YossihNew
Well-known member
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra13992483
"אני לא רוצה שיסתכלו עליי כקורבן"
מור דימרי סבלה מהטרדות כשהתחילה למלצר בגיל 14, יצאה מהצבא כדי לעזור בפרנסה וכמעט נזרקה מבית הספר למשחק. עכשיו הילדה מבת-ים, שלא ידעה אם תוכל לצאת לטיול השנתי וקראה את זלדה בשעות הפנאי, מככבת ב"האמת", הסדרה החדשה של כאן 11 בהשראת פרשת תאיר ראדה, מרשה לעצמה לחלום על קריירה בחו"ל וחוגגת לעצמה בשמלת כלה.
אחרי 7 באוקטובר, מור דימרי הייתה בשש לוויות. לא בדיוק משהו שבנות 26 מתורגלות בו. לא בדיוק משהו שבנות 26 צריכות לחוות בשום עולם תקין. "היו המון אנשים שהכרתי בנובה שנרצחו או שניצלו", היא מספרת, "זה זיעזע אותי. הייתי בשוק. אנשים בגיל שלי רק עכשיו מתחילים את החיים, יש לנו חלומות להגשים. זה מאוד הפחיד אותי. הורים שקוברים ילדים זה הכי רע שיכול להיות, הסיוט הכי גדול".
ואיך את עכשיו? "אני לא נותנת לעצמי להרגיש את זה מספיק עמוק, כי זה קשה מדי כרגע. אני בעיקר מבינה שאין זמן ואין מקום אחר. לא לחכות למחר, לעשות את זה כבר אתמול".
בני ובנות הדור שלך כבר חוו מגפה עולמית, ועכשיו את 7/10, אסון מתגלגל. "זה דור פלופ. דור שהוא חולה".
איך זה בא לידי ביטוי? "יש חוסר שקט, אי-נוחות, בריחה, חוסר מודעות. הרבה נופלים לסמים ולאלכוהול ומאוד רחוקים מעצמם. כל הזמן מנסים למלא משהו, לא מוכנים פשוט לשהות ברגע. בגלל זה קשה לי עם אנשים היום. אני מרגישה שבעקבות המלחמה מאוד נסגרתי. אני פחות באירועים חברתיים, פחות יוצאת ומבלה כמו שהייתי רגילה, כבר לא רואים אותי, ירדתי למחתרת".
מה את חושבת על המצב? "שצריך להחזיר את החטופים הביתה בכל מחיר. מה שקורה למשפחות שלהם זה מוות. הזמן עצר מלכת והם אנשים שלא חיים. אני לא מבינה איך זה יכול להיות. בכל יום שעובר אני תופסת את הראש - למה הם לא חוזרים הביתה? מה יותר חשוב מזה? איך בכלל חוזרים לפוליטיקה כל כך מהר? אני גם מבינה שאי-אפשר לשקוע, חזר הריאליטי ויש 'רוקדים עם כוכבים' ו'האח הגדול' ובן אדם צריך קצת בידור כדי להרגיע את המוח. אבל אני נזכרת בחטופים כמה פעמים ביום ולא מאמינה שהם עדיין שם. אני כועסת על עצמי כשאני שוכחת מזה לרגע".
את יוצאת להפגין? "לא. אבל זה מאוד חשוב. צריכים לצאת כמה שיותר אנשים. אולי כדאי שאתחיל באמת לצאת".
אולי דווקא בגלל שהכל שברירי כל כך, להקרנת הפרק הראשון של "האמת", סדרת המתח החדשה של כאן 11 שבה דימרי מככבת בתפקיד ראשי ראשון, היא הגיעה בשמלת כלה. "התלבטתי אם אולי לבוא עם טי-שרט וג'ינס, ואז אמרתי סעמק, אני אעוף על עצמי עד הסוף. שמלה לבנה, סברובסקי, פנינים", היא מסבירה. "אמרתי לעצמי, שימי את עצמך בספוט הזה, מגיע לך. עבדת על זה המון זמן ומאוד קשה, כל החיים חיכית לרגע הזה, אז תני לעצמך. ביום-יום אני לובשת רק שחור ומנומר, אבל אמרתי, 'אני באה כלה, בלי ביקורת עצמית'. מה אכפת לי? ככה אני רוצה. אני הרי לא יודע מה יקרה מחר".
