קשר שלא נגמר
שלום לכולם,
בעבר כתבתי כאן את הסיפור האישי שלי, קיבלתי עצות מועילות ואני מרגיש שאני רוצה לשתף אתכם שוב ברחשי ליבי.
בעבר הייתי בזוגיות ארוכה של כמעט 9 שנים, מתוכן גרנו שנתיים ביחד ובשלב מסוים התארסנו, אבל נפרדנו חודשיים לפני החתונה. אני לוקח על עצמי את האשם העיקרי בפרידה, הרגשתי שאנחנו מאבדים את הזוגיות לעומת תכנוני חתונה כאלה ואחרים, ובכל פעם שהעליתי את הנושא, לא הצלחתי להעביר את מה שאני מרגיש לצד השני, וכך למעשה מצאנו את עצמנו בשיחה קשה כחודשיים לפני החתונה. לאחר שנפרדנו, עזבתי את הדירה ודי התגלגלתי בין דירות, חזרתי להורים ולבסוף שכרתי דירה לבדי. היינו כמעט בנתק במשך חודש וקצת, עד שהיא הודיעה לי שהיא טסה לחו"ל, שאלתי עם מי, ומפה לשם התברר לי שיש לה מישהו שהיא הכירה סמוך לאחר מועד הפרידה. הדבר הזה הרג אותי, אני מודה שקינאתי בצורה מאוד קשה, שכן מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה ולא באמת חשבתי שאנחנו ניפרד. חשבתי שזה המשבר הרציני הראשון שלנו ואנחנו נצטרך לדעת להתמודד איתו לעבור אותו. אני חושב שברגע הזה הבנתי שאיבדתי אותה.
לבינתיים, היא חזרה מחו"ל, דיברנו והחלטנו לחזור להיות ביחד. החזרה הייתה קיצונית - חזרתי לגור בדירה, אך לאחר שבועיים שבהן היה נפלא, ראיתי דעיכה מאוד גדולה מצידה, עד שלבסוף לא הייתה ברירה אלא להיפרד שוב לאחר כחודש. היא מצידה חזרה באופן מיידי לאותו בחור שהיא יצאה איתו לאחר הפרידה שלנו.
בזמן הזה שלא היינו ביחד, המשכנו לדבר אחד עם השנייה, אפילו נפגשנו כמה פעמים ואף שכבנו. לא ידעתי שהיא עם מישהו עד לרגע שנפגשנו. דיברנו כמה פעמים על חזרה, זה תמיד הגיע מהצד שלי, כי באמת אהבתי אותה ולא רציתי להשליך לפח קשר של 9 שנים, והיא מצידה תמיד הרהרה, לא ידעה מה לעשות, אמרה שהיא צריכה את הזמן לחשוב ולאחר מכן הודיעה שהיא רוצה להמשיך הלאה. אני מצידי קיבלתי בצורה קשה את "הבשורה", והחלטתי לנתק איתה קשר, והיא בכל פעם החליטה ליצור איתי קשר שוב, וכך חוזר חלילה, כמה וכמה פעמים. היא אמרה שקשה לא להתנתק ובאופן כלשהוא, קשה לה לאבד אותי, ושהייתי החבר הכי טוב שלה וזה מאוד חסר לה, אבל בכל פעם שאנחנו מתקרבים, מגיע רגע האמת והיא נסוגה אחורה.
בסופו של דבר החלטתי לעשות סוף לדבר הזה, למרות שהיה לי מאוד מאוד קשה, החלטתי שאני לא יכול לקחת חלק במשחק הזה יותר, ועל אף האהבה העצומה שלי אליה ולמרות שאני רואה בה אשתי והיא הבחורה שהייתי רוצה לבלות את שארית חיי, אני מבין שזה כנראה לא כך מהצד השני (אני מאמין שאם באמת רוצים, דברים קורים) ולכן החלטתי לא לענות לה יותר. זה לא ממש עזר, היא הייתה שולחת הודעות, מתקשרת לעיתים רחוקות ומשתדלת שלא ייפסק "הקשר" הזה.
