ראיון עם בוב גלדוף
- פותח הנושא יוסיסופר
- פורסם בתאריך
ציףציף1000
New member
הרגע נגמר
הראיון היה מעניין לכשעצמו, אבל הוא לא דיבר על "החומה". גלדוף הוא אדם מרתק, ושנוי במחלוקת. הרבה אנשים, שנתקלו בו בנסיבות שונות, טוענים שהוא נפוח מחשיבות עצמית, שחצן ומיזנטרופ (אף שהוא אחראי לפרוייקט Live Aid, כזכור). מאידך, בראיונות הוא נשמע תמיד כאדם מאוד אינטליגנטי ורגיש. הרבה מהדברים שאמר בראיון הערב "דברו" אלי, כאדם. אגב, קראתי דברים שאמר גלדוף לגבי השתתפותו ב"החומה". גלדוף שנא את הפלויד כחלק מהאידאולוגיה של הפאנק, גל שהוא היה חלק ממנו. הוא הסכים לקבל את התפקיד בסרט רק משום שהציעו לו כסף טוב עבור זה. כיום הוא אוהד גדול של הפלויד, ולדבריו כל השנאה שהופנתה כלפי הפלויד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, לא היתה מוצדקת. הוא דיבר במיוחד על DSOTM - אני חושבת שהראיון היה חלק מחגיגות 30 שנה ליציאת האלבום - שהוא לדעתו אלבום מצויין.
הראיון היה מעניין לכשעצמו, אבל הוא לא דיבר על "החומה". גלדוף הוא אדם מרתק, ושנוי במחלוקת. הרבה אנשים, שנתקלו בו בנסיבות שונות, טוענים שהוא נפוח מחשיבות עצמית, שחצן ומיזנטרופ (אף שהוא אחראי לפרוייקט Live Aid, כזכור). מאידך, בראיונות הוא נשמע תמיד כאדם מאוד אינטליגנטי ורגיש. הרבה מהדברים שאמר בראיון הערב "דברו" אלי, כאדם. אגב, קראתי דברים שאמר גלדוף לגבי השתתפותו ב"החומה". גלדוף שנא את הפלויד כחלק מהאידאולוגיה של הפאנק, גל שהוא היה חלק ממנו. הוא הסכים לקבל את התפקיד בסרט רק משום שהציעו לו כסף טוב עבור זה. כיום הוא אוהד גדול של הפלויד, ולדבריו כל השנאה שהופנתה כלפי הפלויד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, לא היתה מוצדקת. הוא דיבר במיוחד על DSOTM - אני חושבת שהראיון היה חלק מחגיגות 30 שנה ליציאת האלבום - שהוא לדעתו אלבום מצויין.
פינוקיו שמי
New member
שנא את הפלויד? למה?
ציףציף1000
New member
וקצת יותר בהרחבה
בתחילת שנות השבעים, הרוק הבריטי - שהיה בשנות השישים חדשני ופורץ דרך - התמסד והתמסחר. להקות כמו הסטונס, שבשנות השישים נחשבו ל"ילדים רעים", ואויבי הממסד, הסתובבו עתה עם שועי עולם, התפלשו במסיבות קוקטייל "יוקרתיות" ונסעו להופעות במטוסים פרטיים. להקות ואמנים רבים הפסיקו לחדש, וגרוע מכך - הם איבדו את הקשר עם קהלם המקורי ועם מקורות ההשראה שלהם. למגמה זו תרמו כמה וכמה גורמים, עליהם אנסה לעמוד כאן. ברקע הדברים יש לזכור, שברוב המקרים היה מדובר בבחורים צעירים עדיין, שבאו מרקע בריטי קרתני, ונחשפו באופן פתאומי לעולם הגדול ופיתוייו. מרבית הלהקות הבריטיות הוחתמו בשנות השישים על חוזי הקלטה דרקוניים, שנישלו מהם - בטווח הארוך - את זכויותיהם על שיריהם, ומכאן את התמלוגים על השירים. כנערים צעירים, הם היו נאיביים וחסרי נסיון, ולכן לא ידעו להגן על עצמם, בעת חתימה על חוזים עם חברות תקליטים ואמרגנים. כמו בשירים בהם דנו בשבוע שעבר - Welcome to the Machine ו-Have a Cigar, צעירים כשרוניים אך תמימים אלו האמינו להבטחות הגדולות של חברות התקליטים, אשר למעשה עשקו אותם. כך, לדוגמא, רבים מהם פותו לוותר על זכויות היוצרים על שיריהם, כי לא האמינו שלשירי "פופ" יש "חיי מדף" של יותר מכמה שבועות; הם לא העלו על דעתם שארבעים שנה אחר כך, אנשים עוד יאזינו לשיריהם. זה קרה לכמעט כל הלהקות באותה תקופה, כולל הביטלס. (וכך הזכויות במרבית שירי הביטלס נמצאות כיום בידי חברת סוני, ומייקל ג'קסון, ולא בידי חברי הלהקה או שאריהם). עם פרוץ שנות השבעים, השתנה המצב. ההצלחה הגדולה של להקות ואמנים בריטיים רבים בארה"ב הביאה להעצמתם, והם יכלו עתה לחתום על חוזים טובים בהרבה, מבחינתם. כתוצאה מכך, הגיע לידיהם כסף "נזיל" רב, באופן די פתאומי. עם הכסף, באו לעיתים קרובות גם חיי המותרות, הנלווים לו. זוכרים את המילים ל-Money?. פיתויים אלו כללו לא רק שהיה במלונות מפוארים, לימוזינות ומטוסים פרטיים (שלא לדבר על הסמים והבחורות) - אלא גם אפשרות לקנות בתים במקומות אקזוטיים בהם מזג האוויר יותר נוח מבבריטניה, ואפשרות להקליט באולפנים יותר "משוכללים" מאלו שהיו בבריטניה באותה תקופה - בלוס אנג'לס, למשל, או בג'מייקה (בשלב יותר מאוחר). יתרה מזאת, בשל מדיניות המס של ממשלת בריטניה באותה תקופה, לאמנים רבים היה יותר משתלם, כלכלית, לחיות מחוץ לבריטניה, ע"מ להמנע מתשלום המיסים הגבוהים. בשל כל סיבות אלו, בחרו יותר ויותר אמנים בריטיים לחיות מחוץ לבריטניה. המחיר, כמובן, היה הנתק מקהלם המקורי ויותר מכך, נתק משורשיהם החברתיים והמוסיקליים, השורשים שהזינו את כשרונם ויצירתם, מלכתחילה. נתק זה הביא