abra baken
New member
קשת../images/Emo34.gif
שלום לכולם, אני חדשה בפורום הזה
אמ... כתבתי כאן את ההתחלה של הסיפור, בשביל שזה לא ייראה מאיים מדי יש לו המשך והייתי מאוד רוצה לקבל תגובות אליו, זה חשוב לי מאוד... הקישור הוא לאתר "הבמה" אתם מוזמנים להכנס ולהגיב http://stage.co.il/Authors/18552 קראו לה קשת, והיא הייתה נורא יפה. היה לה שיער בצבע כתום או צהוב או אדום (תלוי לפי מצב הרוח שלה) והעיניים שלה היו כחולות. בעצם רק עין אחת הייתה כחולה, כי השנייה הייתה קצת ירוקה. קשת גרה במקום שכל היצורים שאף אחד לא באמת ראה גרים. כל היצורים שאף אחד לא באמת ראה היו מאושרים, וגם קשת. היו לה, לקשת, המון חברים. היו לה חברים כאלה שהיא לא ראתה הרבה אבל ידעה שהם נמצאים שם בשבילה, כי בלילה הם היו עוברים באפניים ליד הבית שלה ומאירים עם הפנסים ולפעמים גם מצפצפים. הם תמיד נראו לה כמו הכוכבים שבשמיים ותמיד השרו לה בטחון. היו לה גם חברים שגרו באגדות ובסיפורים ולפעמים באו לבקר אותה- דובונים, וגמדים. קשת תמיד כיבדה אותם בצמר גפן מתוק, שאצלה במיוחד נראה כמו עננים. במקום אמא ואבא היו לקשת הורים אלים, שאהבו אותה למרות שהיא לא הייתה אלה. תמיד כשהחברים של קשת באו לבקר, היא סיפרה להם את הסיפור על אמא ואבא האמיתיים שהיו לה פעם והשאירו אותה בלילה לבד על מפתן הדלת של ההורים האלים. היא באמת לא ידעה לספר איך ההורים הלא-אלים ידעו איפה ההורים האלים גרים. היא רק ידעה שההורים האמיתיים שלה לא אהבו את השיער המוזר שלה ואת העיניים, כי במכתב שהם השאירו הם הסבירו וגם נורא התנצלו שפשוט לא נהוג אצלם (האנשים הלא אלים) שלילדה יהיו כל כך הרבה צבעים. תמיד כשהחברים של קשת באים לבקר והיא מכבדת אותם בצמר גפן המתוק הם מבקשים לשמוע את הסיפור שוב. במיוחד אוהבים אותו הגמדים מהאגדות, כי אפילו שהם מהאגדות הם נמוכים וגם קצת מכוערים, אז הם אוהבים לדבר הרבה. אבל לקשת זה לא מפריע, היא מאושרת, בכלל לא איכפת לה שההורים הלא-אלים שלה לא רצו אותה. היא לפעמים מבקרת את ההורים האלים שלה ונורא אוהבת אותם, אבל היא לא באה כל יום, כי היא אוהבת להיות חופשייה. קשת נורא יפה, ויש לה אמנם הרבה חברים, אבל לא כולם באמת מכירים אותה. לא כולם באמת מצליחים לגעת בה, באמת, כי בכל פעם שמישהו מתקרב יותר מדי היא בורחת. ככה היא קשת, והיא מאושרת. במקום בו קשת גרה, באותו המקום שכל היצורים שאף אחד לא באמת ראה גרים, לכל אחד יש עבודה. לא עבודה כזאת שמקבלים עבורה כסף, אף אחד שם הרי לא צריך כסף, אלא תפקיד שכל אחד קיבל, נדמה לי, מההורים האלים של קשת, שגם להם היה תפקיד. לדוגמא, את הצמר גפן המתוק הכינה סבתא אחת עם שיער ארוך מאוד שכל הילדים אהבו. היה לה מתכון סודי שהפך את הצמר גפן למתוק, והיא לא גילתה מהו לאף אחד- אפילו לא לקשת שלפעמים הייתה עוזרת לה ובגלל זה היו לה הרבה בבית. הסבתא של הצמר גפן המתוק הייתה עובדת כל היום, וזה לא קרה הרבה כי בדרך כלל לכל אחד היה זמן מסויים שבו הוא היה צריך לעבוד. האלים חשבו על זה, וזה בעצם רעיון מאוד מתחשב, כי ככה אף אחד לא מתעייף. לגמדים, שהיו קצת נמוכים ואפילו מכוערים, ההורים האלים של קשת נתנו עבודה ממש טובה: הגמדים היו צריכים לבקר ילדים של הורים לא-אלים, צבעוניים כמו קשת, ולהקשיב להם. קשת המליצה עליהם לעבודה כי הם ממש עוזרים לה והיא חשבה שהם יעזרו לעוד ילדים. הגמדים גם סיפרו לילדים הצבעוניים שיש עוד המון ילדים כמוהם, וזה עזר. העבודה של הגמדים הייתה בלילה מאוחר, כי אפילו שהילדים נורא אהבו אותם, זה לא נעים להסתובב עם מישהו שכולם אומרים שהוא נמוך ומכוער, אבל זה לא הפריע לגמדים כי הם כבר הרבה זמן נמוכים ומכוערים, ומתרגלים לזה...
