ק ד י ש | סיפור
בס"ד קרדיט: בח.ח הערה: יתכן ועצבות יש בו,בסיפור. *קדיש* אמא שלו לא ממש אוהבת בתי כנסיות,לא בגלל שהיא מגדירה את עצמה 'חילונית אדוקה', "זה ממש לא קשור",היא אומרת כל אימת ששואלים אותה "למה לא תבואי לבית הכנסת,יום כיפור וזה...". "אני,מתפללת בבית,יותר טוב מכל הבתי כנסת!" היא היתה מסבירה בלהט בלתי מוסבר. היה חשוב לה להזכיר כל הזמן שהיא מתפלל,רק לא בבית הכנסת. וכנשאלה מה פשר "השריטה",נענתה דווקא בשלווה: "רוצה אני את השלווה,ללא פנים זרות סביבי,וללא לחץ תפילתי." "אינני אוהבת המוניות",היא היתה מוסיפה להסביר למי שלא השתכנע ייתר על המידה, מטיעון ה'פנים הזרות' המפורסם שלה. אף אדם באשר הוא,שהכיר את מרתה,לא חשש לרגע שהיא תזוז מעמדת החזן הפרטית שלה. עקשנית היתה עד כאב,ואי אפשר להזיזה ממקומה בכל הנוגע להליכת בתי כנסיות. אך פסוק אחד שידעה על פה היה שגור על פיה: 'אשרי יושבי ביתך' היתה אומרת ומבטה מבט נוצח. בעלה לא היה מתערב בנושא משום מה. לא עלה בדעתו בכלל לשכנעה ללכת אל בית כנסת כל שהוא. ההיפך,הוא העדיף שלא תתפלל בכלל,הוא היה אתאיסט,אך לא הטיף לכך. כשמת האחרון,שעת בין הערבים היתה. ומרתה התפללה בחדרה תפילת אשה שיחזור לחיים. לא ידוע אם מחמת שהאמינה בתחיית המתים התפללה כך,או שמא רעב תפילה הוא שירד עליה עד כי התפללה על דבר שלא האמינה בקיומו. על כל פנים,התפללה וסיימה,וכשסיימה התפללה שנית,ושלישית. היתה בטוחה שמהשמים יענוה. וכשסיימה את שלושי תפילתה עלתה אל עליית הגג שם שכב בעלה המת,או שמא החי. הסדירה נשמותיה אחת לאחת שלא יפריעוהו בעת תחייתו,אם ושמא - וכבר נגשה לבדוק פעמי ליבו. האחרונות לא היו בנמצא,או לפחות הראו שחדלו לרגע. דממת צער נחתה על ראשה המגולה ומתוך שלווה מצערת שתקה. התבוננה במת ושתקה. משלא הועילו מבטי התחינה,נשאה את רגליה את תוככי ביתה,ישבה ושתקה. לא ידעה היאך תתמודד עם חסרונו. תפילה נוספת התפללה לעת לילה מאוחרת,שלא ישתכח מן הלב,ויהיה בליבי כחי. תפילת שווא נוספת,ונרדמה על מיטתה. עצוב היה בחלומה. בתי כנסיות מלאים מזן אל זן מפיצי ריח בשמים והבדלה,ואחד דומה לבעלה שמתנדנד על סטנדר העושה עצמו כשוקל להשבר. בבקרו של יום הניחה יד על מצחה,ונסתה להזכר קמעא אי אלו חפצים ארעו עימה. השינה השכיחה ממנה הכל ונעשה לה הכל כאילו כלום. אך את בעלה חפשה בבית,ארוחת בקר היא ולסעוד הוא צריך,חשבה לעצמה, והמשיכה בחיפושים. שכחה היא לחלוטין שמת הוא ובגגה הוא שוכן ללא כבוד,ומוטל כאבן שאין לה הופכין. הסיפור לא נכנס כאן כי הוא ארוך,המשך כאן: http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2344279