מטבע הדברים לירידה באיכות המוסיקה שהפיקו אותם אמנים. במקביל, צמח בבריטניה דור צעיר, שצפה בתהליך ההסתאבות הזה בפליאה - ואח"כ בשאט נפש. הם ראו בכך, במידה רבה של צדק, כ"בגידה" בערכי הרוק המסורתיים, ושאפו לחזור לרוח המרד והחופש, אשר אפיינה את הרוק בשנות החמישים והשישים. הדגש הושם על הקמת חברות תקליטים עצמאיות (ומכאן רעיון ה"אינדי" - עצמאות מחברות התקליטים הגדולות והמסחריות), על הופעות באולמות קטנים, בפני קהל קטן יחסית, אך קרוב חברתית ורעיונית לחברי הלהקות. על הקמה-מחודשת של "סצינה" בה להקות פועלות במקביל זו לזו, ומפרות זו את זו (כפי שהיה, למשל, בסצינה הפסיכדלית של לונדון בשנים 1966-1967, או בליברפול של תחילת שנות השישים. או בסיאטל של סוף שנות השמונים). על יצירת שפה ואמנות יחודיים לדור "שלהם" - שכללו לא רק מוסיקה, אלא גם אמנות פלאסטית, שירה, קולנוע ואופנה. הפנאקיסטים הבריטיים גם התנגדו לז'אנר הפרוג, אותו גם ראו כהתרחקות מהרוח המקורית של הרוק. כבדות, מורכבות מוסיקלית והתרחקות מהמבנה המסורתי של שירי רוק, שירים שעסקו באגדות או פנטזיות במקום בעולם המציאות וקשייו, ויומרנות אמנותית באופן כללי, היו חלק מהדברים שהפנקיסטים דחו, ובצדק. יש לציין שלא היתה כאן דחייה של ה-art rock. נהפוך הוא: יש לזכור שכמעט כל אמני הפאנק מהשורה הראשונה, בשנים 1976-1977, היו בוגרי בתי ספר לאמנות, או חברים של הנ"ל, ואמנות היתה חלק בלתי נפרד מתרבות הפאנק. למחאה היה פן מעמדי בולט. מרבית אמני הפרוג (במובן הרחב של הז'אנר) כמו גם הסינגר-סונגרייטרים ששלטו אז במצעדים - היו מהמעמד הבינוני, ויצירותיהם שיקפו את ערכי מעמד זה. הפאנקיסטים היו - לפחות בתאוריה - נציגי מעמד הפועלים, הדור ה"מזויין", המובטלים וחסרי העתיד, אשר בזו למעמד הבינוני ויומרותיו. למעשה, רבים מאמני הפאנק היו בעצמם מהמעמד הבינוני (ואף הגבוה, כמו במקרה של ג'ו סטרמר מהקלאש, למשל). אבל הביקורת שלהם על כך שהלהקות הגדולות והמצליחות אינן משקפות את הבעיות החברתיות האמיתיות של הצעירים בבריטניה, היתה מוצדקת לחלוטין. הפלויד נתפשו - שלא בצדק, לדעתי - כאחת מאותן להקות "דינוזאורים", המנותקות מהמציאות. הסיבות לכך, קרוב לוודאי, הן ההצלחה המסחרית המאסיבית של הפלויד, בעיקר בעקבות DSOTM; הופעות הענק שלהם באיצטדיונים, מול קהל של עשרות אלפים, עמם לא היה ללהקה קשר ישיר; הסירוב של הפלויד להתראיין לעיתונות, וההופעות בהן הלהקה היתה כמעט מוסתרת ע"י התאורה והתפאורה, הפכו את חברי הלהקה לאנונימיים, יחסית,ובכך יצרו עוד חיץ בינם לבין קהלם; וכמובן - המורכבות היחסית של יצירותיהם נתפשה באותה תקופה כיומרנות מוסיקלית ובומבסטיות - מול הפשטות של הרוקנרול הוותיק. בהזתדמנות אחת, הופיע ג'וני רוטן, סולן הסקס פיסטולס, עם חולצת טי של הפלויד עליה הוסיף בטוש: "אני שונא את.." היינו: I hate Pink Floyd. הפלויד היו מאז ומתמיד מטרה לחיצי מבקרי המוסיקה הבריטיים, אך ביקורת זו לא נבעה, במקור, בהכרח מהסיבות שמניתי. המבקרים הבריטיים הנחשבים יותר זכרו את הפלויד מתקופת בארט, ולעיתים קרובות טענו שהלהקה אינה עוד טובה או "חדשנית" כפי שהיתה בתחילתה. עם עליית הפאנק, נוספו למבקרים עוד חיצים בהם השתמשו כנגד הלהקה. עם השנים, התפישה הדומיננטית בקרב הביקורת, לגבי הפלויד, היתה שזו להקה מנופחת, בומבסטית ויומרנית. גם אני "גדלתי" על תפישה זו, אך כיום אני יודעת שזה איננו נכון: למרות ההצלחה המאסיבית שלהם, הלהקה לא הסתאבה, מוסיקלית או אישית. לא רק שהם לא התפתו לחיי הדוניזם מחוץ לבריטניה (בשנות השבעים, בכל אופן) - הם אף כתבו שירים בהם תקפו בארסיות בדיוק את התופעה הזו. יצירותיהם לא היו בומבסטיות, גם אם היו בעלות יומרה; במקרה שלהם, ליומרה היה כיסוי (חוץ מב-Atom Heart Mother). הפלויד גם מעולם לא היו להקת פרוג (AHM הוא הקטע היוצא-דופן מתוך מכלול יצירתם, במובן זה), והנסיוניות המוסיקלית שלהם נשמעת כיום מרתקת. מהפך דומה עבר גם על עיתונות המוסיקה הבריטית, בעשר השנים האחרונות: בעוד הפרוג לא הצליח לשקם את תדמיתו, ומרבית להקות ה"דינוזאורים" עוד "סוחבות על הגב" את הביקורת מאותה תקופה, הפלויד נהיו בעשור האחרון לחביבי המבקרים (לפחות מה שהם עשו עד "החומה"). העניין בפלויד רק הולך וגובר עם השנים, אם כי יש להודות שהעניין העיקרי בהם עדיין מתמקד בתקופת-בארט, ובבארט בכלל. ובהקשר זה יש לראות את דבריו של גלדוף, אשר היה מנהיג להקת ה-Boomtown Rats האירית, ואשר גדל אף הוא על התפישה האנטי-פלוידית, ושינה דעתו עם הזמן. אף ג'וני רוטן עצמו, הסביר מאוחר יותר שהוא בעצם לא שנא אף פעם את הפלויד, ואף היה אוהד שלהם - אז והיום. מעניין.
