ראיתם?

[יעל ניסן]

ראיתם?

הפנייה שקיבלתי מידיד פסיכולוג. http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3306331,00.html

 

[אבי בכר 2005]

דעה

קראתי את המאמר והנה כמה הבחנות נוצרה שיחה כביכול בין הקואצ'ינג לפסיכולוגיה (לא שהם יכולים לדבר) שכותרת "מה עדיף?" או "למה זה טוב מזה?" אני מוצא שזו שיחה עקרה שלא רק שהיא לא מובילה למתן תשובות ברורות לשאלות בכותרתן או לאיזשהו קצה חוט לקבלת החלטה מושכלת עבור לקוח מתלבט היא רק מעמיקה ומנציחה את חוסר הבהירות והמתח הנוצר בין התחומים ובהמשך בין בעלי המקצוע, מאמנים ופסיכולוגים. התופעה שמתרחשת כפי שתארתי נובעת לדעתי ממצג שווא שמסתתר בתוך השאלות הללו ("מה עדיף") כאילו השישנה איזו דיכוטומיה ברורה בין התחומים, או א' או ב'. במציאות אין כזו דיכוטומיה, יש הרבה תחום אפור, סוגים שונים של אימון, סוגים שונים של טיפולים פסיכולוגיים, מאמנים בעלי אופי שונה עם תפיסות עולם שונות ומטפלים בעלי אופי שונה ותפיסות שונות. מאוד יתכן וישנם רעיונות דומים בין השניים שמתוארים ונקראים בצורות שונות בכל תחום או הפוך רעיונות שונים בתכלית בעלי שמות דומים. כשמבינים את זה רואים שמתקיים כאן שיח חרשים טוטאלי וכשזה קורה עוברת השיחה מדי פעם לשיחה סטראוטיפית באיצטלה של גיבוש עמדה על הצד השני. פסיכולוגיה= פציינט בטיפול פסיכולוגי שוכב על הספה ומשחזר חוויית ילדות טראומטית בעוד המטפל שלו, גבר מזוקן בגיל העמידה שמעשן מקטרת, פולט מדי פעם הנהון מקרי או סתם מנמנם בשמש הצהריים אימון = "קואצ'ינג נמכר לציבור כתחום שאומר, 'קאט דה בולשיט, למי אכפת מהילדות ועל מה חלמתי אתמול בלילה. בוא נברר מה המטרה ואיך לרוץ קדימה‭," שני התאורים הם שיטחיים נובעים מבורות וזויות ראיה צרות וקטנוניות ואני יגדיל ואומר שגם האומרים אותם חושבים כך בעצמם רק שאין להם משהו טוב יותר להגיד כי הם פשוט לא מכירים באמת את הצד השני. אני אישית לא נכנס לשיחה הזו של להסביר "מה עדיף" "מה ההבדל" "מה יותר או פחות ממה" "מתי זה מתאים ומתי זה מתאים" אני סומך על כל מאמן, פסיכולוג ולקוח שיפתחו את האינטואיציה והאינטגריטי האישי לדעת מה נכון ומתי. ואם יש מי שפועל משיכולים זרים ולא מאהבת וטובת הלקוח זו כמובן בחירה שלו ומה שבטוח הוא לא יהיה הראשון.

 

[ליפט]

כל מילה בסלע.

קראתי את המאמר. מתחברת באופן מלא לגישה שאתה מביא, לא יכולת להסביר את עמדתי טוב יותר, אז אין לי מה להוסיף, פרט ליישר כח על העוצמה המקצועית וההשראה. חג שמח

 

[א י ר י ת ש ע ל]