בס"ד קרדיט: בח.ח הערה: יתכן ועצבות יש בו,בסיפור. *קדיש* אמא שלו לא ממש אוהבת בתי כנסיות,לא בגלל שהיא מגדירה את עצמה 'חילונית אדוקה', "זה ממש לא קשור",היא אומרת כל אימת ששואלים אותה "למה לא תבואי לבית הכנסת,יום כיפור וזה...". "אני,מתפללת בבית,יותר טוב מכל הבתי כנסת!" היא היתה מסבירה בלהט בלתי מוסבר. היה חשוב לה להזכיר כל הזמן שהיא מתפלל,רק לא בבית הכנסת. וכנשאלה מה פשר "השריטה",נענתה דווקא בשלווה: "רוצה אני את השלווה,ללא פנים זרות סביבי,וללא לחץ תפילתי." "אינני אוהבת המוניות",היא היתה מוסיפה להסביר למי שלא השתכנע ייתר על המידה, מטיעון ה'פנים הזרות' המפורסם שלה. אף אדם באשר הוא,שהכיר את מרתה,לא חשש לרגע שהיא תזוז מעמדת החזן הפרטית שלה. עקשנית היתה עד כאב,ואי אפשר להזיזה ממקומה בכל הנוגע להליכת בתי כנסיות. אך פסוק אחד שידעה על פה היה שגור על פיה: 'אשרי יושבי ביתך' היתה אומרת ומבטה מבט נוצח. בעלה לא היה מתערב בנושא משום מה. לא עלה בדעתו בכלל לשכנעה ללכת אל בית כנסת כל שהוא. ההיפך,הוא העדיף שלא תתפלל בכלל,הוא היה אתאיסט,אך לא הטיף לכך. כשמת האחרון,שעת בין הערבים היתה. ומרתה התפללה בחדרה תפילת אשה שיחזור לחיים. לא ידוע אם מחמת שהאמינה בתחיית המתים התפללה כך,או שמא רעב תפילה הוא שירד עליה עד כי התפללה על דבר שלא האמינה בקיומו. על כל פנים,התפללה וסיימה,וכשסיימה התפללה שנית,ושלישית. היתה בטוחה שמהשמים יענוה. וכשסיימה את שלושי תפילתה עלתה אל עליית הגג שם שכב בעלה המת,או שמא החי. הסדירה נשמותיה אחת לאחת שלא יפריעוהו בעת תחייתו,אם ושמא - וכבר נגשה לבדוק פעמי ליבו. האחרונות לא היו בנמצא,או לפחות הראו שחדלו לרגע. דממת צער נחתה על ראשה המגולה ומתוך שלווה מצערת שתקה. התבוננה במת ושתקה. משלא הועילו מבטי התחינה,נשאה את רגליה את תוככי ביתה,ישבה ושתקה. לא ידעה היאך תתמודד עם חסרונו. תפילה נוספת התפללה לעת לילה מאוחרת,שלא ישתכח מן הלב,ויהיה בליבי כחי. תפילת שווא נוספת,ונרדמה על מיטתה. עצוב היה בחלומה. בתי כנסיות מלאים מזן אל זן מפיצי ריח בשמים והבדלה,ואחד דומה לבעלה שמתנדנד על סטנדר העושה עצמו כשוקל להשבר. בבקרו של יום הניחה יד על מצחה,ונסתה להזכר קמעא אי אלו חפצים ארעו עימה. השינה השכיחה ממנה הכל ונעשה לה הכל כאילו כלום. אך את בעלה חפשה בבית,ארוחת בקר היא ולסעוד הוא צריך,חשבה לעצמה, והמשיכה בחיפושים. שכחה היא לחלוטין שמת הוא ובגגה הוא שוכן ללא כבוד,ומוטל כאבן שאין לה הופכין. הסיפור לא נכנס כאן כי הוא ארוך,המשך כאן: http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2344279