צהובון 1 ויחיד
New member
קתרין וג'יל - המציאות המרה
חלק א' שנה עברה על ג'יל מאז הגילוי המפתיע. שנת גיהינום, אי אפשר למצוא מילה יותר מדויקת להגדרת שנה זו. לגלות שהאם הביולוגית שלך היא לא פחות מאשר אויבתך הגדולה מכל הזמנים, זו מכה מתחת לחגורה, אלא שבשבילה זה היה נוק-אאוט מוחלט. שנה, שנה עברה, ועדיין אינה מצליחה להתמודד עם המציאות המרה ולתפקד כראוי. בעודה תוהה על בסיס יומיומי אם היא חיה בסרט לא מוצלח שהפיק עוד אחד מאותם הבימאים הכלומניקים שמנסים להשתחל להולוויד, אבל לא. חלום הבלהות היה מציאות. מציאות שכולה דמיון. השעון צלצל, קרא לה לקום בכוח והמשיך לנדנד. עוד יום מפרך עומד להתחיל. ג'יל לחצה על כפתור ה"סנוז", רק עוד כמה דקות של שקט, חשבה. ה"כמה דקות" הפכו ל"כמה שעות". נו בטח, גם השעון החליט להתרחק ממלכת הפאסימיות, קל וחומר כאשר היא הקלה עליו וזרקה אותו על הריצפה בגסות בפעם הרביעית של סיבובי ה"סנוז". טלפון. האם המכשיר הזה ינצח את השעון, ויצליח להעירה? הפלא ופלא – כן. ג'יל הורידה את הכיסוי לעיניים. בנה בילי תמיד צחק על ההרגל הזה, לישון עם כיסוי עיניים. "העיניים ייפגעו אם יהיו 'חופשיות' באוויר?" נהג ללגלג על ההרגל המגונה שלה, אבל לפרימדונה יש את הג'וקים שלה – מיותר לציין שכל ערב לפני השינה הנ"ל מורחת קרם נגד קמטים, כדי להיות צעירה, רעננה ומפתה. חסר שהידיעה הזאת תופץ, חששה, שכן ניקי תרגיש מלכה – היא ולא אחרת פיתחה את הקרם המבריק - קרם שג'יל פיקפקה בו ויצאה נגדו. כשניסתה, והבחינה בקמט שמתעמעם פה ועוד אחד קטן שם החלה למרוח את הקרם באדיקות. כמובן שהאגו לא נתן לה לספר שהיא טעתה, קל וחומר להודות שהקרם השפיע עליה – "הרי ג'יל יפה באופן טבעי, היא לא זקוקה לשום טיפול אסתטי". "אני באה, אני באה!" אמרה וקמה ממיטת חדר השינה, מיטה שכבר הרבה זמן מצאה עצמה בודדה עם ג'יל מדי לילה, ללא אורחים נוספים, אלא אם מחשיבים את ימי המלחמה עם אמה קתרין, כשרבו מי תזכה בחדר השינה ובאחד הלילות כמחאה והתעקשות מצד השתיים – כשלא ויתרו מצאו עצמן ישנות זו לצד זו. טירה גדולה, אבל חדר שינה (אהוב) יש רק אחד, מסתבר. ג'יל רכנה לעבר הטלפון. "כן?" אמרה בקול צרוד ועייף "ג'יל? זה ג'ון. את עדיין בבית? יש לנו פגישה חשובה בז'בו היום, עם לקוח שיכול להכניס הרבה כסף, שכחת?" ג'יל נשכה את שפתה "ג'ון, אני מצטערת. לא שמתי לב מה השעה, אני פשוט כ"כ טרודה". כשסיימה לומר משפט זה שמעה ברקע את קולו הבוקע והזועם של ג'ק שאמר לג'ון "תגיד לה שתזיז את התחת שלה לכאן, ומהר!" ג'יל הנידה את ראשה וגיחכה "תגיד למר זעפני שאני בדרך, מה הוא כזה עצבני? עוד בחורה דחתה אותו אתמול בלילה?" "ג'יל" ג'ון לא היה מבסוט מהעקיצות של ג'יל את ג'ק, ולהיפך. "בסדר בסדר, אני בדרך!" אמרה וניתקה. בפיהוק רחב ובשימלה נוצצת ירדה במדרגות הטירה, רק