו לי לראש מחשבות על זה שאולי לפעמים אני נראת כאילו שלא הבנתי ושאני צריכה לשים לב לזה ולחשוב כל פעם אם רואים את זה שהבנתי או שמשהו באיך שדיברתי יכול לגרום להם לחשוב שאני לא מבינה
, אחרי התיכון הייתה תקופה שהלכתי לפסיכולוגית ובהתחלה כל הזמן פחדתי מזה שהיא תדביק עלי את ה"לא מבינה סיטואציות" וכל פעם שדיברתי איתה לא הפסקתי לחשוב על אם היא רואה את זה שאני מסוגלת להבין דברים או לא ולפעמים אפילו בדברים שסיפרתי לה ניסיתי להוסיף הסברים שיעזרו לה להבין את זה שיכולתי להבין את הסיטואציה נכון , ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה קצת
אבל אני עדיין מרגישה עד היום שזה בתוך הראש שלי ואני כבר לא יכולה שלא לחשוב על זה, זה כאילו שאין דרך חזרה מאז שהדברים האלה נאמרו לי אין דרך להשתחרר מזה ולנקות את זה, ולא כל דבר שאומרים לי נכנס לי לראש ככה זה רק הדברים האלה .
נערך לאחרונה ב:
