ראיון עם לד זפלין
שלום כולם! הבאתי לכם לפה ראיון שערך (כן, בכל הראיון התייחסתי אליו כבת ואז גיליתי שהוא בן) ריק מגארף' עם לד זפלין (בעיקר עם רוברט) ב19 לאוגוסט 1971 אחרי הופעה בוונקובר. הקדשתי באמת הרבה שעות לתרגם אותו, אז באמת אל תתעצלו ותקראו ועוד דבר. הוא יצא לי בוורד 6 עמודים, אז אני די בטוח שיש כמה טעויות פה ושם. תהנו. אה כן, לד זפלין... הזרע של להקות הסקס-הבי מטאל של תחילת שנות ה70... בואו נודה בזה, רוברט פלאנט היה האיש המייצג של אמנות הרוק, וג'ימי פייג' היה ללא ספק לאורך זמן גיבורם של הגיטריסטים באותה תקופה. בשבילי זה היה בלוי נהדר, ראיון בלעדי עם מה שהיה הלהקה החמה ביותר בעולם. זכיתי לראות הופעה שלהם – בערך 3 מטר מפייג'. למרבה התדהמה, למרות שהייתה הופעה קטנה באותו סיבוב הופעות, בסיאטל, כ2000 "ראשי מעריצים" נסעו עד לשם, רק כדי לגלות שנגמרו כל הכרטיסים. אני זוכרת אותם נשענים על הזכוכיות מחוץ לPacific Coliseum עד זמן ההופעה, כשהסדרנים החליטו שזה בטוח יותר לתת להם להיכנס מאשר לסכן אותם על ידי קריסת הזכוכיות... ואז הקולוסאום "בלע לתוכו" כ18,000 מעריצים. פעמיים במהלך ההופעה לעצור את ההופעה כדי להזיז את הציוד והבמה אחורה, בגלל שהמעריצים היו מתנגשים בהם, ולאט לאט החלק הקדמי של הבמה החל להיקרע. זאת הייתה הופעה מדהימה, שהגיע לשיא בשיר Dazed & Confused, שהיה ההדרן הסופי של ההופעה (לאחר Stairway to Heaven). בשבילי זה היה הראיון הכי גדול שלי בכל הקריירה! הינה הסיום, עם ההקדמה שלי. אחרי ההדרן השני הסוער חיכיתי שהקהל יתפזר, ואז להתגנב אל מאחורי הקלעים: הרבה שוטרים, כמה גרופים (שהיו במפתיע יותר מתוחכמים) והפנים המוכרות שהיו מאחורי הקלעים אחרי כל הופעה. אני תכננתי מראש עם האמרגן של לד זפלין, פטר גרנט, שייתן לי לראות אותם אחרי ההופעה. מכמה סיבות ה"סטרייט" (כנראה סוג של עיתון) היו הראשונים להשיג ראיון איתם בוונקובר. אחרי שחיכיתי חצי שעה פחות או יותר, נפתחו הדלתות, פטר יצא החוצה והזכרתי לו שאני צריכה להיכנס לחדר הלבשה שלהם. הם נראו כאילו הם עושים חיים, יתכן... וונקובר היה היעד הראשון שלהם בסיבוב הופעות אורך בצפון אמריקה, והרוחות עזרו במידה ניכרת אם הלילה הראשון היה המנצח. אני מנחשת שהם הבינו ש18,000 אנשים, לא יכולים לטעות. כשהייתי בתוך חדר ההלבשה, פטר הציג אותי לפייג' ופלאנט שישבו בפינה ושוחחו, חשבתי שאו על שיר חדש, על חלק בשיר ישן. פייג' ניגן ושר, ופלאנט הקשיב בתשומת לב. ג'ונס ובונהם היו בפינה הנגדית, חובטים בגיטרה אקוסטית, ושרים בכל רם להיטים כמו "Save The Last Dance for Me”, "The Bristol Stomp", וכו'. הם החלו לשיר חזק יותר ויותר, ולמען האמת, כשהתחלתי לדבר עם פלאנט, פייג' הצטרף אליהם, ובמהלך הראיון פלאנט קפץ על רגליו והצטרף גם הוא בכמה פזמונים. הלכתי משם עם כמה הערות. דבר ראשון, האנשים האלה לא מטומטמים. פלאנט מתבטא בבהירות רבה, והוא בהחלט אדון לעצמו. יש לו רעיונות מוחלטים לגבי העבודה שלו, הציבור, והמבקרים אותו, ובגיל 23 (יום ההולדת שלו הגיע הדיוק במהלך הראיון) הוא זמר משופשף שלכוד במשאלותיו של הקהל שלו והמגבלות של היצירתיות שלו. אם הוא לחוץ הוא מגן על לד זפלין, אבל את זה אני מוצאת מובן לי. זה, אחרי הכול החוויה הגברית האולטימטיבית.... ריק: זה היה די חם שם בחוץ... רוברט פלאנט: כן, לפעמים זה נעשה קצת מפחיד כשרואים שחצי מהבמה נקרעת. ג'ימי פייג': זה היה די קשה. ריק: בואו נדבר על מה שעשיתם מאז הפעם האחרונה שהייתם כאן. פלאנט: היינו באיטליה, שוויץ, דנמרק. עשינו סיבוב הופעות באנגליה, בכוונה לחזור למועדון הישנים שניגנו בהם בהתחלה.. ריק: ....מסביב לברמינגהם... פלאנט: כל המקומות האלה. בדרך כל שהיא, זה היה מהלך מוצלח, בדברים אחרים זה היה אובדן מוחלט של זמן, כי היו מקומות שהיו בהם רק 250 אנשים. ריק: זה לא פשוט ככה באנגליה? הרבה אולמות קטנים וכזה? פלאנט: כן, זה מה שאמור להיות בהתחלה. אבל בכל עיר יש משהו יותר גדול ממועדון, אולם או משהו. אולם לא ממש אמפיתיאטרון גדול. ריק: וסיימת את האלבום החדש? פלאנט: סיימנו אותו, ועשינו אותו בבית שלנו. חיברנו משאית כדי להקליט חלק ואז הלכנו לאחוזה ב"סוריי". שם שמנו את הציוד בחדר אחד ושמנו את כל המיקרופונים דרך החלון. ישר לתוך הוואן. ככה שהכול יכנס ישר לטייפ. מקצב אחרי מקצב זה הפך לקולאז' נהדר של מספרים. ריק: אהבת את זה? פלאנט: (מנדנד עם הראש
כן. זה היה אווירה אחרת הכול ביחד. ריק: מה המחשבות שלך על לד זפלין III ? זה לא היה דומה למה שהרבה אנשים חשבו שזה יהיה. פלאנט: אני חשבתי שזה יהיה אחרת גם. הייתי מאד שמח עם זה, כי בשבילי זה היה צעד אחד קדימה. ריק: הוא קיבל ביקורת לא טובה. זה משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו אחרי זה. אבל היה גל של טרוף אחרי לד זפלין, ובדיוק סיימתם סיבוב מצליח, ואז הוצאתם את האלבום ושם דבר לא קרה. פלאנט: כן, אבל בשבילי, אישית, האלבום הזה היה צעד גדול אחרי האלבום השני. בגלל שאי אפשר לחזור על אותם הדברים. אם אתה עושה את זה, אתה לא יכול לעשות שום דבר עם עצמך. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על דברים כמו Whole Lotta Love, וזה די קל לעבוד עם אותה מסגרת כל הזמן. אבל מי עושה את זה? רק אנשים שאין להם שום רעיונות בראש, זה מי שעושה את זה. ואני חושב שהאלבום השלישי היה דבר נחוץ, לא אכפת לי אם הוא לא מכר עותקים בכלל, בגלל שזה מראה שזה היה יותר מחובר אלינו מאשר לעניין של "לעשות כסף". ריק: מה שמשאיר אותך מחויב לתהליך של ההתקדמות, כשהקהל בכלל לא רוצה בכך.
