עוד יבואו ימים
New member
קשר גוף נפש - תגובה לדבריו של נימ למטה
נימ, קראתי את התגובה שלך שם, ו.. אני מודה, מצד אחד - הזדהיתי עם כל מילה, מצד שני הרגשתי אי-נוחות מסוימת. הצד האחד- הוא שאני מסכימה, שלעתים, לצערי, רופאים שאינם יודעים מה יש לחולה שלהם, ממהרים מדיי לשלוח אותו לפסיכיאטר, שאולי יצליח להבהיר לו שהבעיה שלו בראש, ולא בגוף, וככה אולי.. באורח פלא, היא גם תיפטר.. הבעיה הזאת.. מצד שני, אני היום בשלב קצת יותר מאוחר משלך, ולכן ייתכן שיש לי פרספקטיבה קצת אחרת. אינ זוכרת את השנתיים וחצי הראשונות שלי. אולי שלוש אפילו. אני זוכרת שהלכתי מרופא אחד לאחר. אני זוכרת איך הייתי מוכנה לקבל כל אבחנה, העיקר שיהיה לזה שם,כי אם יש שם, זה כבר משהו שמכירים, ולכן אולי יש לזה טיפול. אני זוכרת איך שמחתי בכל פעם שאיזה רופא אמר שהוא יודע מה יש לי, ונתן טיפול שבדיעבד התברר כשגוי וגם כמזיק, וגרם לעוד נזקשהיה צריך עכשיו לטפל בו ולהבין מה מקורו ומה סיבתו. ואינ גם זוכרת איך הסתמכתי על המלצות, ועל רעיונות, והייתי מוכנה ללכת לכל מה שמישהו כלשהואמר שעזר לו. עשיתי טיפולים אלטרנטיביים, דיקור, רייקי, הילינג, טווינה, רפלקסולוגיה, הומופתיה, נטורופתיה - מה לא? הלכתי לכל אורתופד/נוירולוג/רופא כאב שרק שמעתי עליו שהוא טוב.. שמעתי מחלק מהם גם אמירות שמדובר במשהו שאין להם מושג איך לטפל בו. למזלי, לא יכלו לומר לי ש"הכול בראש" כי זה היה תוצאה של תאונה,ולכן הייתה לי פריביליגיה שלא ישר שלחו אותי לפסיכולוגים או פסיכיאטרים. אבל... בשנה השנייה או השלישית, אחרי הניתוח הנוראי שעברתי,היה כבר מישהו שהציע לי לקטוע את הרגל, היה מישהו שאמר שזה הכול עניין פסיכולוגי, היה מי שאמר שאני פשוט מכורה לסמים ולכן צריכה ייעוץ פסיכיאטרי (כי השתמשתי במורפיום יותר משנה כבר אז..) והיה מי שאמר לי בעצות חיצוניות - שאולי אינ צריכה לחשוב מה גרם לזה, מה היה לי בחיים באותו הזמן ולא היה לי טוב. (אצלי גם מצאו ממצאים, כך שבכלל לא יכלו לחשובאפילו על זה שזה "רק" פסיכולוגי). מה שאני אומרת הוא- שמצד אחד, באמת אין צורך להטיל הכול מיד על הפסיכולוגיה. צריך קודם כללבדוקהכול, ולגלות מה המצב הפיזי האמתי. לברר עד הפירור האחרון, ולא לשלול מיד את קיומושל משהו פיזיולוגי, אפילו אם אין כלים או אין מספיק ידע למצוא אותו. בחודשים האחרונים, למשל, התגלה שתסמונת התשישות הכרונית, ששנים אמרו שהיא "מחלת יאפים" וכל מיני שמות לא נאים ולא מחמיאים ניתנו לה- היא למעשה מחלה שאפשר לזהות אותה בגנים, יש לה גנטיקה ברורה וידועה, שגילו בעת האחרונה, ו.. עד לפני כמה זמן כאמור אמרו שהיא פסיכולוגית לגמרי, ושמי שסובל ממנה - למעשה מרוויח רווח משני מהמחלה. ועם כל זה, אין לשלול את העניין של בירור פסיכולוגי במקרה שאין ממצא פתולוגי. וגם אם יש. אדם שנמצא בסיטואציה של כאב לאורך זמן- מגיב במנגנונים שונים. עם הזמן, הוא מפתח גם אלמנטים של דיכאון וחרדה והשלכות נפשיות אחרות שנוספות על מה שכבר יש לו מבחינת הכאב. טיפול פסיכולוגי במקרים של כאבכרוני- הוא אלמנט חשוב, ומי שמרגיש שהכאב משתלט על חייו- אני באמת ובהחלט חושב ת שצריך להיעזר בתמיכה פסיכולוגית.אחרת, באמת עלולים להשתגע.
