ראיתי היום את פרק הנשף ואת פרק מייגן השחקנית
ואני רוצה להעיר כמה דברים, לא יותר מדי כי הרוב כבר נאמר... קודם כל, זה היה משעשע לראות את דון מנסה לשמור על סאלי כילדה קטנה, כשהוא דורש ממנה להוריד את האיפור. ומעניין שהוא עושה את זה בדיוק אחרי משפט ה-"spread her legs", מה שאומר שהבגרות של סאלי מתקשרת אצלו אוטומטית למין, וזה באופן ספציפי מה שמפריע לו. הנגיעה עם הדג הייתה פשוט מעולה, להראות שהילדה עדיין ילדה, למרות שרוג'ר לפחות מתעקש לדבר אליה כמבוגרת, והיא עוד לא סיימה לגמרי את התהליך של גיל ההתבגרות. אהבתי גם את המראה המאוכזב על הפנים של פגי כשהיא לא קיבלה הצעת נישואים. יפה שהיא התעשתה מזה מהר, ובניגוד לאמא שלה לא מפריע לה לגור עם בחור בחטא - עוד מאפיין של פער הדורות. חוץ מזה, השחקנית שמגלמת את סאלי מדהימה. מוכשרת כל כך, הילדה הזו.
הפרק השני, של מייגן השחקנית, עסק לטעמי קודם כל לא בהגשמת חלומות ואפילו לא בפער הדורות (למרות ששני הנושאים האלו כיכבו בו), אלא ביחסי גברים ונשים, כשהוא מציג את הגברים - ללא יוצא מן הכלל - כתלותיים, היסטריים ובעלי אובססיה לשליטה. פיט הוא הדוגמא המובהקת לזה, עם המרדף שלו אחרי בת', מה שמגיע למקומות מאד נמוכים. אבל גם דון, לפחות בתחילת הפרק, היה במקום הזה - כשהוא מתקשר לפגי ובודק שוב ושוב אם היא יודעת איפה מייגן, מוכרח לפקח עליה ולדעת כל הזמן איפה היא. ההבדל בין נשים לגברים בהקשר הזה, על פי הסדרה, בא לידי ביטוי בשאלה הקטנה שפגי שואלת אותו לפני שהיא מנתקת: "אני שואלת אותך איפה אייב?" לא, והיא גם לא נראית לחוצה במיוחד לדעת. היא לא תלותית, בניגוד לפיט ולדון. אבל דון מתפתח במהלך הפרק. הנכונות שלו לשחרר את מייגן לקריירת המשחק שלה, בלי לעשות מזה סיפור גדול (אפילו היא מופתעת שהוא לא השתכר או משהו בסגנון) והתמיכה שלו בה, למרות שהוא לא מבין מאיפה היא באה (כמו שהוא אומר, אני גדלתי בשנות ה-30, והחלום היחיד שלנו היה שירותים בבית), היא תמיכה של 100%. וזה יפה בעיני ומראה על התפתחות של דון מאז ימי בטי.
עוד כמה הערות לגבי הפרק: ראשית, בטח שמייגן מחליטה להתפטר ולרדוף אחר חלום המשחק, כשיש לה, מעל הכל, את הגב הכלכלי של דון. היא עצמה מודעת לכך שהדרך שהיא הולכת בה היא דרך שיהיו בה הרבה אכזבות ובכי, ואיכשהוא אני מאמין שאם היא הייתה צריכה לפרנס את עצמה בלי הגב של דון, היא לא הייתה ממהרת כל כך לרדוף אחר החלום שלה. מהבחינה הזו, אני חושב שהפרק אומר - תרדפו אחר החלום שלכם, אבל רק אם יש לכם גב כלכלי כלשהו.
שנית, אני חושב שימיה של פגי בסטרלינג קופר ספורים. היא עצמה מודעת לכך שהיא הגיעה לשיא הקריירה שלה, כמו שהיא אומרת למייגן בפרק הנשף; וכשהיא מדברת בפרק של מייגן השחקנית על האומץ שנדרש ממייגן לעזוב את המשרד ולקחת את ההימור של קריירת משחק, אפשר להרגיש ממש את הקנאה שלה. שהיא רוצה יותר מלהיות רעיונאית (מה בדיוק? אני לא חושב שגם היא יודעת, אבל ברגע שהיא תדע, היא תעזוב את סטרלינג קופר בטיל). חוץ מזה, אהבתי מאד את אחוות הנשים שלה עם מייגן, בשני הפרקים. זה היה מקסים בעיני, לגמרי.
ושלישית, השיר של הביטלס בסוף. אני מצטער לאכזב אתכן המעריצות, אבל אני הזדהתי עם התגובה של דון, כשהוא פשוט מוריד את התקליט באמצע, עם פרצוף מלא גועל. אני אוהב את הביטלס, אבל לא את השירים שלהם בסגנון הזה (כמה מפתיע לומר שאני "איש של פול" יותר מאשר של ג'ון...). השיר הזה לא נשמע כמו שיר או כמו מוסיקה, אלא כמו קקפוניה איומה. יש שירים ב-revolver שהם הרבה יותר לטעמי. אני לגמרי עם דון ביחסו אליו.