שלום כולם! הבאתי לכם לפה ראיון שערך (כן, בכל הראיון התייחסתי אליו כבת ואז גיליתי שהוא בן) ריק מגארף' עם לד זפלין (בעיקר עם רוברט) ב19 לאוגוסט 1971 אחרי הופעה בוונקובר. הקדשתי באמת הרבה שעות לתרגם אותו, אז באמת אל תתעצלו ותקראו ועוד דבר. הוא יצא לי בוורד 6 עמודים, אז אני די בטוח שיש כמה טעויות פה ושם. תהנו. אה כן, לד זפלין... הזרע של להקות הסקס-הבי מטאל של תחילת שנות ה70... בואו נודה בזה, רוברט פלאנט היה האיש המייצג של אמנות הרוק, וג'ימי פייג' היה ללא ספק לאורך זמן גיבורם של הגיטריסטים באותה תקופה. בשבילי זה היה בלוי נהדר, ראיון בלעדי עם מה שהיה הלהקה החמה ביותר בעולם. זכיתי לראות הופעה שלהם – בערך 3 מטר מפייג'. למרבה התדהמה, למרות שהייתה הופעה קטנה באותו סיבוב הופעות, בסיאטל, כ2000 "ראשי מעריצים" נסעו עד לשם, רק כדי לגלות שנגמרו כל הכרטיסים. אני זוכרת אותם נשענים על הזכוכיות מחוץ לPacific Coliseum עד זמן ההופעה, כשהסדרנים החליטו שזה בטוח יותר לתת להם להיכנס מאשר לסכן אותם על ידי קריסת הזכוכיות... ואז הקולוסאום "בלע לתוכו" כ18,000 מעריצים. פעמיים במהלך ההופעה לעצור את ההופעה כדי להזיז את הציוד והבמה אחורה, בגלל שהמעריצים היו מתנגשים בהם, ולאט לאט החלק הקדמי של הבמה החל להיקרע. זאת הייתה הופעה מדהימה, שהגיע לשיא בשיר Dazed & Confused, שהיה ההדרן הסופי של ההופעה (לאחר Stairway to Heaven). בשבילי זה היה הראיון הכי גדול שלי בכל הקריירה! הינה הסיום, עם ההקדמה שלי. אחרי ההדרן השני הסוער חיכיתי שהקהל יתפזר, ואז להתגנב אל מאחורי הקלעים: הרבה שוטרים, כמה גרופים (שהיו במפתיע יותר מתוחכמים) והפנים המוכרות שהיו מאחורי הקלעים אחרי כל הופעה. אני תכננתי מראש עם האמרגן של לד זפלין, פטר גרנט, שייתן לי לראות אותם אחרי ההופעה. מכמה סיבות ה"סטרייט" (כנראה סוג של עיתון) היו הראשונים להשיג ראיון איתם בוונקובר. אחרי שחיכיתי חצי שעה פחות או יותר, נפתחו הדלתות, פטר יצא החוצה והזכרתי לו שאני צריכה להיכנס לחדר הלבשה שלהם. הם נראו כאילו הם עושים חיים, יתכן... וונקובר היה היעד הראשון שלהם בסיבוב הופעות אורך בצפון אמריקה, והרוחות עזרו במידה ניכרת אם הלילה הראשון היה המנצח. אני מנחשת שהם הבינו ש18,000 אנשים, לא יכולים לטעות. כשהייתי בתוך חדר ההלבשה, פטר הציג אותי לפייג' ופלאנט שישבו בפינה ושוחחו, חשבתי שאו על שיר חדש, על חלק בשיר ישן. פייג' ניגן ושר, ופלאנט הקשיב בתשומת לב. ג'ונס ובונהם היו בפינה הנגדית, חובטים בגיטרה אקוסטית, ושרים בכל רם להיטים כמו "Save The Last Dance for Me”, "The Bristol Stomp", וכו'. הם החלו לשיר חזק יותר ויותר, ולמען האמת, כשהתחלתי לדבר עם פלאנט, פייג' הצטרף אליהם, ובמהלך הראיון פלאנט קפץ על רגליו והצטרף