הסדרה הזו נוגעת בעצב חשוף של החברה הישראלית, כשהיא מרפררת לפרשת רצח תאיר ראדה. "נכון. זו פרשה שטילטלה את כל המדינה. הסדרה נפתחת ביום שבו הולכים להכריע בעצם מי רצח את הילדה. וממש כמה דקות לפני פסק הדין, נרצחת עוד ילדה באותו מקום בבית הספר, באותה פוזיציה, באותו טיימינג, וכל הקלפים נטרפים. הכל מסופר דרך העיניים של חוקרת הנוער רחלי זבטני, שאותה אני משחקת. היא בעצם מאוד מעורבת רגשית בסיפור כי בצעירותה היא הייתה חברה מאוד טובה של הנרצחת".
כמה את בקיאה בפרשה המקורית? "לא ממש. גם לא חקרתי אותה, כי אני חושבת שצריכה להיות איזושהי הפרדה. זו אדפטציה, זה בהשראת הסיפור, ולכן הריחוק מאוד חשוב לי. גם כדי לכבד את הפרשה הזו, וגם כדי לכבד את הסיפור שנכתב על ידי שתי היוצרות המדהימות, דפנה לוין ואורית זמיר".
אין לך דעה על רומן זדורוב? כל אדם שני ברחוב מרגיש שהוא יודע מי באמת הרוצח. "בתחושה שלי הוא זכאי. כי ילדים זה עם רע ואני מאמינה שזה יכול להיות גם ילד שמישהו חיפה עליו. מאוד מוזר שהאיש הזה נמצא בסימן שאלה כל כך הרבה זמן. זה עולה גם בסדרה, השאלה אם הוא זכאי או לא. אבל לדמות שאני מגלמת לא אכפת מי הרוצח כמו העובדה שבסוף היא איבדה את החברה הכי טובה שלה. עניין אותי לספר את הסיפור, להציג קול שאולי לא נשמע".
פתאום העיניים של דימרי מתמלאות בדמעות. מי שמגלמת חוקרת קשוחה, וגם מציגה חזות קולית במפגש בינינו, חושפת סדק בשריון. "את יודעת, ההורים שלי הגיעו להקרנה ונורא התרגשתי".
למה את בוכה? "ההורים שלי מבוגרים. אמא שלי בת 70 בשנה הבאה, אבא בן 67 וחולה. תמיד היה לי פחד שהם לא יספיקו לראות אותי מגשימה את עצמי. שהם לא יספיקו לראות אותי על השטיח האדום, לא יספיקו לצפות בי בסרטים, לא יספיקו להתגאות בי. זה גם חלק מהדרייב שלי, למהר, לעשות עכשיו, להספיק".
הרצון לגרום להורים קצת נחת התחיל עוד בילדות בבת-ים. דימרי הייתה בת זקונים להוריה, אחרי ארבע אחיות ואח. "אמא שלי ילדה אותי בגיל 44 כמעט. גדלתי די לבד, כי כולם היו גדולים וכבר בחיים שלהם", היא מודה, "אז פיתחתי את הדמיון. כל הזמן העסקתי את עצמי. באתי מבית לא קל מבחינה כלכלית. אמא שלי עובדת במשק בית, וכשאבא שלי עבד הוא היה אינסטלטור. אמא עבדה נון-סטופ והייתה המפרנסת העיקרית. בשלב מסוים גם קטעו לאבא שלי את הרגל".
איך המצב בבית בא לידי ביטוי? "זה שאין לנו אוטו, גרים בשכירות, אין אשראי. אמא קורעת את התחת ואין כסף בצד, למחר, צריך לייצר כסף כל הזמן. חיים בהישרדות. אני לא מתקרבנת בשום צורה. אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שום דבר, הרעיפו עליי אהבה בלי סוף וללא תנאים, המקרר לא היה ריק, אבל היה צריך למלא אותו והיה צריך לבדוק שלא ניתקו את החשמל ולדאוג שישלמו שכירות. זה משהו שעד היום מאוד מהדהד אצלי, הפחד הזה שלא יהיה לי למחר, שלא יהיה לי ביטחון כלכלי. כשהייתי קטנה לא הרגשתי את זה, ההורים מאוד פינקו אותי בצעצועים ובאוכל, אבל כשגדלתי והלכתי לבית הספר, התחלתי להבין שיש פער בין הילדים שיש להם גב כלכלי, לבין מי שאין לו. שיש כאלה שמשלמים להם טיולים שנתיים מראש ואצלי זה תמיד לא ברור. המזכירה אומרת, 'תגידי לאמא שהיא צריכה לשלם על הטיול'. תמיד בסוף יצאתי, אבל המתח היה באוויר. בגיל 14 יצאתי לעבוד במלצרות, במקביל ללימודים בבית הספר".
אני מניחה שמלצרות בגיל כזה מזמנת סיטואציות לא נעימות. "כן. היו אפילו סיטואציות מסוכנות. זרקו לי הערות לא במקום, התחילו איתי, מישהו ניסה לגעת בי פעם ללא רצוני. אנשים חושבים שמותר להם הכל כשאת בפוזיציה שאת באה לשרת אותם".
בתוך מציאות כזו יש מקום לחלומות? "ברור. ידעתי כבר מגיל שבע מה אני רוצה להיות. בגלל שהייתי בת זקונים רציתי כל הזמן תשומת לב. הייתי עולה על שולחן ושרה ומתחפשת ועושה חיקויים. אני בעצם מגשימה את החלום של אבא שלי, שהיה צריך להיות בדרן או קומיקאי גדול. אמא שלו הייתה זמרת. אמא שלי זיהתה את זה אצלי מגיל מאוד צעיר, והייתה עובדת אקסטרה בשביל לקחת אותי לחוג משחק. שילמה על מוניות. זה תמיד בא על חשבון משהו. התאהבתי בזה, ומגיל מאוד צעיר היה ניכר שגם יש לי את זה. היה ברור שזה הייעוד שלי, ושאני הולכת לעשות את זה ובגדול".
המציאות הזאת הובילה גם לשחרור מוקדם מצה"ל. "הייתי מש"קית משמעת, ואחרי שנה השתחררתי בגלל הרקע המשפחתי. הייתי צריכה לתת מעצמי לבית, לעבוד".
התבאסת? "כן, כי ביקום מקביל אני קצינה מדהימה, ואולי לוחמת במג"ב או בקרקל, כי יש לי אופי של לוחמת, של פייטרית. אבל הבנתי שזה חלום שאני אשים בצד. יצאתי מהצבא ואחרי חודשיים התחלתי ללמוד משחק ב'יורם לוינשטיין'. אפילו לא היה לי רגע כזה של לצאת לטיולון. רציתי להתחיל כבר להגשים את החלום".
ואיך היה שם? "לא פשוט. סומנתי בתור 'הילדה בת ה-19 מבת-ים'. הייתי הכי צעירה בשכבה שלי, וגם נפלתי לשכבה של מאוד תל-אביבים, יוצאי תלמה ילין, יוצאי עירוני א'. לא הבנתי כל כך את הלך הרוח של הדברים. פשוט רציתי ללמוד משחק".
פתאום פגשת אנשים שהם ב"פור" עלייך, בגלל הרקע הסוציו-אקונומי. "נכון. וכשאני מרגישה רגשי נחיתות, אני ישר שולפת ציפורניים. לא נשארת חייבת, נלחמת על המקום שלי. יש אנשים שנחבאים אל הכלים, ואני דווקא הפוך. היו לי בעיות משמעת, איחורים, והעיפו אותי בסוף שנה א'. אבל נלחמתי, אמרתי, אני לא זזה מפה, אני נשארת כאן, אני נלחמת על המקום שלי. אז יורם אמר לי, 'את צריכה להישבע אמונים לעצמך שאת עושה שינוי', וחזרתי מתוקנת. הכישרון שלי תמיד היה על השולחן, אבל יורם רצה משמעת. רצה שאהיה מקצועית".
איך לא לקחת את זה למקום קורבני? בכל זאת, גם עבדת במקביל כדי לעזור למשפחה. "הכי קל ליפול למקום הזה. אני לא רוצה שיסתכלו עליי ככה, אני לא קורבן של אף אחד. אני בחרתי להיות שם. אם נקודת הפתיחה שלי נמוכה יותר משל אחרים, אז אעבוד קשה, כפול, אצמצם את הפער. תמיד הכי קל להגיד 'אכלו לי שתו לי'. אבל אני נמצאת בחלום שיש לי, ואני אגשים את החלום הזה ויהי מה. תשמעי, הבית שלי הוא לא בית של אמנים, וגם בתוך הבית הרגשתי עוף מוזר".