בתחילת שנות השבעים, הרוק הבריטי - שהיה בשנות השישים חדשני ופורץ דרך - התמסד והתמסחר. להקות כמו הסטונס, שבשנות השישים נחשבו ל"ילדים רעים", ואויבי הממסד, הסתובבו עתה עם שועי עולם, התפלשו במסיבות קוקטייל "יוקרתיות" ונסעו להופעות במטוסים פרטיים. להקות ואמנים רבים הפסיקו לחדש, וגרוע מכך - הם איבדו את הקשר עם קהלם המקורי ועם מקורות ההשראה שלהם. למגמה זו תרמו כמה וכמה גורמים, עליהם אנסה לעמוד כאן. ברקע הדברים יש לזכור, שברוב המקרים היה מדובר בבחורים צעירים עדיין, שבאו מרקע בריטי קרתני, ונחשפו באופן פתאומי לעולם הגדול ופיתוייו. מרבית הלהקות הבריטיות הוחתמו בשנות השישים על חוזי הקלטה דרקוניים, שנישלו מהם - בטווח הארוך - את זכויותיהם על שיריהם, ומכאן את התמלוגים על השירים. כנערים צעירים, הם היו נאיביים וחסרי נסיון, ולכן לא ידעו להגן על עצמם, בעת חתימה על חוזים עם חברות תקליטים ואמרגנים. כמו בשירים בהם דנו בשבוע שעבר - Welcome to the Machine ו-Have a Cigar, צעירים כשרוניים אך תמימים אלו האמינו להבטחות הגדולות של חברות התקליטים, אשר למעשה עשקו אותם. כך, לדוגמא, רבים מהם פותו לוותר על זכויות היוצרים על שיריהם, כי לא האמינו שלשירי "פופ" יש "חיי מדף" של יותר מכמה שבועות; הם לא העלו על דעתם שארבעים שנה אחר כך, אנשים עוד יאזינו לשיריהם. זה קרה לכמעט כל הלהקות באותה תקופה, כולל הביטלס. (וכך הזכויות במרבית שירי הביטלס נמצאות כיום בידי חברת סוני, ומייקל ג'קסון, ולא בידי חברי הלהקה או שאריהם). עם פרוץ שנות השבעים, השתנה המצב. ההצלחה הגדולה של להקות ואמנים בריטיים רבים בארה"ב הביאה להעצמתם, והם יכלו עתה לחתום על חוזים טובים בהרבה, מבחינתם. כתוצאה מכך, הגיע לידיהם כסף "נזיל" רב, באופן די פתאומי. עם הכסף, באו לעיתים קרובות גם חיי המותרות, הנלווים לו. זוכרים את המילים ל-Money?. פיתויים אלו כללו לא רק שהיה במלונות מפוארים, לימוזינות ומטוסים פרטיים (שלא לדבר על הסמים והבחורות) - אלא גם אפשרות לקנות בתים במקומות אקזוטיים בהם מזג האוויר יותר נוח מבבריטניה, ואפשרות להקליט באולפנים יותר "משוכללים" מאלו שהיו בבריטניה באותה תקופה - בלוס אנג'לס, למשל, או בג'מייקה (בשלב יותר מאוחר). יתרה מזאת, בשל מדיניות המס של ממשלת בריטניה באותה תקופה, לאמנים רבים היה יותר משתלם, כלכלית, לחיות מחוץ לבריטניה, ע"מ להמנע מתשלום המיסים הגבוהים. בשל כל סיבות אלו, בחרו יותר ויותר אמנים בריטיים לחיות מחוץ לבריטניה. המחיר, כמובן, היה הנתק מקהלם המקורי ויותר מכך, נתק משורשיהם החברתיים והמוסיקליים, השורשים שהזינו את כשרונם ויצירתם, מלכתחילה. נתק זה הביא מטבע הדברים לירידה באיכות המוסיקה שהפיקו אותם אמנים. במקביל, צמח בבריטניה דור צעיר, שצפה בתהליך ההסתאבות הזה בפליאה - ואח"כ בשאט נפש. הם ראו בכך, במידה רבה של צדק, כ"בגידה" בערכי הרוק המסורתיים, ושאפו לחזור לרוח המרד והחופש, אשר אפיינה את הרוק בשנות החמישים והשישים. הדגש הושם על הקמת חברות תקליטים עצמאיות (ומכאן רעיון ה"אינדי" - עצמאות מחברות התקליטים הגדולות והמסחריות), על הופעות באולמות קטנים, בפני קהל קטן יחסית, אך קרוב חברתית ורעיונית לחברי הלהקות. על הקמה-מחודשת של "סצינה" בה להקות פועלות במקביל זו לזו, ומפרות זו את זו (כפי שהיה, למשל, בסצינה הפסיכדלית של לונדון בשנים 1966-1967, או בליברפול של תחילת שנות השישים. או בסיאטל של סוף שנות השמונים). על יצירת שפה ואמנות יחודיים לדור "שלהם" - שכללו לא רק מוסיקה, אלא גם אמנות פלאסטית, שירה, קולנוע ואופנה. הפנאקיסטים הבריטיים גם התנגדו לז'אנר הפרוג, אותו גם ראו כהתרחקות מהרוח המקורית של הרוק. כבדות, מורכבות מוסיקלית והתרחקות מהמבנה המסורתי של שירי רוק, שירים שעסקו באגדות או פנטזיות במקום בעולם המציאות וקשייו, ויומרנות אמנותית באופן כללי, היו חלק מהדברים שהפנקיסטים דחו, ובצדק. יש לציין שלא היתה כאן דחייה של ה-art rock. נהפוך הוא: יש לזכור שכמעט כל אמני הפאנק מהשורה הראשונה, בשנים 1976-1977, היו בוגרי בתי ספר לאמנות, או חברים של הנ"ל, ואמנות היתה חלק בלתי נפרד מתרבות הפאנק. למחאה היה פן מעמדי בולט. מרבית אמני הפרוג (במובן הרחב של הז'אנר) כמו גם הסינגר-סונגרייטרים ששלטו אז במצעדים - היו מהמעמד הבינוני, ויצירותיהם שיקפו את ערכי מעמד זה. הפאנקיסטים היו - לפחות בתאוריה - נציגי מעמד הפועלים, הדור ה"מזויין", המובטלים וחסרי העתיד, אשר בזו למעמד הבינוני ויומרותיו. למעשה, רבים מאמני הפאנק היו בעצמם מהמעמד הבינוני (ואף הגבוה, כמו במקרה של ג'ו סטרמר מהקלאש, למשל). אבל הביקורת שלהם על כך שהלהקות הגדולות והמצליחות אינן משקפות את הבעיות החברתיות האמיתיות של הצעירים בבריטניה, היתה מוצדקת לחלוטין. הפלויד נתפשו - שלא בצדק, לדעתי - כאחת מאותן להקות "דינוזאורים", המנותקות מהמציאות. הסיבות לכך, קרוב לוודאי, הן