מקסימום פתיחות
יש לי אפס ניסיון בזוגיות, אבל אני מניח שיש הרבה קווים דומים בין זוגיות ושאר מערכות היחסים בחיים. אני חושב שאם בונים תקשורת טובה, ומנסים לשתף עד כמה שאפשר ברגשות, מחשבות וכיו"ב, זה יכול לפתור הרבה מהבעיה. יש פה אבל איזה עניין של טיונינג כזה, התכווננות לרמת הרגישות של הפרטנר ועוד מרכיבים באישיות שלו, כדי שהתקשורת הזאת תהיה נעימה וזורמת ככל שאפשר. נגיד, אם אני מכיר את הפרטנר שלי בעבודה טוב, אנחנו מדברים פתוח וחופשי, ויש משהו שהוא עושה שמפריע לי - מכיוון ששנינו אנשים עם סגנון פתוח אני אגיד לו משהו בסגנון "חלאס עם ה(מה שלא יהיה ) זה משגע אותי!" ואז או שהוא יתן לי הסבר למה הוא חייב לעשות את זה, או שהוא יסביר לי למה מה שהוא עושה זה עדיף וזה אחלה, ואני אסכים או לא וייפתח פה דיון, או שהוא יגיד לי משהו בסגנון "בסדר בסדר הבנתי תרגע יא פוץ". בקלילות, בצחוק כזה, כי זה לא נוגע בנו רגשית הדיון הזה, זה סתם איזה משהו טכני. יש אנשים שרמת ההיכרות איתם היא לא כזאת (נגיד בחור חדש בצוות ), ואז אתה בא עם טיפה יותר דיפלומטיה.. משהו כמו "תגיד למה אתה עושה כך וכך? אתה לא מעדיף לעשות ככה?" שבדרך כלל ילווה באיזשהו שלב ב"למה, זה מפריע לך? " ואז אומר נניח "כן האמת שכן".. דיפלומטיה לפעמים מרגיש לי פלצני, כאילו אני לא באמת מבטא בדיוק מה אני מרגיש, אבל זה לחלוטין הכרחי לפעמים. כי אחרת עלולין לפגוע בבנאדם, גם אם לא מתכוונים, ואני חושב שלפחות בהתחלה יש לזה מקום גם בזוגיות. עד שנכיר יותר טוב. ואני לפעמים גם נופל בזה, ובא יותר מידי פתוח, וזה יכול להיות מאיים. חסר טאקט לפעמים בקטנה.. ויש נושאים, גם אם זה בנאדם שמכירים הרבה זמן ופתוח, שאתה לומד להבין שהם רגישים אצל אותו אדם, או שלא בא לו לפתוח את זה איתך, או שהוא לא מוכן לפתוח את זה עדיין. אז כדאי להיות תמיד רגיש במידה לזה, ולא לדחוף. ואני הייתי לפעמים במצבים שביטלתי את עצמי מבלי משים במערכות יחסים, וזה גם משהו שצריך לשים לב אליו. עד כמה אתה מתבטל פה, והאם ה"חלוקת התבטלות", או במילים אחרות האם הויתורים של 2 בני הזוג, הם שווים, ואם הם לא שווים - אז האם זה מקובל עליך. לפעמים צד אחד מקריב הרבה יותר, וזה לגיטימי בעיניי אם הוא עושה את זה במודעות.