נימ, קראתי את התגובה שלך שם, ו.. אני מודה, מצד אחד - הזדהיתי עם כל מילה, מצד שני הרגשתי אי-נוחות מסוימת. הצד האחד- הוא שאני מסכימה, שלעתים, לצערי, רופאים שאינם יודעים מה יש לחולה שלהם, ממהרים מדיי לשלוח אותו לפסיכיאטר, שאולי יצליח להבהיר לו שהבעיה שלו בראש, ולא בגוף, וככה אולי.. באורח פלא, היא גם תיפטר.. הבעיה הזאת.. מצד שני, אני היום בשלב קצת יותר מאוחר משלך, ולכן ייתכן שיש לי פרספקטיבה קצת אחרת. אינ זוכרת את השנתיים וחצי הראשונות שלי. אולי שלוש אפילו. אני זוכרת שהלכתי מרופא אחד לאחר. אני זוכרת איך הייתי מוכנה לקבל כל אבחנה, העיקר שיהיה לזה שם,כי אם יש שם, זה כבר משהו שמכירים, ולכן אולי יש לזה טיפול. אני זוכרת איך שמחתי בכל פעם שאיזה רופא אמר שהוא יודע מה יש לי, ונתן טיפול שבדיעבד התברר כשגוי וגם כמזיק, וגרם לעוד נזקשהיה צריך עכשיו לטפל בו ולהבין מה מקורו ומה סיבתו. ואינ גם זוכרת איך הסתמכתי על המלצות, ועל רעיונות, והייתי מוכנה ללכת לכל מה שמישהו כלשהואמר שעזר לו. עשיתי טיפולים אלטרנטיביים, דיקור, רייקי, הילינג, טווינה, רפלקסולוגיה, הומופתיה, נטורופתיה - מה לא? הלכתי לכל אורתופד/נוירולוג/רופא כאב שרק שמעתי עליו שהוא טוב.. שמעתי מחלק מהם גם אמירות שמדובר במשהו שאין להם מושג איך לטפל בו. למזלי, לא יכלו לומר לי ש"הכול בראש" כי זה היה תוצאה של תאונה,ולכן הייתה לי פריביליגיה שלא ישר שלחו אותי לפסיכולוגים או פסיכיאטרים. אבל... בשנה השנייה או השלישית, אחרי הניתוח הנוראי שעברתי,היה כבר מישהו שהציע לי לקטוע את הרגל, היה מישהו שאמר שזה הכול עניין פסיכולוגי, היה מי שאמר שאני פשוט מכורה לסמים ולכן צריכה ייעוץ פסיכיאטרי (כי השתמשתי במורפיום יותר משנה כבר אז..) והיה מי שאמר לי בעצות חיצוניות - שאולי אינ צריכה לחשוב מה גרם לזה, מה היה לי בחיים באותו הזמן ולא היה לי טוב. (אצלי גם מצאו ממצאים, כך שבכלל לא יכלו לחשובאפילו על זה שזה "רק" פסיכולוגי). מה שאני אומרת הוא- שמצד אחד, באמת אין צורך להטיל הכול מיד על הפסיכולוגיה. צריך קודם כללבדוקהכול, ולגלות מה המצב הפיזי האמתי. לברר עד הפירור האחרון, ולא לשלול מיד את קיומושל משהו פיזיולוגי, אפילו אם אין כלים או אין מספיק ידע למצוא אותו. בחודשים האחרונים, למשל, התגלה שתסמונת התשישות הכרונית, ששנים אמרו שהיא "מחלת יאפים" וכל מיני שמות לא נאים ולא מחמיאים ניתנו לה- היא למעשה מחלה