ההצלחה המסחרית המאסיבית של הפלויד, בעיקר בעקבות DSOTM; הופעות הענק שלהם באיצטדיונים, מול קהל של עשרות אלפים, עמם לא היה ללהקה קשר ישיר; הסירוב של הפלויד להתראיין לעיתונות, וההופעות בהן הלהקה היתה כמעט מוסתרת ע"י התאורה והתפאורה, הפכו את חברי הלהקה לאנונימיים, יחסית,ובכך יצרו עוד חיץ בינם לבין קהלם; וכמובן - המורכבות היחסית של יצירותיהם נתפשה באותה תקופה כיומרנות מוסיקלית ובומבסטיות - מול הפשטות של הרוקנרול הוותיק. בהזתדמנות אחת, הופיע ג'וני רוטן, סולן הסקס פיסטולס, עם חולצת טי של הפלויד עליה הוסיף בטוש: "אני שונא את.." היינו: I hate Pink Floyd. הפלויד היו מאז ומתמיד מטרה לחיצי מבקרי המוסיקה הבריטיים, אך ביקורת זו לא נבעה, במקור, בהכרח מהסיבות שמניתי. המבקרים הבריטיים הנחשבים יותר זכרו את הפלויד מתקופת בארט, ולעיתים קרובות טענו שהלהקה אינה עוד טובה או "חדשנית" כפי שהיתה בתחילתה. עם עליית הפאנק, נוספו למבקרים עוד חיצים בהם השתמשו כנגד הלהקה. עם השנים, התפישה הדומיננטית בקרב הביקורת, לגבי הפלויד, היתה שזו להקה מנופחת, בומבסטית ויומרנית. גם אני "גדלתי" על תפישה זו, אך כיום אני יודעת שזה איננו נכון: למרות ההצלחה המאסיבית שלהם, הלהקה לא הסתאבה, מוסיקלית או אישית. לא רק שהם לא התפתו לחיי הדוניזם מחוץ לבריטניה (בשנות השבעים, בכל אופן) - הם אף כתבו שירים בהם תקפו בארסיות בדיוק את התופעה הזו. יצירותיהם לא היו בומבסטיות, גם אם היו בעלות יומרה; במקרה שלהם, ליומרה היה כיסוי (חוץ מב-Atom Heart Mother). הפלויד גם מעולם לא היו להקת פרוג (AHM הוא הקטע היוצא-דופן מתוך מכלול יצירתם, במובן זה), והנסיוניות המוסיקלית שלהם נשמעת כיום מרתקת. מהפך דומה עבר גם על עיתונות המוסיקה הבריטית, בעשר השנים האחרונות: בעוד הפרוג לא הצליח לשקם את תדמיתו, ומרבית להקות ה"דינוזאורים" עוד "סוחבות על הגב" את הביקורת מאותה תקופה, הפלויד נהיו בעשור האחרון לחביבי המבקרים (לפחות מה שהם עשו עד "החומה"). העניין בפלויד רק הולך וגובר עם השנים, אם כי יש להודות שהעניין העיקרי בהם עדיין מתמקד בתקופת-בארט, ובבארט בכלל. ובהקשר זה יש לראות את דבריו של גלדוף, אשר היה מנהיג להקת ה-Boomtown Rats האירית, ואשר גדל אף הוא על התפישה האנטי-פלוידית, ושינה דעתו עם הזמן. אף ג'וני רוטן עצמו, הסביר מאוחר יותר שהוא בעצם לא שנא אף פעם את הפלויד, ואף היה אוהד שלהם - אז והיום. מעניין.
פינוקיו שמי
New member
תודה לשניכם ../images/Emo140.gif
איזה שנאה בדיוק?
לא זכורה לי שנאה מיוחדת לפלויד בשנות השבעים והשמונים,ההיפך,קנאה אולי כן,שנאה? לא בטוח. בקשר לליצן מהפיסטולס(שכונה כמדומני גם סקס מנייאק),בחור מתוסכל שכתב על החולצה את מה שכתב,נדמה לי שדויד גילמור (רגוע כמו תמיד) התייחס לדבריו בביטול ואמר משהו כמו,לכבוד יחשב לו לכתוב על החולצה את שם הלהקה שלנו,אם הוא היה כותב שהוא שונא את להקת YES,איש לא היה מתיחס אליו,והוא לעולם לא היה מתפרסם. חוץ מזה היתה ביקורת עתונאית כזאת או אחרת,לא חריגה בחריפותה,אבל לא תמיד אוהדת,אבל מי אמר שהם צדקו במה שהם כתבו?.
לא זכורה לי שנאה מיוחדת לפלויד בשנות השבעים והשמונים,ההיפך,קנאה אולי כן,שנאה? לא בטוח. בקשר לליצן מהפיסטולס(שכונה כמדומני גם סקס מנייאק),בחור מתוסכל שכתב על החולצה את מה שכתב,נדמה לי שדויד גילמור (רגוע כמו תמיד) התייחס לדבריו בביטול ואמר משהו כמו,לכבוד יחשב לו לכתוב על החולצה את שם הלהקה שלנו,אם הוא היה כותב שהוא שונא את להקת YES,איש לא היה מתיחס אליו,והוא לעולם לא היה מתפרסם. חוץ מזה היתה ביקורת עתונאית כזאת או אחרת,לא חריגה בחריפותה,אבל לא תמיד אוהדת,אבל מי אמר שהם צדקו במה שהם כתבו?.
ציףציף1000
New member
הפאנק והפלויד
התאור שנתתי הוא מדוייק, ומבוסס על קריאת מקורות מהימנים רבים - כולל עתונות המוסיקה הבריטית של אותה תקופה, אותה חוויתי בזמן אמת (כמעט). סולן הסקס פיסטולס כונה ג'וני רוטן. שמו האמיתי הוא ג'וני ליידון. הוא מעולם לא נקרא "סקס מניאק". הוא אמן מכובד, גם אם פסיכי - כמו כולם. הדברים נאמרו/נעשו בשנת 1975 או 1976. מאז השתנו הרבה דברים. אנא קרא שנית את מה שכתבתי. זה לא משנה אם העתונאים "צדקו" או לא; עתונות המוסיקה הבריטית הכתיבה את רוח התקופה ואת הכיוון התרבותי, ועל כך התכוונתי להצביע.
התאור שנתתי הוא מדוייק, ומבוסס על קריאת מקורות מהימנים רבים - כולל עתונות המוסיקה הבריטית של אותה תקופה, אותה חוויתי בזמן אמת (כמעט). סולן הסקס פיסטולס כונה ג'וני רוטן. שמו האמיתי הוא ג'וני ליידון. הוא מעולם לא נקרא "סקס מניאק". הוא אמן מכובד, גם אם פסיכי - כמו כולם. הדברים נאמרו/נעשו בשנת 1975 או 1976. מאז השתנו הרבה דברים. אנא קרא שנית את מה שכתבתי. זה לא משנה אם העתונאים "צדקו" או לא; עתונות המוסיקה הבריטית הכתיבה את רוח התקופה ואת הכיוון התרבותי, ועל כך התכוונתי להצביע.