באיזה מובן? "שומעת שירים של הגבעטרון, כותבת שירה, קוראת דליה רביקוביץ וזלדה ורחל".
ילדה שקוראת זלדה. "אני כמו קופסה של הפתעות".
מאז סיימה את בית הספר למשחק, לפני כשלוש שנים, דימרי כל הזמן עובדת, שלוש נקישות על עץ. "הייתי בטוחה שאסיים ואגיע קודם כל לתיאטרון, אבל כמה חודשים אחרי שסיימתי את הלימודים, התקבלתי לסדרה שעדיין לא יצאה. אחר כך התקבלתי לסדרה בהוט, ואז ל'האמת'. אני תכף מתחילה צילומים לסדרה שכתב ויצר גל זייד. אני משחקת שם עם ניב סולטן בתפקיד מהמם".
ומה הלאה? "אני חושבת לטוס קצת וללמוד בארצות-הברית, לתת דרור לעצמאות שלי, לא לפחד. וגם לצאת מאזור הנוחות של המדינה שלי, כי אני מאוד ישראלית בכל המהות שלי. אני מאוד אוהבת את השפה העברית".
זה לא קל עכשיו להיות ישראלי מעבר לים. "זה מאוד-מאוד קשה. אפילו לא כדאי. אבל אני לא הולכת לעצור את מה שאני מתכננת בגלל מה שקורה. אני אלך בין הטיפות, אבל אני אגשים את עצמי. ההשראה שלי זו רונית אלקבץ, אישה שסחפה אותי מאז שאני ילדה. ואני רוצה להיות השראה לכל ילד שחולם. שיסתכלו עליי ויגידו: אנחנו גם יכולים, יש לנו סיכוי כנגד כל הסיכויים. אני רוצה שילדים כמוני יידעו שהנרקיסים הכי יפים צומחים בביצה".
"אני לא רוצה שיסתכלו עליי כקורבן"
מור דימרי סבלה מהטרדות כשהתחילה למלצר בגיל 14, יצאה מהצבא כדי לעזור בפרנסה וכמעט נזרקה מבית הספר למשחק. עכשיו הילדה מבת-ים, שלא ידעה אם תוכל לצאת לטיול השנתי וקראה את זלדה בשעות הפנאי, מככבת ב"האמת", הסדרה החדשה של כאן 11 בהשראת פרשת תאיר ראדה, מרשה לעצמה לחלום על קריירה בחו"ל וחוגגת לעצמה בשמלת כלה.
אחרי 7 באוקטובר, מור דימרי הייתה בשש לוויות. לא בדיוק משהו שבנות 26 מתורגלות בו. לא בדיוק משהו שבנות 26 צריכות לחוות בשום עולם תקין. "היו המון אנשים שהכרתי בנובה שנרצחו או שניצלו", היא מספרת, "זה זיעזע אותי. הייתי בשוק. אנשים בגיל שלי רק עכשיו מתחילים את החיים, יש לנו חלומות להגשים. זה מאוד הפחיד אותי. הורים שקוברים ילדים זה הכי רע שיכול להיות, הסיוט הכי גדול".
ואיך את עכשיו? "אני לא נותנת לעצמי להרגיש את זה מספיק עמוק, כי זה קשה מדי כרגע. אני בעיקר מבינה שאין זמן ואין מקום אחר. לא לחכות למחר, לעשות את זה כבר אתמול".
בני ובנות הדור שלך כבר חוו מגפה עולמית, ועכשיו את 7/10, אסון מתגלגל. "זה דור פלופ. דור שהוא חולה".
איך זה בא לידי ביטוי? "יש חוסר שקט, אי-נוחות, בריחה, חוסר מודעות. הרבה נופלים לסמים ולאלכוהול ומאוד רחוקים מעצמם. כל הזמן מנסים למלא משהו, לא מוכנים פשוט לשהות ברגע. בגלל זה קשה לי עם אנשים היום. אני מרגישה שבעקבות המלחמה מאוד נסגרתי. אני פחות באירועים חברתיים, פחות יוצאת ומבלה כמו שהייתי רגילה, כבר לא רואים אותי, ירדתי למחתרת".