לבינתיים, הכרתי מישהי מדהימה. בפעם הראשונה מזה זמן רב (כמעט שנתיים), התחלתי להתאהב שוב, להכיר משהו אחר, לדעת שיש עוד בחורה בעולם הזה שאני יכול להימשך אליה, להרגיש אליה ואולי אפילו להתקדם איתה הלאה. ברגע שהעליתי לפייסבוק תמונה שלנו ביחד (צעד שהיה לי קשה לעשות, אבל היא רצתה..), מיד קיבלתי טלפון מהאקסית (אנחנו לא חברים בפייסבוק, אני לא יודע איך היא ראתה את זה), כמעט על סף בכי, שבו התחלנו להטיח אחד בשנייה סיבות מדוע נפרדנו. ממש שמעתי שבר בקול שלה, אולי קצת חרטה על הכל. אותי זה מאוד בילבל ואפילו בשלב מסויים הקול שלי עבר ממצב תקיף למצב רך, דיברתי איתה על החיים, על הכל, למה אני חושב שגם אם לא נהיה ביחד, הקשר הנוכחי שלה לא מתאים לה, שלא שמעתי מעולם על מישהי שהייתה עם מישהו "ריבאונד" כ"כ הרבה זמן, ועצם זה שהיא הייתה מוכנה להיפגש איתי מספר פעמים ואף לשכב, מראה, לפחות לדעתי, שאין פה אהבה. סיימנו את השיחה, בלי הרבה מסקנות מרעישות, סתם סיום שיחה בלי שום פואנטה. לאחר מכן היא ניסתה לדבר איתי כמה פעמים שוב בהודעות, ואני מצידי התעלמתי, לא רציתי להרוס את הקשר הנוכחי, במיוחד לאור העובדה שאני לא באמת יודע מה היא רוצה - הרי אם היית רוצה שנהיה ביחד, זה כבר היה קורה ממזמן.
אז למה אני כותב כאן? אני כותב כי קשה לי להוציא אותה מהראש שלי. ככל שאני מנסה ללכת עם השכל, אני מרגיש שהרגש שלי עוצר אותי. כנראה שלא יצאתי מזה ב-100%. אני עדיין חולם עליה, מסתכל על תמונות מהעבר שלנו, היא הייתה הבן אדם הכי חשוב לי בחיים, חברת הנפש הכי טובה שלי, ואני מרגיש מאז הפרידה מרוקן מבחינה רגשית. היה לי מאוד קשה להרגיש שוב, אני לא יודע איך היא עשתה את זה כ"כ מהר (שכן היא אמרה לי שהיא אוהבת אותו). אני הייתי צריך כמעט שנתיים כדי לחזור למסלול של לנסות להיכנס לזוגיות (היו לי קשרים מזדמנים ולא משמעותיים בתקופה הזאת) והיא לאחר מספר ימים מפרידתנו, הצליחה למצוא זוגיות והיא מושכת אותה כבר כמעט שנתיים. אני מרגיש שמתייחסים אליי בצורה לא הוגנת. היא יודעת שמאוד קשה לי לכעוס עליה, כי עדיין יש בי רגש אליה, ואני מרגיש סוג של ניצול המצב.
היום, כבר עברו שבועיים מהפעם האחרונה שדיברנו. אני לא שומע ממנה יותר. אני מניח שהבעיה אצלי.
תודה.
שלום לכולם,
בעבר כתבתי כאן את הסיפור האישי שלי, קיבלתי עצות מועילות ואני מרגיש שאני רוצה לשתף אתכם שוב ברחשי ליבי.
בעבר הייתי בזוגיות ארוכה של כמעט 9 שנים, מתוכן גרנו שנתיים ביחד ובשלב מסוים התארסנו, אבל נפרדנו חודשיים לפני החתונה. אני לוקח על עצמי את האשם העיקרי בפרידה, הרגשתי שאנחנו מאבדים את הזוגיות לעומת תכנוני חתונה כאלה ואחרים, ובכל פעם שהעליתי את הנושא, לא הצלחתי להעביר את מה שאני מרגיש לצד השני, וכך למעשה מצאנו את עצמנו בשיחה קשה כחודשיים לפני החתונה. לאחר שנפרדנו, עזבתי את הדירה ודי התגלגלתי בין דירות, חזרתי להורים ולבסוף שכרתי דירה לבדי. היינו כמעט בנתק במשך חודש וקצת, עד שהיא הודיעה לי שהיא טסה לחו"ל, שאלתי עם מי, ומפה לשם התברר לי שיש לה מישהו שהיא הכירה סמוך לאחר מועד הפרידה. הדבר הזה הרג אותי, אני מודה שקינאתי בצורה מאוד קשה, שכן מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה ולא באמת חשבתי שאנחנו ניפרד. חשבתי שזה המשבר הרציני הראשון שלנו ואנחנו נצטרך לדעת להתמודד איתו לעבור אותו. אני חושב שברגע הזה הבנתי שאיבדתי אותה.
לבינתיים, היא חזרה מחו"ל, דיברנו והחלטנו לחזור להיות ביחד. החזרה הייתה קיצונית - חזרתי לגור בדירה, אך לאחר שבועיים שבהן היה נפלא, ראיתי דעיכה מאוד גדולה מצידה, עד שלבסוף לא הייתה ברירה אלא להיפרד שוב לאחר כחודש. היא מצידה חזרה באופן מיידי לאותו בחור שהיא יצאה איתו לאחר הפרידה שלנו.