הפאנק
"יתכן" ואני טועה בקשר לכינוי סקס מנייאק,יתכן ובמעורפל אני מבלבל אותו עם משהו אחר,אבל,על איזה מוזיקאי מכובד מדובר,כמה שנים הלהקה הזאת היתה קיימת? אולי שלוש שנים,כמה אלבומים הם הוציאו?אחד בקושי,וחוץ מלזרוע פחד ואימה על השלטונות והמוסדות מה הם עשו?לא חתמו איתם על חוזים,לא אפשרו להם להופיע ועוד ועוד. דרך אגב,גם אני היתי קיים בתקופה ההיא (אפילו מאוד מאוד)גם אני קראתי בשקיקה כל מאמר וכל מגזין שרק הצלחתי להשיג,(אז לא הרשתי לעצמי יותר מידי),אבל היה הרבה מאוד חומר שאפשר היה לקרא ולהתעדכן,ומעולם לא קראתי על מכובדותו של אדון ליידון. דרך אגב אני תמיד קורא בשנית (וגם בשלישית)את מה שאת כותבת,וזה מעניין .
"יתכן" ואני טועה בקשר לכינוי סקס מנייאק,יתכן ובמעורפל אני מבלבל אותו עם משהו אחר,אבל,על איזה מוזיקאי מכובד מדובר,כמה שנים הלהקה הזאת היתה קיימת? אולי שלוש שנים,כמה אלבומים הם הוציאו?אחד בקושי,וחוץ מלזרוע פחד ואימה על השלטונות והמוסדות מה הם עשו?לא חתמו איתם על חוזים,לא אפשרו להם להופיע ועוד ועוד. דרך אגב,גם אני היתי קיים בתקופה ההיא (אפילו מאוד מאוד)גם אני קראתי בשקיקה כל מאמר וכל מגזין שרק הצלחתי להשיג,(אז לא הרשתי לעצמי יותר מידי),אבל היה הרבה מאוד חומר שאפשר היה לקרא ולהתעדכן,ומעולם לא קראתי על מכובדותו של אדון ליידון. דרך אגב אני תמיד קורא בשנית (וגם בשלישית)את מה שאת כותבת,וזה מעניין .
ציףציף1000
New member
הסקס פיסטולס
נחשבים היום לאחת מהלהקות הבריטיות החשובות ביותר שקמו. אתה יכול לא לאהוב אותם, או להיות אדיש אליהם - לי לא אכפת מהם במיוחד, אגב, ולדעתי היו באותה תקופה להקות טובות ממנה - אבל מעמדם בהיסטוריה של המוסיקה הוא מבוסס ומוכח. למעמד זה אין כל קשר למספר שנות הפעילות שלה, מספר האלבומים או כל קריטריון כמותי אחר. הלהקה הזו הנהיגה מהפיכה מוסיקלית - ואמנותית, בכלל - ומכאן חשיבותה. הם גם הקליטו כמה שירים לא רעים, אתה יודע... אגב, בוודאי ש"חתמו איתם על חוזים" ו"איפשרו להם להופיע" - אחרת הם לא היו יכולים להוציא תקליטים ו...להופיע. אלבומם הראשון (ובעצם, היחיד שהופיע בעת שהלהקה היתה קיימת) נחשב בעיני המבקרים - גם אז וגם היום - לאחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בבריטניה בשנות השבעים, ובוודאי לאחד המשפיעים ביותר. אני מוכנה לחפש לך את המקורות - יש רבים, אבל זה יצריך חיטוט מצדי בארונות במשך כשעה-שעתיים. מעבר לכך, הקריירה של ליידון לא הסתכמה בהיותו סולן הפיסטולס. הוא הנהיג, בסוף שנות השבעים את להקת PiL (ראשי תבות של Public Image Ltd.), להקת art-rock שזכתה לשבחי הביקורת, והמשיך לפעול מוסיקלית - גם אם על אש קטנה יותר - גם לאחר מכן. אני ממליצה לך לקרוא ספרות ועתונות בריטית עכשווית, ולראות את ההתייחסות אליו כיום: הוא פשוט נתפש כאחד מאושיות הרוק הבריטי, ולא משנה אם אנחנו אוהדים את יצירתו, או לא. אגב ב': איזה עיתונים נהגת לקרוא באותה תקופה?
נחשבים היום לאחת מהלהקות הבריטיות החשובות ביותר שקמו. אתה יכול לא לאהוב אותם, או להיות אדיש אליהם - לי לא אכפת מהם במיוחד, אגב, ולדעתי היו באותה תקופה להקות טובות ממנה - אבל מעמדם בהיסטוריה של המוסיקה הוא מבוסס ומוכח. למעמד זה אין כל קשר למספר שנות הפעילות שלה, מספר האלבומים או כל קריטריון כמותי אחר. הלהקה הזו הנהיגה מהפיכה מוסיקלית - ואמנותית, בכלל - ומכאן חשיבותה. הם גם הקליטו כמה שירים לא רעים, אתה יודע... אגב, בוודאי ש"חתמו איתם על חוזים" ו"איפשרו להם להופיע" - אחרת הם לא היו יכולים להוציא תקליטים ו...להופיע. אלבומם הראשון (ובעצם, היחיד שהופיע בעת שהלהקה היתה קיימת) נחשב בעיני המבקרים - גם אז וגם היום - לאחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בבריטניה בשנות השבעים, ובוודאי לאחד המשפיעים ביותר. אני מוכנה לחפש לך את המקורות - יש רבים, אבל זה יצריך חיטוט מצדי בארונות במשך כשעה-שעתיים. מעבר לכך, הקריירה של ליידון לא הסתכמה בהיותו סולן הפיסטולס. הוא הנהיג, בסוף שנות השבעים את להקת PiL (ראשי תבות של Public Image Ltd.), להקת art-rock שזכתה לשבחי הביקורת, והמשיך לפעול מוסיקלית - גם אם על אש קטנה יותר - גם לאחר מכן. אני ממליצה לך לקרוא ספרות ועתונות בריטית עכשווית, ולראות את ההתייחסות אליו כיום: הוא פשוט נתפש כאחד מאושיות הרוק הבריטי, ולא משנה אם אנחנו אוהדים את יצירתו, או לא. אגב ב': איזה עיתונים נהגת לקרוא באותה תקופה?