מה את חושבת על המצב? "שצריך להחזיר את החטופים הביתה בכל מחיר. מה שקורה למשפחות שלהם זה מוות. הזמן עצר מלכת והם אנשים שלא חיים. אני לא מבינה איך זה יכול להיות. בכל יום שעובר אני תופסת את הראש - למה הם לא חוזרים הביתה? מה יותר חשוב מזה? איך בכלל חוזרים לפוליטיקה כל כך מהר? אני גם מבינה שאי-אפשר לשקוע, חזר הריאליטי ויש 'רוקדים עם כוכבים' ו'האח הגדול' ובן אדם צריך קצת בידור כדי להרגיע את המוח. אבל אני נזכרת בחטופים כמה פעמים ביום ולא מאמינה שהם עדיין שם. אני כועסת על עצמי כשאני שוכחת מזה לרגע".
את יוצאת להפגין? "לא. אבל זה מאוד חשוב. צריכים לצאת כמה שיותר אנשים. אולי כדאי שאתחיל באמת לצאת".
אולי דווקא בגלל שהכל שברירי כל כך, להקרנת הפרק הראשון של "האמת", סדרת המתח החדשה של כאן 11 שבה דימרי מככבת בתפקיד ראשי ראשון, היא הגיעה בשמלת כלה. "התלבטתי אם אולי לבוא עם טי-שרט וג'ינס, ואז אמרתי סעמק, אני אעוף על עצמי עד הסוף. שמלה לבנה, סברובסקי, פנינים", היא מסבירה. "אמרתי לעצמי, שימי את עצמך בספוט הזה, מגיע לך. עבדת על זה המון זמן ומאוד קשה, כל החיים חיכית לרגע הזה, אז תני לעצמך. ביום-יום אני לובשת רק שחור ומנומר, אבל אמרתי, 'אני באה כלה, בלי ביקורת עצמית'. מה אכפת לי? ככה אני רוצה. אני הרי לא יודע מה יקרה מחר".
הסדרה הזו נוגעת בעצב חשוף של החברה הישראלית, כשהיא מרפררת לפרשת רצח תאיר ראדה. "נכון. זו פרשה שטילטלה את כל המדינה. הסדרה נפתחת ביום שבו הולכים להכריע בעצם מי רצח את הילדה. וממש כמה דקות לפני פסק הדין, נרצחת עוד ילדה באותו מקום בבית הספר, באותה פוזיציה, באותו טיימינג, וכל הקלפים נטרפים. הכל מסופר דרך העיניים של חוקרת הנוער רחלי זבטני, שאותה אני משחקת. היא בעצם מאוד מעורבת רגשית בסיפור כי בצעירותה היא הייתה חברה מאוד טובה של הנרצחת".
כמה את בקיאה בפרשה המקורית? "לא ממש. גם לא חקרתי אותה, כי אני חושבת שצריכה להיות איזושהי הפרדה. זו אדפטציה, זה בהשראת הסיפור, ולכן הריחוק מאוד חשוב לי. גם כדי לכבד את הפרשה הזו, וגם כדי לכבד את הסיפור שנכתב על ידי שתי היוצרות המדהימות, דפנה לוין ואורית זמיר".
אין לך דעה על רומן זדורוב? כל אדם שני ברחוב מרגיש שהוא יודע מי באמת הרוצח. "בתחושה שלי הוא זכאי. כי ילדים זה עם רע ואני מאמינה שזה יכול להיות גם ילד שמישהו חיפה עליו. מאוד מוזר שהאיש הזה נמצא בסימן שאלה כל כך הרבה זמן. זה עולה גם בסדרה, השאלה אם הוא זכאי או לא. אבל לדמות שאני מגלמת לא אכפת מי הרוצח כמו העובדה שבסוף היא איבדה את החברה הכי טובה שלה. עניין אותי לספר את הסיפור, להציג קול שאולי לא נשמע".
פתאום העיניים של דימרי מתמלאות בדמעות. מי שמגלמת חוקרת קשוחה, וגם מציגה חזות קולית במפגש בינינו, חושפת סדק בשריון. "את יודעת, ההורים שלי הגיעו להקרנה ונורא התרגשתי".