פסיכולוג או מאמן

מסכימה עם הנאמר (אבי וליפט) היום היה לי אימון שבו התקיימה התנגשות במסר למתאמן בין הפסיכולוג לביני המאמנת. בשל הפער בתפיסות ובהתייחסות טיפול מול אימון נאלצתי להודיע למתאמן שעליו להחליט מה רצונו: בתיקון העבר והתייחסות למה שהיה או להכנס למגרש ולהתקדם קדימה... במקרה נוסף שהיה עם מתאמן אחר הופסק האימון עם גילוי של צורך מיידי בהתערבות פסיכולוגית מיידית שתאפשר התקדמות עתידית - לאחר טיפול במקרה. נראה כי הפסיכולוגים לא מכירים את נפלאות האימון וחוששים כמו משד ששאינו ידוע ואולי מבריחת הקהל... סופש נעים לכולם אירית שעל מאמנת אישית ועסקית 054-5444551

 

[ענתוצאות]

אבי - אני מסכימה עם המסר

וכך גם דיברתי בכתבה (אגב, היא פורסמה בגליון ידיעות אחרונות לפני שבועיים). אין טעם ליצור דיכוטומיה או תחרות בין פסיכולוגיה לאימון. אני בהחלט רואה שיתוף פעולה נפלא בין שני התחומים לטובת ה- well being של הלקוח - שעד כה עמד לרשותו מגוון מצומצם יותר של אופציות בחירה. אני יכולה להניח שהטענות העיקריות של הפסיכולוגיה נגד האימון מקורן בשני גורמים 1. טענה רלוונטית על היעדר השכלה מספקת 2. חשש לאבד פרנסה פוטנציאלית. לטענה הראשונה אני עונה שיש צדק בהנחה שהשכלה קצרה ולא משובחת יכולה ליצור אנשי מקצוע רעועים. מאידך, אנחנו יודעים שהאימון, כקונספט, נבנה על נסיון החיים ואישיותו של המאמן ועל הבסיס הזה מתקיימת ההשכלה. עם כל הכבוד להשכלה (ואני באה מעולם האקדמיה. נמצאת שם עד היום) יש מקצועות ועיסוקים שהשכלה לא יכולה להיות התנאי היחיד. צר לי אך לא אקח לעצמי פסיכולוג צעיר בן 28 שסיים תואר שני בציונים מבריקים.... כן אקח מאמן, בוגר בשנים ובנסיונו המקצועי שלמד במשך שנה במסלול מכובד של הכשרת מאמנים. לא תמיד אני מעמידה את התואר המתקדם כתנאי למקצועיותו של האדם. במקרים של עיסוק בבני אנוש - ההשכלה חשובה אך לצידה גורמים חשובים לא פחות. ועל חשש הפרנסה - אני תמיד אומרת שכוחות השוק מדברים . הטובים (משני העיסוקים) ישארו . הבינוניים יצטרכו סוף סוף להיות טובים והחלשים (והם רבים) ייעלמו... יחד עם זאת, עם מסתכלים לאחור על לידתם של עיסוקים ומקצועות - מה שקורה כאן אופייני. כשנולד תחום חדש הוא חייב לעסוק בהגדרה עצמית. מיהו ? מה ערכו ? במה הוא מובחן מאחרים ? מה התועלות שבו וכו'. כדי ליצור מובחנות - "המחנות" (הקיים והחדש) מתבצרים בהגדרות של "אנחנו" ו"הם" ובשאלה - מי יותר טוב או מועיל. אח"כ, כשמתחרשת ההתבגרות - פוחתים החששות ומתחיל שיתוף הפעולה ממקום בוגר יותר ותחרותי פחות. כך קרה בתחומי ההנדסה השונים, ברפואה הקונבנציונאלית מול האלטרנטיבית, בטיפול הפסיכולוגי מול האלטרנטיבי, במנהל עסקים מול כלכלה וכו'.... מי שמתסכל אחרונית רואה את הדפוס הזה מתקיים לאורך כל התקופות אני לא דואגת. מאמנים לא טובים, שרלטנים, שטחיים וכו' - לא יחזיקו מעמד. (אגב, גם פסיכולוגים כאלה לא יחזיקו מעמד) ישארו הטובים. והם רבים ורציניים. העיסוק שלנו ימשיך להתבגר , יקבל תשתית אקדמית והדרכתית רחבים יותר מהקיים היום, החששות של הפסיכולוגים יתמתנו קצת האחיזה בהגדרות של "אנחנו והם" "עבר מול הווה" "שרלטנים מול מצליחים" תירפה קצת ותהיה נכונות להושיט יד ולשתף פעולה - לטובת הלקוח . זה גם המקום לקרוא לכולם להמשיך לתת יד ליצירת תשתית מקצועית-הדרכתית-אקדמית לאימון כדי לתת לו, גם בעיני המלינים, את המקום הרציני לו הוא ראוי. ענת