אגב ב'
ראשית, לא תהיה לנו הסכמה בנושא חשיבותה או אי חשיבותה של הפיסטולס (דרך אגב את יודעת למה מכוונת המילה פיסטולס?-די גס בעיני). המגזינים שנהגתי לקרא אז לא היו רבים אבל תמיד היו ברי השגה,(המתנדבים מחו"ל היו משיגים אותם מהבית,וגם במועדון בקיבוץ היתה אספקה די שוטפת של מגזינים ועיתונים יומיים מחו'ל). POP MAGAZINE -לא יודע אם היה נחשב או לא אבל סיפק הרבה מאוד מידע על עולם המוזיקה,ובעיקר פוסטרים גדולים,לא יודע אם הוא עוד קיים,אולי הוא שינה שם. NEW MUSICAL EXPRES,וכמובן,איך לא ה-ROLING STONE שעדייןנכנס לנשמה של כולם,אבל אמין בעיני,כמו כן היה גם מגזין ישראלי ,לא זוכר את שמו,לא היה רציני אבל כנראה העתיק יפה ממגזינים אחרים,כמו כן גם העתונים היומיים מחו"ל סיפקו הרבה מאוד מידע. לא יודע (את כנראה כן)אם הם המגזינים עדיין קיימים או לא. לצערי,כיום אין סיכוי שאני אקרא מגזינים,אין לי את הזמן לזה,המידע היחיד שעליו אני מתבסס היום זה את,לכן אני אתווכח איתך הרבה,(במיוחד בשבוע זה שאני קצת יותר פנוי), שמתי לב שכשמתווכחים איתך את מתאמצת יותר להשיג מקורות ולהוכיח,ולכן תעמדי בהבטחה ותחפשי שעתיים את המקורות.
ראשית, לא תהיה לנו הסכמה בנושא חשיבותה או אי חשיבותה של הפיסטולס (דרך אגב את יודעת למה מכוונת המילה פיסטולס?-די גס בעיני). המגזינים שנהגתי לקרא אז לא היו רבים אבל תמיד היו ברי השגה,(המתנדבים מחו"ל היו משיגים אותם מהבית,וגם במועדון בקיבוץ היתה אספקה די שוטפת של מגזינים ועיתונים יומיים מחו'ל). POP MAGAZINE -לא יודע אם היה נחשב או לא אבל סיפק הרבה מאוד מידע על עולם המוזיקה,ובעיקר פוסטרים גדולים,לא יודע אם הוא עוד קיים,אולי הוא שינה שם. NEW MUSICAL EXPRES,וכמובן,איך לא ה-ROLING STONE שעדייןנכנס לנשמה של כולם,אבל אמין בעיני,כמו כן היה גם מגזין ישראלי ,לא זוכר את שמו,לא היה רציני אבל כנראה העתיק יפה ממגזינים אחרים,כמו כן גם העתונים היומיים מחו"ל סיפקו הרבה מאוד מידע. לא יודע (את כנראה כן)אם הם המגזינים עדיין קיימים או לא. לצערי,כיום אין סיכוי שאני אקרא מגזינים,אין לי את הזמן לזה,המידע היחיד שעליו אני מתבסס היום זה את,לכן אני אתווכח איתך הרבה,(במיוחד בשבוע זה שאני קצת יותר פנוי), שמתי לב שכשמתווכחים איתך את מתאמצת יותר להשיג מקורות ולהוכיח,ולכן תעמדי בהבטחה ותחפשי שעתיים את המקורות.
כל הכבוד!
אחלה של סקירה! נהניתי, אבל...אוף...אני לא רוצה להיגרר לזה שוב, אבל אני חייב...
בעניין הפרוג, פינק פלויד אמנם לא היתה להקת רוק מתקדם במובן של להקות כמו יס, קינג קרימזון, ג'נסיס, ג'טרו טאל וכן הלאה, אבל יש לה תפקיד, ואף חשוב מאוד, ברוק המתקדם. AHM היה פרוגרסיבי, והוא אמנם יצירה חריגה אצל הלהקה, אבל לפי דעתי, שנתמכת בעשרות מקורות אחרים, רוב היצירה של הלהקה בשנים 70-75 נגעה, גם אם לא תמיד באופן מובהק (OBC, הצד השני של AHM), בפרוג, ואני חושב שאין הרבה מקום לויכוחים בעניין דארק סייד והתפקיד שלו ברוק המתקדם. בעצם, שני האלבומים היחידים של הלהקה שאפשר לשייך אותם לרוק המתקדם הם DSOTM ו WYWH, אבל אי אפשר להתעלם מההשפעות המתקדמות שיש בדברים אחרים של הלהקה באותה תקופה. קיצר, אני עדיין זוכר את הויכוח עם ציףציף לפני די הרבה זמן באותו נושא, אבל אני חייב להגיד את הדברים: פינק פלויד היתה, אמנם רק בתקופה מסוימת, להקת רוק מתקדם.
אחלה של סקירה! נהניתי, אבל...אוף...אני לא רוצה להיגרר לזה שוב, אבל אני חייב...
ציףציף1000
New member
../images/Emo13.gif טוב, אנחנו לא מסכימים...
ואני גם זוכרת את הוויכוח שהיה לנו, ולא אחזור עליו, מלבד הנק' העיקריות מבחינתי: - הפלויד לא ראו עצמם בכלל כלהקת פרוג. - מביניהם, רק ריק רייט אהב פרוג והושפע ממנו, בסביבות תחילת שנות השבעים. רואים את זה גם באילתורים שלו, בחלק מההופעות באותה תקופה. - גילמור שנא פרוג (לא שנאה אישית של המוסיקאים, כמובן). השורשים שלו הם בבלוז, והוא נשאר נאמן למקורות במשך כל הקריירה שלו, עד היום. - זה שהיו להם יצירות ארוכות, לא הופך אותם לפרוג, וגם לא זה שחלק מהיצירות מחולקות לחלקים, נניח. הסיבה לכך היתה פרוזאית לחלוטין: כל קטע נכתב בנפרד, בד"כ ע"י מישהו אחר בלהקה, וחובר לקטעים האחרים ב"תפירה" די מלאכותית, בשלב מאוחר של ההפקה. כך הם עבדו על רוב היצירות שלהם. AHM הוא יוצא דופן בכך - אך ביצירה הזו התרומה של הלהקה היתה ממילא לא גדולה. חלק מהביצועים בהופעה של היצירה הם הרבה פחות "פרוגיים". - גם זה שהם הקליטו "אלבומי קונצפט" לא הופך אותם לפרוג; זו רק עדות למגלומניה של ווטרס. גם לאחר שפרש מהפלויד הוא המשיך לעשות אלבומים סביב נושא מרכזי, ולא היה בהם קמצוץ פרוג. זה פשוט הוא. ואגב יצירות ארוכות, זה הזכיר לי: אתמול שמעתי שוב את אחד הביצועים בהופעה של Fat Old Sun, מתחילת שנות השבעים. זהו ביצוע מדהים, אחד הדברים הטובים ביותר של הפלויד ששמעתי. אורכו של הקטע הוא מעל 14 דקות - ואין שם שניה אחת מיותרת, או משעממת! וזאת לעומת מרבית יצירות הפרוג (אלו שאני זוכרת בכ"א) בהן היוצרים טעו לחשוב שהאורך כן קובע, ומשכו אותן עד אין סוף. למבקרים הבריטיים יש כמה ביטויים ציוריים לתאר את התופעה הזו, אך מפעת הצנזורה וקדושת השבת, אמנע מלחזור עליהם. בביצוע הזה, הפלויד פשוט שומרים על ה"מתח" המוסיקלי (והרגשי) מהשניה הראשונה עד האחרונה, ללא שום נפילה - וכל זאת תוך חזרה על אותה פראזה מוסיקלית מרכזית במשך כמעט כל הקטע! ומחשבה נוספת: אין ספק שהם היו צריכים קהל רציני, בעל סבלנות, שהיה מוכן לשבת כל אותן 14 דקות, בשקט ופשוט להאזין למוסיקה. איפה יש קהל כזה היום? (אמנם, תאוריה אחת גורסת שהקהל שלהם היה פשוט מסטול ולכן לא הרעיש או הפריע. אולי.).