כדי למצוא את קתרין עומדת ומביטה בה במבט שאומר 'מה-לעזאזל-יצא-מהגוף-שלי? כזה יצור?' "בוקר טוב, אמא יקרה" אמרה ג'יל בציניות וחייכה חיוך קר ומלאכותי. "בוקר" השיבה קתרין בקצרה ובמבט נפול. אם קודם נראה שקתרין הביטה בה באימה ובתחושת סלידה, עכשיו התעלמה ממנה וחזרה לקרוא את עיתון הבוקר. אסתר המשרתת הנאמנה דואגת להביא לה כל בוקר את העיתון, כמו כלב טוב ומאולף הנותן כפכפים לבעליו. ג'יל כחכחה בגרונה, וקתרין היישרה מבטה. "משהו לא בסדר?" שאלה את בתה בשר מבשרה, שלא הצליחה לפענחה לא לפני ולא אחרי שגילתה שהיא אמה. "את כזאת זקנה אהבלה! כן, משהו לא בסדר! את לא רואה מה השעה?? אולי את יכולה לשבת לך כאן, ללגום בתה כמו מלכת אנגליה ולקרוא עיתון, אבל יש כאן אנשים שעובדים!" "אז זאת אשמתי שלא התעוררת? אולי את גם רוצה סיפור לפני השינה ושירי ערש מאמך היקרה, שאת נוהגת להזכיר מדי יום כמה את אוהבת אותה?" תמהה "הו, קתרין... עם כל הרעש שמקנזי, הפרחחית שלך, עושה - איך אפשר שלא להתעורר? מה קרה הפעם, שלא שמעתי אותה נובחת? התפכחת סוף סוף והחזרת אותה לצער בעלי חיים?" קתרין עיקמה את פרצופה, ולאחר מכן פרצה בצחוק מתגלגל בירידה מתונה "ג'יל, לא נמאס לך מהמריבות האלה? תבחני מה עברנו השנה! את חזרת לאלכוהול, אני קיבלתי שבץ – עדיין לא למדת שהעוינות הזאת רק מביאה לנו אסון?" קתרין כבר התייאשה ממנה, אבל ניסתה שוב בפעם המי יודע כמה לגשר על הפערים.
חלק א' שנה עברה על ג'יל מאז הגילוי המפתיע. שנת גיהינום, אי אפשר למצוא מילה יותר מדויקת להגדרת שנה זו. לגלות שהאם הביולוגית שלך היא לא פחות מאשר אויבתך הגדולה מכל הזמנים, זו מכה מתחת לחגורה, אלא שבשבילה זה היה נוק-אאוט מוחלט. שנה, שנה עברה, ועדיין אינה מצליחה להתמודד עם המציאות המרה ולתפקד כראוי. בעודה תוהה על בסיס יומיומי אם היא חיה בסרט לא מוצלח שהפיק עוד אחד מאותם הבימאים הכלומניקים שמנסים להשתחל להולוויד, אבל לא. חלום הבלהות היה מציאות. מציאות שכולה דמיון. השעון צלצל, קרא לה לקום בכוח והמשיך לנדנד. עוד יום מפרך עומד להתחיל. ג'יל לחצה על כפתור ה"סנוז", רק עוד כמה דקות של שקט, חשבה. ה"כמה דקות" הפכו ל"כמה שעות". נו בטח, גם השעון החליט להתרחק ממלכת הפאסימיות, קל וחומר כאשר היא הקלה עליו וזרקה אותו על הריצפה בגסות בפעם הרביעית של סיבובי ה"סנוז". טלפון. האם המכשיר הזה ינצח את השעון, ויצליח להעירה? הפלא ופלא – כן. ג'יל הורידה את הכיסוי לעיניים. בנה בילי תמיד צחק על ההרגל הזה, לישון עם כיסוי עיניים. "העיניים ייפגעו אם יהיו 'חופשיות' באוויר?" נהג ללגלג על ההרגל המגונה שלה, אבל לפרימדונה יש את הג'וקים שלה – מיותר לציין שכל ערב לפני השינה הנ"ל מורחת קרם נגד קמטים, כדי להיות צעירה, רעננה ומפתה. חסר שהידיעה הזאת תופץ, חששה, שכן ניקי תרגיש מלכה – היא ולא