בזמן הזה שלא היינו ביחד, המשכנו לדבר אחד עם השנייה, אפילו נפגשנו כמה פעמים ואף שכבנו. לא ידעתי שהיא עם מישהו עד לרגע שנפגשנו. דיברנו כמה פעמים על חזרה, זה תמיד הגיע מהצד שלי, כי באמת אהבתי אותה ולא רציתי להשליך לפח קשר של 9 שנים, והיא מצידה תמיד הרהרה, לא ידעה מה לעשות, אמרה שהיא צריכה את הזמן לחשוב ולאחר מכן הודיעה שהיא רוצה להמשיך הלאה. אני מצידי קיבלתי בצורה קשה את "הבשורה", והחלטתי לנתק איתה קשר, והיא בכל פעם החליטה ליצור איתי קשר שוב, וכך חוזר חלילה, כמה וכמה פעמים. היא אמרה שקשה לא להתנתק ובאופן כלשהוא, קשה לה לאבד אותי, ושהייתי החבר הכי טוב שלה וזה מאוד חסר לה, אבל בכל פעם שאנחנו מתקרבים, מגיע רגע האמת והיא נסוגה אחורה.
בסופו של דבר החלטתי לעשות סוף לדבר הזה, למרות שהיה לי מאוד מאוד קשה, החלטתי שאני לא יכול לקחת חלק במשחק הזה יותר, ועל אף האהבה העצומה שלי אליה ולמרות שאני רואה בה אשתי והיא הבחורה שהייתי רוצה לבלות את שארית חיי, אני מבין שזה כנראה לא כך מהצד השני (אני מאמין שאם באמת רוצים, דברים קורים) ולכן החלטתי לא לענות לה יותר. זה לא ממש עזר, היא הייתה שולחת הודעות, מתקשרת לעיתים רחוקות ומשתדלת שלא ייפסק "הקשר" הזה.
לבינתיים, הכרתי מישהי מדהימה. בפעם הראשונה מזה זמן רב (כמעט שנתיים), התחלתי להתאהב שוב, להכיר משהו אחר, לדעת שיש עוד בחורה בעולם הזה שאני יכול להימשך אליה, להרגיש אליה ואולי אפילו להתקדם איתה הלאה. ברגע שהעליתי לפייסבוק תמונה שלנו ביחד (צעד שהיה לי קשה לעשות, אבל היא רצתה..), מיד קיבלתי טלפון מהאקסית (אנחנו לא חברים בפייסבוק, אני לא יודע איך היא ראתה את זה), כמעט על סף בכי, שבו התחלנו להטיח אחד בשנייה סיבות מדוע נפרדנו. ממש שמעתי שבר בקול שלה, אולי קצת חרטה על הכל. אותי זה מאוד בילבל ואפילו בשלב מסויים הקול שלי עבר ממצב תקיף למצב רך, דיברתי איתה על החיים, על הכל, למה אני חושב שגם אם לא נהיה ביחד, הקשר הנוכחי שלה לא מתאים לה, שלא שמעתי מעולם על מישהי שהייתה עם מישהו "ריבאונד" כ"כ הרבה זמן, ועצם זה שהיא הייתה מוכנה להיפגש איתי מספר פעמים ואף לשכב, מראה, לפחות לדעתי, שאין פה אהבה. סיימנו את השיחה, בלי הרבה מסקנות מרעישות, סתם סיום שיחה בלי שום פואנטה. לאחר מכן היא ניסתה לדבר איתי כמה פעמים שוב בהודעות, ואני מצידי התעלמתי, לא רציתי להרוס את הקשר הנוכחי, במיוחד לאור העובדה שאני לא באמת יודע מה היא רוצה - הרי אם היית רוצה שנהיה ביחד, זה כבר היה קורה ממזמן.
אז למה אני כותב כאן? אני כותב כי קשה לי להוציא אותה מהראש שלי. ככל שאני מנסה ללכת עם השכל, אני מרגיש שהרגש שלי עוצר אותי. כנראה שלא יצאתי מזה ב-100%. אני עדיין חולם עליה, מסתכל על תמונות מהעבר שלנו, היא הייתה הבן אדם הכי חשוב לי בחיים, חברת הנפש הכי טובה שלי, ואני מרגיש מאז הפרידה מרוקן מבחינה רגשית. היה לי מאוד קשה להרגיש שוב, אני לא יודע איך היא עשתה את זה כ"כ מהר (שכן היא אמרה לי שהיא אוהבת אותו). אני הייתי צריך כמעט שנתיים כדי לחזור למסלול של לנסות להיכנס לזוגיות (היו לי קשרים מזדמנים ולא משמעותיים בתקופה הזאת) והיא לאחר מספר ימים מפרידתנו, הצליחה למצוא זוגיות והיא מושכת אותה כבר כמעט שנתיים. אני מרגיש שמתייחסים אליי בצורה לא הוגנת. היא יודעת שמאוד קשה לי לכעוס עליה, כי עדיין יש בי רגש אליה, ואני מרגיש סוג של ניצול המצב.
היום, כבר עברו שבועיים מהפעם האחרונה שדיברנו. אני לא שומע ממנה יותר. אני מניח שהבעיה אצלי.
תודה.