ואני גם זוכרת את הוויכוח שהיה לנו, ולא אחזור עליו, מלבד הנק' העיקריות מבחינתי: - הפלויד לא ראו עצמם בכלל כלהקת פרוג. - מביניהם, רק ריק רייט אהב פרוג והושפע ממנו, בסביבות תחילת שנות השבעים. רואים את זה גם באילתורים שלו, בחלק מההופעות באותה תקופה. - גילמור שנא פרוג (לא שנאה אישית של המוסיקאים, כמובן). השורשים שלו הם בבלוז, והוא נשאר נאמן למקורות במשך כל הקריירה שלו, עד היום. - זה שהיו להם יצירות ארוכות, לא הופך אותם לפרוג, וגם לא זה שחלק מהיצירות מחולקות לחלקים, נניח. הסיבה לכך היתה פרוזאית לחלוטין: כל קטע נכתב בנפרד, בד"כ ע"י מישהו אחר בלהקה, וחובר לקטעים האחרים ב"תפירה" די מלאכותית, בשלב מאוחר של ההפקה. כך הם עבדו על רוב היצירות שלהם. AHM הוא יוצא דופן בכך - אך ביצירה הזו התרומה של הלהקה היתה ממילא לא גדולה. חלק מהביצועים בהופעה של היצירה הם הרבה פחות "פרוגיים". - גם זה שהם הקליטו "אלבומי קונצפט" לא הופך אותם לפרוג; זו רק עדות למגלומניה של ווטרס. גם לאחר שפרש מהפלויד הוא המשיך לעשות אלבומים סביב נושא מרכזי, ולא היה בהם קמצוץ פרוג. זה פשוט הוא. ואגב יצירות ארוכות, זה הזכיר לי: אתמול שמעתי שוב את אחד הביצועים בהופעה של Fat Old Sun, מתחילת שנות השבעים. זהו ביצוע מדהים, אחד הדברים הטובים ביותר של הפלויד ששמעתי. אורכו של הקטע הוא מעל 14 דקות - ואין שם שניה אחת מיותרת, או משעממת! וזאת לעומת מרבית יצירות הפרוג (אלו שאני זוכרת בכ"א) בהן היוצרים טעו לחשוב שהאורך כן קובע, ומשכו אותן עד אין סוף. למבקרים הבריטיים יש כמה ביטויים ציוריים לתאר את התופעה הזו, אך מפעת הצנזורה וקדושת השבת, אמנע מלחזור עליהם. בביצוע הזה, הפלויד פשוט שומרים על ה"מתח" המוסיקלי (והרגשי) מהשניה הראשונה עד האחרונה, ללא שום נפילה - וכל זאת תוך חזרה על אותה פראזה מוסיקלית מרכזית במשך כמעט כל הקטע! ומחשבה נוספת: אין ספק שהם היו צריכים קהל רציני, בעל סבלנות, שהיה מוכן לשבת כל אותן 14 דקות, בשקט ופשוט להאזין למוסיקה. איפה יש קהל כזה היום? (אמנם, תאוריה אחת גורסת שהקהל שלהם היה פשוט מסטול ולכן לא הרעיש או הפריע. אולי.).
פינוקיו שמי
New member
אפשר לסכם את זה?
פינק פלויד הם לא פרוג, מהסיבה הפשוטה שהם לא נשמעים כמו פרוג. תקשיבו למשל לאלבום In the Court of the Crimson King, שאני מאמין שכולם יסכימו שהוא תמצית הפרוג, ותשוו אותו לפלויד. רק AHM מזכיר רעיונות פרוגיים מסויימים, אבל זו לא הייתה יצירה של הפלויד. הפרוג הוא, לדעתי, דבר נפלא, מרגש, ועשוי, רוב הזמן, מצויין, אבל פינק פלויד זה לא פרוג.
פינק פלויד הם לא פרוג, מהסיבה הפשוטה שהם לא נשמעים כמו פרוג. תקשיבו למשל לאלבום In the Court of the Crimson King, שאני מאמין שכולם יסכימו שהוא תמצית הפרוג, ותשוו אותו לפלויד. רק AHM מזכיר רעיונות פרוגיים מסויימים, אבל זו לא הייתה יצירה של הפלויד. הפרוג הוא, לדעתי, דבר נפלא, מרגש, ועשוי, רוב הזמן, מצויין, אבל פינק פלויד זה לא פרוג.
פינוקיו שמי
New member
תגובה
לפינק פלויד לא היו הרבה יצירות שעלו על 10 דקות. למעשה, רק ארבע: AHM, Alan's Psycodelic Breakfast ושני חלקי SOYCD. עכשיו, השנייה לא מתקדמת בלי שום ספק, אבל שלושת האחרים פרוגיים למהדרין. SOYCD זו יצירה פרוגית-ג'אזית, שיש לה קשר לבלוז בזכות הסולואים של גילמור, אבל היא מתקדמת בעיקר בזכות השימוש בקלידים של רייט ובאפקט של בניית מתח. בעניין אלבומי הקונספט, נכון שזה לא הופך את זה ישר למתקדם (The Wall, Animals), אבל הצד האפל ו-וויש יו הם עדיין לא אלבומים שפועלים תחת האגו של ווטרס, ודווקא בהם הלהקה יצרה כגוף אחד מגובש. לדעתי, Dark Side of the Moon הוא ההוכחה הטובה ביותר שפינק פלויד היתה להקת פרוג, גם אם הם לא התיימרו להיות כאלה. ואגב, באלבום הזה אין קטע ממש ארוך, Time הוא הקטע הארוך באלבום, הוא קצת יותר מ 7 דק', ועדיין, בעיני לפחות, זה אלבום רוק מתקדם מובהק, בעיקר בגלל ההתייחסות לאלבום כמקשה אחת, עם חיבור בין השירים וההרגשה של המשכיות וקשרים בתכנים. ובקשר לביצוע של Fat Old Sun, דווקא הייתי מעוניין לשמוע אותו...