גם הוא בכמה פזמונים. הלכתי משם עם כמה הערות. דבר ראשון, האנשים האלה לא מטומטמים. פלאנט מתבטא בבהירות רבה, והוא בהחלט אדון לעצמו. יש לו רעיונות מוחלטים לגבי העבודה שלו, הציבור, והמבקרים אותו, ובגיל 23 (יום ההולדת שלו הגיע הדיוק במהלך הראיון) הוא זמר משופשף שלכוד במשאלותיו של הקהל שלו והמגבלות של היצירתיות שלו. אם הוא לחוץ הוא מגן על לד זפלין, אבל את זה אני מוצאת מובן לי. זה, אחרי הכול החוויה הגברית האולטימטיבית.... ריק: זה היה די חם שם בחוץ... רוברט פלאנט: כן, לפעמים זה נעשה קצת מפחיד כשרואים שחצי מהבמה נקרעת. ג'ימי פייג': זה היה די קשה. ריק: בואו נדבר על מה שעשיתם מאז הפעם האחרונה שהייתם כאן. פלאנט: היינו באיטליה, שוויץ, דנמרק. עשינו סיבוב הופעות באנגליה, בכוונה לחזור למועדון הישנים שניגנו בהם בהתחלה.. ריק: ....מסביב לברמינגהם... פלאנט: כל המקומות האלה. בדרך כל שהיא, זה היה מהלך מוצלח, בדברים אחרים זה היה אובדן מוחלט של זמן, כי היו מקומות שהיו בהם רק 250 אנשים. ריק: זה לא פשוט ככה באנגליה? הרבה אולמות קטנים וכזה? פלאנט: כן, זה מה שאמור להיות בהתחלה. אבל בכל עיר יש משהו יותר גדול ממועדון, אולם או משהו. אולם לא ממש אמפיתיאטרון גדול. ריק: וסיימת את האלבום החדש? פלאנט: סיימנו אותו, ועשינו אותו בבית שלנו. חיברנו משאית כדי להקליט חלק ואז הלכנו לאחוזה ב"סוריי". שם שמנו את הציוד בחדר אחד ושמנו את כל המיקרופונים דרך החלון. ישר לתוך הוואן. ככה שהכול יכנס ישר לטייפ. מקצב אחרי מקצב זה הפך לקולאז' נהדר של מספרים. ריק: אהבת את זה? פלאנט: (מנדנד עם הראש
כן. זה היה אווירה אחרת הכול ביחד. ריק: מה המחשבות שלך על לד זפלין III ? זה לא היה דומה למה שהרבה אנשים חשבו שזה יהיה. פלאנט: אני חשבתי שזה יהיה אחרת גם. הייתי מאד שמח עם זה, כי בשבילי זה היה צעד אחד קדימה. ריק: הוא קיבל ביקורת לא טובה. זה משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו אחרי זה. אבל היה גל של טרוף אחרי לד זפלין, ובדיוק סיימתם סיבוב מצליח, ואז הוצאתם את האלבום ושם דבר לא קרה. פלאנט: כן, אבל בשבילי, אישית, האלבום הזה היה צעד גדול אחרי האלבום השני. בגלל שאי אפשר לחזור על אותם הדברים. אם אתה עושה את זה, אתה לא יכול לעשות שום דבר עם עצמך. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על דברים כמו Whole Lotta Love, וזה די קל לעבוד עם אותה מסגרת כל הזמן. אבל מי עושה את זה? רק אנשים שאין להם שום רעיונות בראש, זה מי שעושה את זה. ואני חושב שהאלבום השלישי היה דבר נחוץ, לא אכפת לי אם הוא לא מכר עותקים בכלל, בגלל שזה מראה שזה היה יותר מחובר אלינו מאשר לעניין של "לעשות כסף". ריק: מה שמשאיר אותך מחויב לתהליך של ההתקדמות, כשהקהל בכלל לא רוצה בכך.