שאפשר לזהות אותה בגנים, יש לה גנטיקה ברורה וידועה, שגילו בעת האחרונה, ו.. עד לפני כמה זמן כאמור אמרו שהיא פסיכולוגית לגמרי, ושמי שסובל ממנה - למעשה מרוויח רווח משני מהמחלה. ועם כל זה, אין לשלול את העניין של בירור פסיכולוגי במקרה שאין ממצא פתולוגי. וגם אם יש. אדם שנמצא בסיטואציה של כאב לאורך זמן- מגיב במנגנונים שונים. עם הזמן, הוא מפתח גם אלמנטים של דיכאון וחרדה והשלכות נפשיות אחרות שנוספות על מה שכבר יש לו מבחינת הכאב. טיפול פסיכולוגי במקרים של כאבכרוני- הוא אלמנט חשוב, ומי שמרגיש שהכאב משתלט על חייו- אני באמת ובהחלט חושב ת שצריך להיעזר בתמיכה פסיכולוגית.אחרת, באמת עלולים להשתגע.
הממ.. קצת מותש מלהיכנס ברצינות ובצורה שקולה לנושא הזה. ובכל זאת - גופנפש- ברור שיש קשר. אין פה בכלל מה "להכחיש" ברור שלחץ/עצבנות מגביר את הכאב. וברור לי שעוד בשלב כלשהו - אם הכאב החזק לא יטופל - אני גם לא אוכל לקום מהמיטה - ואז יגידו "נו, בטח , הוא בדיכאון". או "כבר כל הגוף כואב לו , נו... 'נוותר' עליו". התרופות אנטי דיכאוניות -הן השטן - בדיוק באותה מידה שהן יכולות "להציל חיים". תורמות בהרבה אפקטים (עם כל תופעות הלוואי + תופעות ההעלאה והורדה במינון )מול יתרונות של שינה יותר טובה,"להחזיק" עם הכאב וכנראה לעמעמם אותו גם באחוזים מסויימים או להצליח לחיות לפחות חלק מהזמן לא לחשוב על הכאב. ואם חס וחלילה כלום לא יעזור - אאלץ לחזור לתרופות. כן , גם אני שומע במליון תחומים ושיטות של "להוציא את החסימות הנפשיות בחיים שלך" - וזה יפתור את הכאב. כן- החיים שלי לא היו משהו לפני זה. כן - לא היה לי סיפוק בעבודה. טוב שהגוף שלי לא ייצר את נגיף ה HIV מכל הלחץ הזה. אחת הסיבות שהגעתי לפורום פיברו במקור (מכל פורומי התמיכה) , הייתה כי סוג ההתנהלות במחלה/תסמונת הקשה מאוד שלי , מאוד זהה לשלבים שעוברים חולי פיברו קשה לזהות - הבדיקות בד"כ יוצאות תקינות (למרות, שכמו אצלך, גם אצלי היו כמה בדיקות שהראו ממצאים ש"הוכיחו" (מילה נוראית) את הסיפור שלי. הגדיל לעשות אחד הרופאים - שכששאלתי אותו למשמעות בדיקה שהראתה דלקת כלשהי בלסת - וחשד למקום שצריך לעשות ביופסיה - אמר "אני לא יודע מה זה אומר , זה רק מראה שבאמת כואב לך". עניתי לו - שבשביל להוכיח שכואב לי - מספיק היה צריך להסתכל עליי ארבעה חודשים גם בלי הבדיקה. ואז השלב שבו רופאים לא מכירים את התופעה, או לא יודעים להסביר את