 

[אבי בכר 2005]

יש מקום לחידוד

ענת, אני קורא את דברייך כבר די זמן ומתוכם מצטיירת לי דמותך כאדם מקצועי מאוד שמאוד מיינדד לעולם האימון לפיתוחו ערכיותו ואף חושבת ופועלת מתוך ערכיו. אין לי ספק שדברייך בכתבה וגם כאן נובעים ממקום אמיתי השואף לשיתוף פעולה, אחדות והוקרה הדדית. יחד עם זאת דיבורים בשם האחדות גובלים עם דיבורים נגד הפלגנות ודיבורים בעד שיתוף הפעולה גובלים עם דיבורים נגד הניציות והקריאה להוקרה הדדית מתבאטת לא פעם בקריאה נגד השמצה הדדית. ועם מתבוננים בזה קצת לדבר נגד פלגנות ונגד ניציות ונגד השמצה הדדית משמר את כל אלה לא פחות מהפלגנים הניצים והמשמיצים מכיוון שנותנים לגיטימציה לקיומם בקונצנזוס. עדיין לא ראיתי כתבה בסדרת הכתבות הללו שמתאר מיזם של שיתוף פעולה בין הפסיכולוגיה לאימון. לא ראיתי כתבה שמדברת על מיזם לשיח מלומדים בין מאמנים ופסיכולוגים (קולאג' משפטים בתוך כתבה אולי יוצר אשליה כזו אבל לא נחשב באמת ככזה) אם יש מקום להוקיר את הפסיכולוגים ואת המאמנים אז פשוט להוקיר אותם. מה שאני רואה זה כותבים מוכשרים שעושים עבודתם נאמנה, עולים על גל הטרנד של המחלוקת מכניסים את הניצים לזירה ומלבים את הדרמה וכדאי ליצור פסאודו מציאות אותנטית לא שוכחים להזמין גם את המפשרים והמרגיעים. והנה אפילו השירשור הזה הוא במידה מסויימת הוא סוג של אפטר שוק לכתבה. עכשיו כל זה הוא תאור (כמו שאני רואה אותו) של מה שקורה, אולי זה תהליך היסטורי בילתי נמנע ואכן כמו שאמרת התהליך הזה התרחש כבר בעבר במקרים דומים ואין עיניין (ולא טעם) להגיד אם זה טוב או רע. מה שנשאר לעשות זה שכל אחד יחליט האם הוא לוקח חלק ותורם לתופעה או לא. והנה גם אני תרמתי את תרומתי הצנועה לתופעה בצורת שני תגובות בשירשור הזה

בכל מקרה תודה ענת.

 

[ענתוצאות]