אחרת פיתחה את הקרם המבריק - קרם שג'יל פיקפקה בו ויצאה נגדו. כשניסתה, והבחינה בקמט שמתעמעם פה ועוד אחד קטן שם החלה למרוח את הקרם באדיקות. כמובן שהאגו לא נתן לה לספר שהיא טעתה, קל וחומר להודות שהקרם השפיע עליה – "הרי ג'יל יפה באופן טבעי, היא לא זקוקה לשום טיפול אסתטי". "אני באה, אני באה!" אמרה וקמה ממיטת חדר השינה, מיטה שכבר הרבה זמן מצאה עצמה בודדה עם ג'יל מדי לילה, ללא אורחים נוספים, אלא אם מחשיבים את ימי המלחמה עם אמה קתרין, כשרבו מי תזכה בחדר השינה ובאחד הלילות כמחאה והתעקשות מצד השתיים – כשלא ויתרו מצאו עצמן ישנות זו לצד זו. טירה גדולה, אבל חדר שינה (אהוב) יש רק אחד, מסתבר. ג'יל רכנה לעבר הטלפון. "כן?" אמרה בקול צרוד ועייף "ג'יל? זה ג'ון. את עדיין בבית? יש לנו פגישה חשובה בז'בו היום, עם לקוח שיכול להכניס הרבה כסף, שכחת?" ג'יל נשכה את שפתה "ג'ון, אני מצטערת. לא שמתי לב מה השעה, אני פשוט כ"כ טרודה". כשסיימה לומר משפט זה שמעה ברקע את קולו הבוקע והזועם של ג'ק שאמר לג'ון "תגיד לה שתזיז את התחת שלה לכאן, ומהר!" ג'יל הנידה את ראשה וגיחכה "תגיד למר זעפני שאני בדרך, מה הוא כזה עצבני? עוד בחורה דחתה אותו אתמול בלילה?" "ג'יל" ג'ון לא היה מבסוט מהעקיצות של ג'יל את ג'ק, ולהיפך. "בסדר בסדר, אני בדרך!" אמרה וניתקה. בפיהוק רחב ובשימלה נוצצת ירדה במדרגות הטירה, רק כדי למצוא את קתרין עומדת ומביטה בה במבט שאומר 'מה-לעזאזל-יצא-מהגוף-שלי? כזה יצור?' "בוקר טוב, אמא יקרה" אמרה ג'יל בציניות וחייכה חיוך קר ומלאכותי. "בוקר" השיבה קתרין בקצרה ובמבט נפול. אם קודם נראה שקתרין הביטה בה באימה ובתחושת סלידה, עכשיו התעלמה ממנה וחזרה לקרוא את עיתון הבוקר. אסתר המשרתת הנאמנה דואגת להביא לה כל בוקר את העיתון, כמו כלב טוב ומאולף הנותן כפכפים לבעליו. ג'יל כחכחה בגרונה, וקתרין היישרה מבטה. "משהו לא בסדר?" שאלה את בתה בשר מבשרה, שלא הצליחה לפענחה לא לפני ולא אחרי שגילתה שהיא אמה. "את כזאת זקנה אהבלה! כן, משהו לא בסדר! את לא רואה מה השעה?? אולי את יכולה לשבת לך כאן, ללגום בתה כמו מלכת אנגליה ולקרוא עיתון, אבל יש כאן אנשים שעובדים!" "אז זאת אשמתי שלא התעוררת? אולי את גם רוצה סיפור לפני השינה ושירי ערש מאמך היקרה, שאת נוהגת להזכיר מדי יום כמה את אוהבת אותה?" תמהה "הו, קתרין... עם כל הרעש שמקנזי, הפרחחית שלך, עושה - איך אפשר שלא להתעורר? מה קרה הפעם, שלא שמעתי אותה נובחת? התפכחת סוף סוף והחזרת אותה לצער בעלי חיים?" קתרין עיקמה את פרצופה, ולאחר מכן פרצה בצחוק מתגלגל בירידה מתונה "ג'יל, לא נמאס לך מהמריבות האלה? תבחני מה עברנו השנה! את חזרת לאלכוהול, אני קיבלתי שבץ – עדיין לא למדת שהעוינות הזאת רק מביאה לנו אסון?" קתרין כבר התייאשה ממנה, אבל ניסתה שוב בפעם המי יודע כמה לגשר על הפערים.
