השד העדתי הוא המצאה של אנשים בעלי רגשי נחיתות
ראה ילדי תימן ועוזי משולם.
אני ווזווז, בן לזוג הורים שנולדו בבוקרשט.
אני למדתי ועבדתי ושרתתי בצהל בסדיר/קבע/מילואים 1964-1990 , שרתתי במשטרת-ישראל 30 שנה, ומעולם, אבל מעולם לא עלה נושא העדות ביני לבין חבריי, והיו מקרים שהיינו מוכנים למסור את נפשנו אחד עבור השני בקרב.
מה היינו צריכים לעשות לפי אמנון לוי בקרב ?
באמצע הקרב לראות מי לצידי, תימני, אז אני לא שם עליו ומחפש חבר אשכנזיפט ?
אני אומר שהמזרחיים דפוקים מכיוון שההורים אוסרים על ילדיהם להתחתן עם בני עדה אחרת מהעדה שלהם ? (לא מול אשכנזים, מול עדה אחרת) עובדה שהיום זה הולך ונעלם.
זה כל כך הזוי שאין לי מקום בראש אפילו לדמיין דבר כזה.
הרי ברור שתמיד יהיה מי שתהיינה לו תלונות, אז מה ?
אספר לכם סיפור שמעולם לא סיפרתי: נשלחתי מהמשטרה לקורס חבלנים בצהל, במהלך הקורס הקמנו שדה מוקשים חיים באיזור גבול מסויים.
הכללים נוקשים מאוד בעת שתילת המוקשים ובעת חימושם, ובצדק.
אחר החבר'ה לידי בטעות הרים תייל-ממעיד עם נעל החבלה (כריות מרובעות המחוברות לנעליים כל שלא יפעילו מוקשי נעל) ותוך 4 שניות עמד לעלות לאויר מוקש-קופץ לגובה מטר ולהתפוצץ, ולהרוג את כל המחלקה.
כיוון שלמדתי ברצינות רבה את נושא החבלה , ידעתי שיש לי רק 4 שניות לפעול (ואחרים לא יכלו לרוץ משם, כי אז היו מפעילים את כל שדה המוקשים ואפילו אבק לא היה נשאר מהמחלקה) פשוט זינקתי על המוקש ונשכבתי עליו ובעזרת משקל גופי מנעתי ממנו להתרומם ולהתפוצץ. מעט החומר שהתפוצץ כדי לגרום למוקש להתרומם באויר, חבט לי בחזה אבל כיוון שהייתי ממוגן בשכפ"ץ, חוץ מהעובדה שלא יכולתי לדבר כמה שעות, לא קרה לי דבר.
ולא שאלתי למה זה לא הפך לסיפור כמו נתן אלבז (חייל גיבור שזינק על רימון והציל את חבריו והוא נהרג), כי המקרים לא דומים וממני מצפים לפעול כחבלן, ואף אחד לא חשב שיש כאן שד עדתי הפוך.
זה סיפור אחד וההוא סיפור אחר וזהו. עברנו לסדר היום.
אני ראיתי את הפרומו של התוכנית, וגם אני וגם אשתי פשוט לא רצינו לראות את הדבר הזה.
ילד שלא יודע איך נראה אשכנזי או חושב שאשכנזי הוא חיה מוזרה אחרת, הוא פשוט תוצר של הורים רדופי-רגשי-נחיתות כתוצאה בעיקר מחוסר רצון להתאמץ ולהשיג משהו בחיים.
אין סיבה אחרת.
הילדים שלי גדלו למשפחה עניה, בקושי היה לנו מה לאכול ממשכורת של 200 לירות לחודש כשוטר (כשפועל זבל בעיריה עבד 4 שעות וקיבל 1800 לירות) כשרק שכר הדירה היה 70 לירות, רק כשהפכתי לחבלן שמסכן את חייו יום יום מול מטעני-פח"ע עלתה לי המשכורת ל-400 לירות.....
אבל לילדינו לא חסר שום דבר בסיסי, אפילו בגדי ההתעמלות שלהם היו מגוהצים (ואשתי עבדה כמה שנים בניקוי מדרגות) .
היה מוכר ספרים נודד ואשתי קנתה ממנו ספרים לילדים במליון תשלומים, העיקר שיקראו וישכילו, ולפעמים כשראתה אותו מגיע , ברחה מהבית מרוב בושה שלא היה לנו כסף.
אני נסעתי לעבודה באוטובוס כי הייתי חייב להגיע בזמן לעבודה, אבל אחרי שאכלתי צלחת מרק עם פרוסת לחם שחור אצל אלגרה בשני גרוש כארוחת בוקר, לא אכלתי כל היום.
אחרי המשמרת הלכתי הביתה 8 ק"מ ברגל (מיפו לחולון) כדי לא לבזבז כסף על הנסיעה, ורק בבית אכלתי מה שאשתי הכינה.
ואף פעם לא התלוננו שמישהו מקפח אותנו.
דיברנו על בני משפחה שגרו בואדי חליסה בחיפה. למה כולם שם מזרחיים ? הרי גרו שם 80% אשכנזים.
כי האשכנזים הזיעו ועבדו כמו חמורים בכל מקום עבודה אפשרי וחסכו גרוש לגרוש כדי שיהיו להם חיים טובים יותר, והמזרחיים, ישבו בבתי קפה ועבדו עבודות מזדמנות אם בכלל, כאשר התופעה הרווחת היתה שהאשה עובדת כי הבעל "חולה" ונמצא כל היום בבית או בבית הקפה.
יש לי שכן שלא עבד יום בחייו, ואשתו שוטפת מדרגות, ולא, הוא לא אשכנזי.
השכן שמולו, עבד כל חייו קשה מאוד עד שנפטר מסרטן. אבל היה לו בית מסודר וילדים מלומדים. כן הוא מזרחי.
התמונה הברורה ביותר היא הבית ברחוב סטאנטון 22 בחיפה.
בבית הצפוני לכביש "הרומני" גרו כמאה משפחות שרובן עולים מרומניה וכמה מהונגריה. הבית מדרום לכביש "המרוקאי" גרו כמאה משפחות ממרוקו אלג'יר וטוניס.
את הבית הרומני הרסו כבר מזמן כי איש לא גר בו כיוון שכל הדיירים התקדמו ויש להם בתים טובים ויפים ולא בתים ערבים נטושים, ובנו שם את בית המשפט,
ואילו הבית הדרומי "המרוקאי" עומד עדיין ומלא משפחות של מזרחיים.
איך זה ?
בשורה התחתונה:
מי שמחפש רעש ובלגן, מעורר את "השד העדתי" שלא קיים.
ומי שעדיין חושב על ההבדל בין אשכנזים למזרחיים, הוא תוצר של הורים ממורמרים שבמקום להטיל את אשמת העצלות על עצמם, מחפשים תירוץ להתלונן נגד אחרים.
במדינת ישראל אין קיפוח מכוון מזרחי/אשכנזי.
גם ההבדלים של הישראלי הותיק מול העולה מרוסיה/אתיופיה/אמריקה, זו תופעה של כל העליות מאז קום המדינה וגם לפניה, והם ילכו ויטשטשו תוך 20 שנה.
אבל אז יקום שוב איזה אמנון לוי שמחפש פרסומת, ויעיר את "השד העדתי" שאין מאחוריו שום דבר אלא נפיחה של רגשי נחיתות של מישהו.