היי אבי

תודה על דברים נבונים וכנים. אם הבנתי נכון מדבריך (אולי לא הבנתי ) אתה מניח שכל מי שלוקח חלק בשיחה על הייחוד, או המשותף בין תחומים מסויימים תורם לפלגנות ביניהם. כל מי שמדבר על שיתופי פעולה מנציח פלגנות וכל מי שמושיט יד לשלום מספר בעצם שיש מלחמה...... ולכן, עדיף - לא להתייחס, לא לקחת חלק בדיונים האלה ולא להיכנס לדיון של "אחרי הדיון". אנחנו חלוקים בדיעותינו - וגם זה לגיטימי ואפילו לטובה. בכל מקרה, יש כמה וכמה שיתופי פעולה בין פסיכולוגים למאמנים. אם כי מעט מידי. כמו שאנחנו מבינים, הצורך של שתי הדיסציפלינות, לפחות בשלב הזה, הוא בבידול ובהגדרת הייחוד של האחת מול האחרת. יחד עם זאת, לפני שנה התקיים כנס שנתי ארצי של הפסיכולוגים החינוכיים. הכנס נמשך שבוע שלם ו-יומיים מתוכם הוקדשו לאימון ולמפגש האפשרי בין שני התחומים. הוזמנתי להופיע בכנס הזה . היינו קבוצה קטנה של מאמנים ו- 350 פסיכולוגים. יומיים עסקנו בדיונים משותפים ובעיקר בהתנסות שלהם בחוויה האימונית. המסר לא היה של מקצוע שבא להחליף מקצוע אחר או לקחת את מקומו אלא היתרון שיכול להיות לפסיכולוגים בהיכרות עם כלים אימוניים שיתווספו לתהליך שהם מקיימים ומנהלים. המסקנה שלהם מהחשיפה הקרובה לאימון היתה זהה למסר שרצינו להעביר ונוצרה קריאה ואפילו בקשה לשיתוף פעולה . אני רק מקווה שעם הזמן תהיה הנכונות הזו נחלת קבוצות נוספות. באופן טבעי - החששות עולים בשלב הזה על הנכונות. באמת ובתמים אינני רואה איך שיחה על שיתופי פעולה יוצרת מקום לפלגנות..... ואשר לכתב ולכתבה - אני לא מכירה אותו באופן אישי כמובן. אם הבנתי נכון מדובר על סדרת כתבות שפורסמה אחת לשבוע בנושא הפסיכולוגיה ורק אחת מהן (זו שמן הסתם תפסה את תשומת הלב שלנו) עסקה במפגש עם האימון. כל השאר העלו סוגיות אחרות שמעסיקות את הפסיכולוגים או לחילופין את המטופלים שלהם. סוגיות כואבות ומטרידות לא פחות, ולעתים הרבה יותר. עם כל הכבוד - מרכז הכובד בסדרת הכתבות הזו לא היה האימון ולכן אני לא שותפה להנחה שמטרה של אותו כתב היתה יצירת מחלוקות וליבון יצרים. צריך להבין באיזה הקשר נוצרה הכתבה הזו (דיון ברבדים שונים של הטיפול הפסיכולוגי) ולא להניח מתוך התבוננות בכתבה אחת מתוך סדרה שלמה - שאנחנו יודעים גם על המניעים הנסתרים.... תודה גם לך אבי. ענת

 

[פואנקרה1]

לאבי היקר לפני שמדברים על

שיתוף פעולה עם הפסיכולוגים,מה אם שיתוף פעותה שלנו המאמנים? בינתיים מה שאני רואה זו תחרות די פרועה בין בתי הספר השונים,וכל מיני נסיונות התארגנות פוליטית (ראה סיפור הלשכה).

 

[אבי בכר 2005]

שיתוף פעולה

מתחיל בלחיצת יד ולא בתנאים מוקדמים וההצלחה שלו תלויה ביכולת לראות את התועלת והאיכויות שמביא השותף ולא את מגרעותיו אם תמנה לי 10 דברים טובים שאתה רואה בלישכת המאמנים יש מקום לדבר על שיתוף פעולה ביננו המאמנים כמו שאתה מבקש. אשמח גם להבין איך בראיה שלך שיתוף פעולה בין מאמנים קשור לתחרות בין בתי הספר, התארגנויות פולטיות ולשכת המאמנים ואיפה אתה נמצא ביחס לכל זה. אגב הפורום הזה הוא יופי של דוגמא לשיתוף פעולה בין מאמנים. ברכות והצלחה בכל שיתוף פעולה.

 

[פואנקרה1]

נכון אבי הפורום דוגמא מעולה

כי הפוליטיקה של בתי הספר בחוץ...