למה את בוכה? "ההורים שלי מבוגרים. אמא שלי בת 70 בשנה הבאה, אבא בן 67 וחולה. תמיד היה לי פחד שהם לא יספיקו לראות אותי מגשימה את עצמי. שהם לא יספיקו לראות אותי על השטיח האדום, לא יספיקו לצפות בי בסרטים, לא יספיקו להתגאות בי. זה גם חלק מהדרייב שלי, למהר, לעשות עכשיו, להספיק".
הרצון לגרום להורים קצת נחת התחיל עוד בילדות בבת-ים. דימרי הייתה בת זקונים להוריה, אחרי ארבע אחיות ואח. "אמא שלי ילדה אותי בגיל 44 כמעט. גדלתי די לבד, כי כולם היו גדולים וכבר בחיים שלהם", היא מודה, "אז פיתחתי את הדמיון. כל הזמן העסקתי את עצמי. באתי מבית לא קל מבחינה כלכלית. אמא שלי עובדת במשק בית, וכשאבא שלי עבד הוא היה אינסטלטור. אמא עבדה נון-סטופ והייתה המפרנסת העיקרית. בשלב מסוים גם קטעו לאבא שלי את הרגל".
איך המצב בבית בא לידי ביטוי? "זה שאין לנו אוטו, גרים בשכירות, אין אשראי. אמא קורעת את התחת ואין כסף בצד, למחר, צריך לייצר כסף כל הזמן. חיים בהישרדות. אני לא מתקרבנת בשום צורה. אף פעם לא הרגשתי שחסר לי שום דבר, הרעיפו עליי אהבה בלי סוף וללא תנאים, המקרר לא היה ריק, אבל היה צריך למלא אותו והיה צריך לבדוק שלא ניתקו את החשמל ולדאוג שישלמו שכירות. זה משהו שעד היום מאוד מהדהד אצלי, הפחד הזה שלא יהיה לי למחר, שלא יהיה לי ביטחון כלכלי. כשהייתי קטנה לא הרגשתי את זה, ההורים מאוד פינקו אותי בצעצועים ובאוכל, אבל כשגדלתי והלכתי לבית הספר, התחלתי להבין שיש פער בין הילדים שיש להם גב כלכלי, לבין מי שאין לו. שיש כאלה שמשלמים להם טיולים שנתיים מראש ואצלי זה תמיד לא ברור. המזכירה אומרת, 'תגידי לאמא שהיא צריכה לשלם על הטיול'. תמיד בסוף יצאתי, אבל המתח היה באוויר. בגיל 14 יצאתי לעבוד במלצרות, במקביל ללימודים בבית הספר".
אני מניחה שמלצרות בגיל כזה מזמנת סיטואציות לא נעימות. "כן. היו אפילו סיטואציות מסוכנות. זרקו לי הערות לא במקום, התחילו איתי, מישהו ניסה לגעת בי פעם ללא רצוני. אנשים חושבים שמותר להם הכל כשאת בפוזיציה שאת באה לשרת אותם".
בתוך מציאות כזו יש מקום לחלומות? "ברור. ידעתי כבר מגיל שבע מה אני רוצה להיות. בגלל שהייתי בת זקונים רציתי כל הזמן תשומת לב. הייתי עולה על שולחן ושרה ומתחפשת ועושה חיקויים. אני בעצם מגשימה את החלום של אבא שלי, שהיה צריך להיות בדרן או קומיקאי גדול. אמא שלו הייתה זמרת. אמא שלי זיהתה את זה אצלי מגיל מאוד צעיר, והייתה עובדת אקסטרה בשביל לקחת אותי לחוג משחק. שילמה על מוניות. זה תמיד בא על חשבון משהו. התאהבתי בזה, ומגיל מאוד צעיר היה ניכר שגם יש לי את זה. היה ברור שזה הייעוד שלי, ושאני הולכת לעשות את זה ובגדול".
המציאות הזאת הובילה גם לשחרור מוקדם מצה"ל. "הייתי מש"קית משמעת, ואחרי שנה השתחררתי בגלל הרקע המשפחתי. הייתי צריכה לתת מעצמי לבית, לעבוד".