שלום לכולם, אני חדשה בפורום הזה
אמ... כתבתי כאן את ההתחלה של הסיפור, בשביל שזה לא ייראה מאיים מדי יש לו המשך והייתי מאוד רוצה לקבל תגובות אליו, זה חשוב לי מאוד... הקישור הוא לאתר "הבמה" אתם מוזמנים להכנס ולהגיב http://stage.co.il/Authors/18552 קראו לה קשת, והיא הייתה נורא יפה. היה לה שיער בצבע כתום או צהוב או אדום (תלוי לפי מצב הרוח שלה) והעיניים שלה היו כחולות. בעצם רק עין אחת הייתה כחולה, כי השנייה הייתה קצת ירוקה. קשת גרה במקום שכל היצורים שאף אחד לא באמת ראה גרים. כל היצורים שאף אחד לא באמת ראה היו מאושרים, וגם קשת. היו לה, לקשת, המון חברים. היו לה חברים כאלה שהיא לא ראתה הרבה אבל ידעה שהם נמצאים שם בשבילה, כי בלילה הם היו עוברים באפניים ליד הבית שלה ומאירים עם הפנסים ולפעמים גם מצפצפים. הם תמיד נראו לה כמו הכוכבים שבשמיים ותמיד השרו לה בטחון. היו לה גם חברים שגרו באגדות ובסיפורים ולפעמים באו לבקר אותה- דובונים, וגמדים. קשת תמיד כיבדה אותם בצמר גפן מתוק, שאצלה במיוחד נראה כמו עננים. במקום אמא ואבא היו לקשת הורים אלים, שאהבו אותה למרות שהיא לא הייתה אלה. תמיד כשהחברים של קשת באו לבקר, היא סיפרה להם את הסיפור על אמא ואבא האמיתיים שהיו לה פעם והשאירו אותה בלילה לבד על מפתן הדלת של ההורים האלים. היא באמת לא ידעה לספר איך ההורים הלא-אלים ידעו איפה ההורים האלים גרים. היא רק ידעה שההורים האמיתיים שלה לא אהבו את השיער המוזר שלה ואת העיניים, כי במכתב שהם השאירו הם הסבירו וגם נורא התנצלו שפשוט לא נהוג אצלם (האנשים הלא אלים) שלילדה יהיו כל כך הרבה צבעים. תמיד כשהחברים של קשת באים לבקר והיא מכבדת אותם בצמר גפן המתוק הם מבקשים לשמוע את הסיפור שוב. במיוחד אוהבים אותו הגמדים מהאגדות, כי אפילו שהם מהאגדות הם נמוכים וגם קצת מכוערים, אז הם אוהבים לדבר הרבה. אבל לקשת זה לא מפריע, היא מאושרת, בכלל לא איכפת לה שההורים הלא-אלים שלה לא רצו אותה. היא לפעמים מבקרת את ההורים האלים שלה ונורא אוהבת אותם, אבל היא לא באה כל יום, כי היא אוהבת להיות חופשייה. קשת נורא יפה, ויש לה אמנם הרבה חברים, אבל לא כולם באמת מכירים אותה. לא כולם באמת מצליחים לגעת בה, באמת, כי בכל פעם שמישהו מתקרב יותר מדי היא בורחת. ככה היא קשת, והיא מאושרת. במקום בו קשת גרה, באותו המקום שכל היצורים שאף אחד לא באמת ראה גרים, לכל אחד יש עבודה. לא עבודה כזאת שמקבלים עבורה כסף, אף אחד שם הרי לא צריך כסף, אלא תפקיד שכל אחד קיבל, נדמה לי, מההורים האלים של קשת, שגם להם היה תפקיד. לדוגמא, את הצמר גפן המתוק הכינה סבתא אחת עם שיער ארוך מאוד שכל הילדים אהבו. היה לה מתכון סודי שהפך את הצמר גפן למתוק, והיא לא גילתה מהו לאף אחד- אפילו לא לקשת שלפעמים הייתה עוזרת לה ובגלל זה היו לה הרבה בבית. הסבתא של הצמר גפן המתוק הייתה עובדת כל היום, וזה לא קרה הרבה כי בדרך כלל לכל אחד היה זמן מסויים שבו הוא היה צריך לעבוד. האלים חשבו על זה, וזה בעצם רעיון מאוד מתחשב, כי ככה אף אחד לא מתעייף. לגמדים, שהיו קצת נמוכים ואפילו מכוערים, ההורים האלים של קשת נתנו עבודה ממש טובה: הגמדים היו צריכים לבקר ילדים של הורים לא-אלים, צבעוניים כמו קשת, ולהקשיב להם. קשת המליצה עליהם לעבודה כי הם ממש עוזרים לה והיא חשבה שהם יעזרו לעוד ילדים. הגמדים גם סיפרו לילדים הצבעוניים שיש עוד המון ילדים כמוהם, וזה עזר. העבודה של הגמדים הייתה בלילה מאוחר, כי אפילו שהילדים נורא אהבו אותם, זה לא נעים להסתובב עם מישהו שכולם אומרים שהוא נמוך ומכוער, אבל זה לא הפריע לגמדים כי הם כבר הרבה זמן נמוכים ומכוערים, ומתרגלים לזה...