 

[אבי בכר 2005]

לי יש ראיה קצת אחרת

הפורום הוא דוגמא מצויינת לשיתוף פעולה כי: 1. יש בו כותבים מצויינים שמעלים סוגיות חשובות ומעוררות מחשבה 2. התגובות עינייניות מוסיפות ומפתחות את הנושא 3. מאמנים מביאים עצמם בכל מני צורות (שיתוף, התלבטות, איתגור מחשבתי) מה שיוצר מגוון ועיניין 4. ישנה סובלנות למרחב גדול של דעות רעיונות ודיסיפלינות 5. גם חוסר הסכמה מתנהל דרך דיון חברי ואוהד 6. מנהלת הפורום שומרת על איזון וחיות הפורום 7. חברי הפורום מקפידים על הכללים מתוך ראיית טובת הכלל וודאי יש עוד. אז ככה שלא נראה לי שזה קשור למה שיש בחוץ אלא יותר למה שיש בפנים.

 

[ענתוצאות]

אבי - זו בדיוק הדוגמא

לחשיבה אימונית. לבחון דברים על פי מה שקיים ולא על פי מה שחסר. למצוא את הסיבה לדברים כפי שהם מתוך הדגשת ה"יש" ופחות מתוך ה"אין". שיתוף הפעולה בפורום קיים בזכות הדברים שקיימים בו. נפלא. ענת

 

[IrisPeleg]

פסיכולוגיה כבודה במקומה מונח

אין לי ספק שיש מקרים שאנחנו המאמנים לא יכולים לעזור מאחר ומדובר בבעיות נפשיות שלא ניתן לפסוח עליהן ולהמשיך הלאה. שריטות אלו יוצרות לפעמים מחסומי הצלחה קשים שחייבים להבין אותן קודם. אני מאמינה שהגדולה של מאמן היא להודות בכך תוך כדי האימון ולהפנות את המתאמן לטיפול פסיכולוגי לפני שמיתקדמים באימון. במילים אחרות, במיקרים רבים אימון נותן פיתרון טוב ומוצלח יותר מפסיכולוגיה אבל לא תמיד. לא צריך להיות יהירים ולבטל את הפסיכולוגיה. חג שמח ושנה טובה לכולם

 

[פואנקרה1]

כל עוד המקצוע פרוץ ופתוח לשרלטנים

יצוצו כאלו כתבות חדשות לבקרים. כל עוד כל אחד יכול להתקבל ללימודים,כשכרטיס האשראי זה תנאי הקבלה היחיד, כל עודההכשרה תהיה קצרה וחלקית במקומות רבים, כל עוד כל אחד יכול ללכת לבית דפוס,ולהכין כרטיס ביקור של מאמן בלי שלמד דקה..יהיו כאלו מאמרים ובצדק. אנחנו רחוקים שנות אור מהפסיכולוגיה.

 

[shosh arie]

נראה לי שמדובר בתגובה אופיינית

לתחום "חדש" שנכנס לארץ. זה מזכיר לי את מה שקרה לרפואה האלטרנטיבית כש"פרצה" לה לשוק. היו מתנגדים (ועדיין יש אני מניחה) ליעילות השיטות השונות, למטפלים, להכשרתם וכו'. לזמן ולניסיון הנצבר בתחום החדש יש חשיבות רבה ומה שקרה הוא שהרפואה האלטרנטיבית נקראת היום, בצדק לטעמי, רפואה משלימה. רופאים לא מעטים פנו ללימודי רפואה משלימה ממקום מודע ביותר לכך שהרפואה הקונבנציונלית אינה יודעת לתת מענה הולם בנושאים כמו כאב לדוגמא (ויש עוד), או מקבלים את העובדה שהטיפול שהם מציעים אינו עונה על צרכיו המלאים של המטופל וכו'. היופי בכך היום הוא שתחומי הרפואה השונים - משלימים אחד את השני. כך אנו רואים את הפסיכולוגים, שבמקום להשמיץ את האימון, פונים לבדוק את התחום החדש, ללמוד אותו ורוכשים כלי נוסף לארגז הכלים שלהם, לומדים מתי להשתמש באיזה כלי או משלבים ביניהם, מחליפים כובעים של מאמן/מטפל וכו'. הזמן יעשה את שלו להערכתי גם בתחום האימון. חג שמח, שוש אריה מאמנת אישית ועיסקית ADD, Career, Life & Business Coach www.vcoda.co.il