הכאב - מפנים לכיוון הפסיכיאטרי ועוד ועוד. גם אני ,התרוצצתי לפעמים בין 4-5-6 רופאים ב-שבוע (והיו ימים שראיתי 4 רופאים ביום - אני לא מתבייש לומר) - הכאבים היו כה עזים שהתרוצצתי ברחבי הארץ עם כאבי תופת בשיניים, כמו כאלה שרוצים לטוס לרופא שיניים - אבל הוא לא יפתור את הכאב.... שנמשך ימים (לא שניות, לא דקות ,ימים) / והסיבה היא - קרה משהו לגוף שלי - אני לא פוחד שזה סופני, אני לא פוחד שזה יגרום ישירות למוות - אני כן פוחד שזה כאבי תופת שלא ייפתרו אם אשב בבית על הריצפה ואתפתל מכאבים. ונכון - אני לא המקרה היחיד של כאבים. יש במדינת ישראל אלפי אנשים שסובלים סבל פיזי קשה מנשוא . ולכולם צריך לעזור. זה לא אנושי שאף אחד יסבול ככה תקופה כל כך ארוכה. וברור לי שמה שקרה לי כאבי תופת בשיניים אחרי טיפול שיניים - (ולעוד רבים , שלאט לאט התחלתי להכיר בסוג הבעייה שלי) - הוא אמיתי פיזי לגמרי. נקודה. אותו סיפור, הרווח המשני מהמחלה וכו' וכו' (היי... גם חולי סרטן "מרוויחים" מהמחלה , לא ? כיף להם , מפנקים אותם, מבשלים אותם... כל היום דואגים להם). גם אני בשלב של דיקורים הומאופתיה היפנוזה וכו' - בחלק אני מנסה להתמיד, בחלק אני מודה - שלא התמדתי (ולכן לא יכול להכריז על כישלון הטיפול) . מוצא בחו"ל פורומים ואתרים שכל אחד נשבע שדווקא השיטה שלו הצילה אותו. כדי לנסות את כל השיטות, והמטפלים והכל - צריך המון שנים, כסף אבל הכי חשוב (וזה מה שאין) כוח סבל לסבול בינתיים את הכאב עד שימצא לו מזור אם ימצא. המחלה שיש לי מכונה "מחלת המתאבדים " (suicide desease") , ובהתחלה עוד הגעתי לרופאים ששמעו את הסיפור שלי - כאב כזה שהחל אחרי טיפול שיניים - אמרו - "מוזר, בחיים לא שמעתי סיפור כזה"... והנה.. אני הקטן, שלא למדתי רפואה, ובחיים לא ידעתי שקיים דבר כזה, בשנה וחצי רצופה של סבל מצאתי עוד אחדים בארץ (ואלפים בעולם) שסובלים מסיפור כזה - כל מי שאני מכיר בארץ (כמעט כל) - הכל החל להם אחרי טיפול שיניים. אחרי זה כבר הגעתי לרופאים שמבינים, רופא אחד מקסים מאיכלוב , שידע בדיוק מה מדובר, ואמר שינסה כמעט הכל כדי לעזור לי כי ראה יותר מדי מטופלים בחו"ל שהגיעו לאובדן שפיות אמיתי אחרי שנים עם התסמונת הזו לצערי לא המשכתי איתו. מקווה לחזור אליו באחד הימים. בפורום החו"לי הבא , אפשר לקרוא סיפורים , שמהניסיון האישי שלי - אני יודע שכולם אמיתיים אחד אחד - 90 אחוז מהם הוא הסיפור שלי. 