לפינק פלויד לא היו הרבה יצירות שעלו על 10 דקות. למעשה, רק ארבע: AHM, Alan's Psycodelic Breakfast ושני חלקי SOYCD. עכשיו, השנייה לא מתקדמת בלי שום ספק, אבל שלושת האחרים פרוגיים למהדרין. SOYCD זו יצירה פרוגית-ג'אזית, שיש לה קשר לבלוז בזכות הסולואים של גילמור, אבל היא מתקדמת בעיקר בזכות השימוש בקלידים של רייט ובאפקט של בניית מתח. בעניין אלבומי הקונספט, נכון שזה לא הופך את זה ישר למתקדם (The Wall, Animals), אבל הצד האפל ו-וויש יו הם עדיין לא אלבומים שפועלים תחת האגו של ווטרס, ודווקא בהם הלהקה יצרה כגוף אחד מגובש. לדעתי, Dark Side of the Moon הוא ההוכחה הטובה ביותר שפינק פלויד היתה להקת פרוג, גם אם הם לא התיימרו להיות כאלה. ואגב, באלבום הזה אין קטע ממש ארוך, Time הוא הקטע הארוך באלבום, הוא קצת יותר מ 7 דק', ועדיין, בעיני לפחות, זה אלבום רוק מתקדם מובהק, בעיקר בגלל ההתייחסות לאלבום כמקשה אחת, עם חיבור בין השירים וההרגשה של המשכיות וקשרים בתכנים. ובקשר לביצוע של Fat Old Sun, דווקא הייתי מעוניין לשמוע אותו...
ציףציף1000
New member
ושוב...
האמת היא שהוויכוח הזה קצת משונה בעיני, משום שכל ההתעקשות הזו על שיוך לז'אנרים, וחלוקה לז'אנרים ולקגוריות וקיטלוג ואיפיון, הם דברים שדי זרים לי, ולא חשובים בעיני. אני מודעת לכך שיש אנשים רבים - בעיקר גברים ובנים - שבעיניהם זה חשוב מאוד, וכך הם גם מאזינים למוסיקה - זו הפריזמה דרכה הם רואים את הדברים. אני לא כזו, אולי משום שאני אשה. אני מעדיפה להאזין לאמנים ככאלו, ללא קשר לקיטלוגם. התוכן חשוב לי הרבה יותר מהצורה: מה האמן רוצה לומר, האם המסר מזיז לי? האם האמן מעביר זאת בצורה מרגשת, אינטליגנטית, מחדשת וכו'? לכן כל הספירה הזו של אורך השירים, ניתוח של הקטעים עד רמה של תווים בודדים כמעט, קיטלוג ואפיון ("פרוג-ג'אז"??) הוא בעיני, אפעס, מיותר. אישית, לא אכפת לי כהוא זה מה האורך הממוצע, המקסימלי או המינימלי של שירי הפלויד. זה לא מעלה ולא מוריד. מהותית, לגבי דבריך: SOYCD אינה "יצירה מתקדמת" - ריק רייט ניגן קלידים גם בשירים אחרים של הפלויד, נדמה לי, ובניית מתח קיימת בכל היצירות שלהם. למעשה, זה אחד מסימני ההיכר הבולטים שלהם, עד היום. אגב, אין דבר כזה להיות להקת פרוג "ללא כוונה" - כל הז'אנר הזה היה מכוון ומחושב, עד התו האחרון. כמו שאין דבר כזה אלבום ג'אז שלא בכוונה, או אלבום של שירי עם פורטוגזיים, שלא בכוונה. ושוב, אז מה אם יש ב-DSOTM מקשה אחת או לא, חיבור בין השירים או לא - הלהקה ממילא עשתה דברים כאלו בעבר, עוד מתקופת SOS, או לפחות מאז The Man and The Journey, שם היתה יצירה עם נושא מרכזי, חיבור בין השירים והמשכיות בתכנים ומה שתרצה - ועדיין זה לא היה פרוג. וגם אם זה היה פרוג - אז מה? למה זה כל כך חשוב לקטלג ולסווג ולנתח (מעבר להתייחסות עניינית לרקע התרבותי של יצירה כזו או אחרת)? האם שיוך של האלבומים לז'אנר כזה או אחר הופך את האלבומים האלו לטובים יותר? חשובים יותר? ובעיני מי?
האמת היא שהוויכוח הזה קצת משונה בעיני, משום שכל ההתעקשות הזו על שיוך לז'אנרים, וחלוקה לז'אנרים ולקגוריות וקיטלוג ואיפיון, הם דברים שדי זרים לי, ולא חשובים בעיני. אני מודעת לכך שיש אנשים רבים - בעיקר גברים ובנים - שבעיניהם זה חשוב מאוד, וכך הם גם מאזינים למוסיקה - זו הפריזמה דרכה הם רואים את הדברים. אני לא כזו, אולי משום שאני אשה. אני מעדיפה להאזין לאמנים ככאלו, ללא קשר לקיטלוגם. התוכן חשוב לי הרבה יותר מהצורה: מה האמן רוצה לומר, האם המסר מזיז לי? האם האמן מעביר זאת בצורה מרגשת, אינטליגנטית, מחדשת וכו'? לכן כל הספירה הזו של אורך השירים, ניתוח של הקטעים עד רמה של תווים בודדים כמעט, קיטלוג ואפיון ("פרוג-ג'אז"??) הוא בעיני, אפעס, מיותר. אישית, לא אכפת לי כהוא זה מה האורך הממוצע, המקסימלי או המינימלי של שירי הפלויד. זה לא מעלה ולא מוריד. מהותית, לגבי דבריך: SOYCD אינה "יצירה מתקדמת" - ריק רייט ניגן קלידים גם בשירים אחרים של הפלויד, נדמה לי, ובניית מתח קיימת בכל היצירות שלהם. למעשה, זה אחד מסימני ההיכר הבולטים שלהם, עד היום. אגב, אין דבר כזה להיות להקת פרוג "ללא כוונה" - כל הז'אנר הזה היה מכוון ומחושב, עד התו האחרון. כמו שאין דבר כזה אלבום ג'אז שלא בכוונה, או אלבום של שירי עם פורטוגזיים, שלא בכוונה. ושוב, אז מה אם יש ב-DSOTM מקשה אחת או לא, חיבור בין השירים או לא - הלהקה ממילא עשתה דברים כאלו בעבר, עוד מתקופת SOS, או לפחות מאז The Man and The Journey, שם היתה יצירה עם נושא מרכזי, חיבור בין השירים והמשכיות בתכנים ומה שתרצה - ועדיין זה לא היה פרוג. וגם אם זה היה פרוג - אז מה? למה זה כל כך חשוב לקטלג ולסווג ולנתח (מעבר להתייחסות עניינית לרקע התרבותי של יצירה כזו או אחרת)? האם שיוך של האלבומים לז'אנר כזה או אחר הופך את האלבומים האלו לטובים יותר? חשובים יותר? ובעיני מי?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.