ואני רוצה להעיר כמה דברים, לא יותר מדי כי הרוב כבר נאמר... קודם כל, זה היה משעשע לראות את דון מנסה לשמור על סאלי כילדה קטנה, כשהוא דורש ממנה להוריד את האיפור. ומעניין שהוא עושה את זה בדיוק אחרי משפט ה-"spread her legs", מה שאומר שהבגרות של סאלי מתקשרת אצלו אוטומטית למין, וזה באופן ספציפי מה שמפריע לו. הנגיעה עם הדג הייתה פשוט מעולה, להראות שהילדה עדיין ילדה, למרות שרוג'ר לפחות מתעקש לדבר אליה כמבוגרת, והיא עוד לא סיימה לגמרי את התהליך של גיל ההתבגרות. אהבתי גם את המראה המאוכזב על הפנים של פגי כשהיא לא קיבלה הצעת נישואים. יפה שהיא התעשתה מזה מהר, ובניגוד לאמא שלה לא מפריע לה לגור עם בחור בחטא - עוד מאפיין של פער הדורות. חוץ מזה, השחקנית שמגלמת את סאלי מדהימה. מוכשרת כל כך, הילדה הזו.
הפרק השני, של מייגן השחקנית, עסק לטעמי קודם כל לא בהגשמת חלומות ואפילו לא בפער הדורות (למרות ששני הנושאים האלו כיכבו בו), אלא ביחסי גברים ונשים, כשהוא מציג את הגברים - ללא יוצא מן הכלל - כתלותיים, היסטריים ובעלי אובססיה לשליטה. פיט הוא הדוגמא המובהקת לזה, עם המרדף שלו אחרי בת', מה שמגיע למקומות מאד נמוכים. אבל גם דון, לפחות בתחילת הפרק, היה במקום הזה - כשהוא מתקשר לפגי ובודק שוב ושוב אם היא יודעת איפה מייגן, מוכרח לפקח עליה ולדעת כל הזמן איפה היא. ההבדל בין נשים לגברים בהקשר הזה, על פי הסדרה, בא לידי ביטוי בשאלה הקטנה שפגי שואלת אותו לפני שהיא מנתקת: "אני שואלת אותך איפה אייב?" לא, והיא גם לא נראית לחוצה במיוחד לדעת. היא לא תלותית, בניגוד לפיט ולדון. אבל דון מתפתח במהלך הפרק. הנכונות שלו לשחרר את מייגן לקריירת המשחק שלה, בלי לעשות מזה סיפור גדול (אפילו היא מופתעת שהוא לא השתכר או משהו בסגנון) והתמיכה שלו בה, למרות שהוא לא מבין מאיפה היא באה (כמו שהוא אומר, אני גדלתי בשנות ה-30, והחלום היחיד שלנו היה שירותים בבית), היא תמיכה של 100%. וזה יפה בעיני ומראה על התפתחות של דון מאז ימי בטי.
עוד כמה הערות לגבי הפרק: ראשית, בטח שמייגן מחליטה להתפטר ולרדוף אחר חלום המשחק, כשיש לה, מעל הכל, את הגב הכלכלי של דון. היא עצמה מודעת לכך שהדרך שהיא הולכת בה היא דרך שיהיו בה הרבה אכזבות ובכי, ואיכשהוא אני מאמין שאם היא הייתה צריכה לפרנס את עצמה בלי הגב של דון, היא לא הייתה ממהרת כל כך לרדוף אחר החלום שלה. מהבחינה הזו, אני חושב שהפרק אומר - תרדפו אחר החלום שלכם, אבל רק אם יש לכם גב כלכלי כלשהו.
שנית, אני חושב שימיה של פגי בסטרלינג קופר ספורים. היא עצמה מודעת לכך שהיא הגיעה לשיא הקריירה שלה, כמו שהיא אומרת למייגן בפרק הנשף; וכשהיא מדברת בפרק של מייגן השחקנית על האומץ שנדרש ממייגן לעזוב את המשרד ולקחת את ההימור של קריירת משחק, אפשר להרגיש ממש את הקנאה שלה. שהיא רוצה יותר מלהיות רעיונאית (מה בדיוק? אני לא חושב שגם היא יודעת, אבל ברגע שהיא תדע, היא תעזוב את סטרלינג קופר בטיל). חוץ מזה, אהבתי מאד את אחוות הנשים שלה עם מייגן, בשני הפרקים. זה היה מקסים בעיני, לגמרי.
ושלישית, השיר של הביטלס בסוף. אני מצטער לאכזב אתכן המעריצות, אבל אני הזדהתי עם התגובה של דון, כשהוא פשוט מוריד את התקליט באמצע, עם פרצוף מלא גועל. אני אוהב את הביטלס, אבל לא את השירים שלהם בסגנון הזה (כמה מפתיע לומר שאני "איש של פול" יותר מאשר של ג'ון...). השיר הזה לא נשמע כמו שיר או כמו מוסיקה, אלא כמו קקפוניה איומה. יש שירים ב-revolver שהם הרבה יותר לטעמי. אני לגמרי עם דון ביחסו אליו.