התבאסת? "כן, כי ביקום מקביל אני קצינה מדהימה, ואולי לוחמת במג"ב או בקרקל, כי יש לי אופי של לוחמת, של פייטרית. אבל הבנתי שזה חלום שאני אשים בצד. יצאתי מהצבא ואחרי חודשיים התחלתי ללמוד משחק ב'יורם לוינשטיין'. אפילו לא היה לי רגע כזה של לצאת לטיולון. רציתי להתחיל כבר להגשים את החלום".
ואיך היה שם? "לא פשוט. סומנתי בתור 'הילדה בת ה-19 מבת-ים'. הייתי הכי צעירה בשכבה שלי, וגם נפלתי לשכבה של מאוד תל-אביבים, יוצאי תלמה ילין, יוצאי עירוני א'. לא הבנתי כל כך את הלך הרוח של הדברים. פשוט רציתי ללמוד משחק".
פתאום פגשת אנשים שהם ב"פור" עלייך, בגלל הרקע הסוציו-אקונומי. "נכון. וכשאני מרגישה רגשי נחיתות, אני ישר שולפת ציפורניים. לא נשארת חייבת, נלחמת על המקום שלי. יש אנשים שנחבאים אל הכלים, ואני דווקא הפוך. היו לי בעיות משמעת, איחורים, והעיפו אותי בסוף שנה א'. אבל נלחמתי, אמרתי, אני לא זזה מפה, אני נשארת כאן, אני נלחמת על המקום שלי. אז יורם אמר לי, 'את צריכה להישבע אמונים לעצמך שאת עושה שינוי', וחזרתי מתוקנת. הכישרון שלי תמיד היה על השולחן, אבל יורם רצה משמעת. רצה שאהיה מקצועית".
איך לא לקחת את זה למקום קורבני? בכל זאת, גם עבדת במקביל כדי לעזור למשפחה. "הכי קל ליפול למקום הזה. אני לא רוצה שיסתכלו עליי ככה, אני לא קורבן של אף אחד. אני בחרתי להיות שם. אם נקודת הפתיחה שלי נמוכה יותר משל אחרים, אז אעבוד קשה, כפול, אצמצם את הפער. תמיד הכי קל להגיד 'אכלו לי שתו לי'. אבל אני נמצאת בחלום שיש לי, ואני אגשים את החלום הזה ויהי מה. תשמעי, הבית שלי הוא לא בית של אמנים, וגם בתוך הבית הרגשתי עוף מוזר".
באיזה מובן? "שומעת שירים של הגבעטרון, כותבת שירה, קוראת דליה רביקוביץ וזלדה ורחל".
ילדה שקוראת זלדה. "אני כמו קופסה של הפתעות".
מאז סיימה את בית הספר למשחק, לפני כשלוש שנים, דימרי כל הזמן עובדת, שלוש נקישות על עץ. "הייתי בטוחה שאסיים ואגיע קודם כל לתיאטרון, אבל כמה חודשים אחרי שסיימתי את הלימודים, התקבלתי לסדרה שעדיין לא יצאה. אחר כך התקבלתי לסדרה בהוט, ואז ל'האמת'. אני תכף מתחילה צילומים לסדרה שכתב ויצר גל זייד. אני משחקת שם עם ניב סולטן בתפקיד מהמם".
ומה הלאה? "אני חושבת לטוס קצת וללמוד בארצות-הברית, לתת דרור לעצמאות שלי, לא לפחד. וגם לצאת מאזור הנוחות של המדינה שלי, כי אני מאוד ישראלית בכל המהות שלי. אני מאוד אוהבת את השפה העברית".
זה לא קל עכשיו להיות ישראלי מעבר לים. "זה מאוד-מאוד קשה. אפילו לא כדאי. אבל אני לא הולכת לעצור את מה שאני מתכננת בגלל מה שקורה. אני אלך בין הטיפות, אבל אני אגשים את עצמי. ההשראה שלי זו רונית אלקבץ, אישה שסחפה אותי מאז שאני ילדה. ואני רוצה להיות השראה לכל ילד שחולם. שיסתכלו עליי ויגידו: אנחנו גם יכולים, יש לנו סיכוי כנגד כל הסיכויים. אני רוצה שילדים כמוני יידעו שהנרקיסים הכי יפים צומחים בביצה".