 

[Y A R A]

גם מקצוע הפסיכולוגיה היה "פרוץ"

בתחילת המאה הקודמת. בעצם, הפסיכואנליטים הראשונים היו מאד רחוקים מקונצנזוס, והנה היום פסיכולוגיה היא סופר-קונצנזוס. אגב, שרלטנים לא חסרים בשום תחום, רק צריך להגדיר מי הם בדיוק לפני שנשתלח לשווא באנשים טובים שבאמת רוצים לאמן מכל הלב. חג סוכות שמח

 

[פואנקרה1]

יערה אנחנו לא עוסקים בהסטוריה

נכון להיות כדי ללמוד להיות פסיכולוג קליני צריך לעמוד בדרישות מאד גבוהות ובצדק.גם להתקבל,גם כדי לעבור מתואר ראשון לשני(רק 5% מצליחים לעבור),וגם בסיום. אין בכלל מה להשוות בין רמתו של פסיכולוג קליני,לרמת מאמן ,שהמדד היחיד לקבלתו זה כרטיס אשראי,משך ההכשרה מגוחך, וחלק ממובדות הלימוד,ברמה נמוכה מאד. ולא לקפוץ ולכעוס עלי,זו בקורת בונה ולטובת המקצוע. חייבים להתמקצע בהקדם.

 

[Y A R A]

סליחה אם אופן הניסוח

שלי גרם לך לחשוב שאני קופצת עלייך (או עליך). הצגתי כיצד אני רואה את הדברים- אימון הוא מקצוע חדש, מתפתח, בדיוק כפי שהייתה פסיכולוגיה לפני יותר ממאה שנה. ובדיוק משום שהוא מקצוע חדש גם הדרישות שלו הן נבדקות, משתנות ונוזלות. ככה זה כשגדלים- לומדים ומשתנים. וכן, אני מאלה שמאמינים שגם יותר מדי תעודות ותארים לא תמיד מעידים על קנקנו ויכולתו של המאמן. בסופו של דבר מי שבאמת יקבע כיצד יוכשרו מאמני העתיד הם המאומנים. ולראייה, אני מכירה נוכל המציג עצמו כמאמן וכפסיכולוג! למרות שלא עבר הכשרה בשום מן התחומים. אינני יודעת לגבי מעלליו כיום אך יודעת להגיד שכל מאומניו ולקוחותיו נסו על נפשם עוד בהתחלה. הם פשוט זיהו שבפניהם לא ניצב מאמן אמיתי. ושוב, חג שמח באמת...

 

[ליפט]

מהו שרלטן?

זוהי שאלה כנה, לא רטורית ולא פרובוקטיבית. האם שרלטנים (עוד לא הגדרנו מה זה בכלל), שכנראה קיימים בכל תחום, מגדירים את התחום? את ההתמקצעות בו? אותך? אותי? לפני שאתחיל אבקש מראש לציין שעולה כאן סוגיה שבא לי להגיב עליה. הדגש הוא על הסוגיה ולא עלייך חלילה וחס. כבעלת תארים ותעודות מפה עד להודעה חדשה, אני יכולה לומר לך שלא משך ההכשרה הפורמלית שעברתי כמאמנת ולא הרקע המקדים שלי עיצבו ומעצבים את המיצוב המקצועי שלי. הרצון שלנו להיות שם בשביל המתאמנים שלנו, להרחיב את ידיעותנו והשכלתנו, באופן לא פורמלי, האישיות שכל אחד ואחת מביאים למפגש ולצידם העשייה והנסיון האישי ומול כל מתאמן ומתאמן - אלה הם שבונים אותנו אט אט בכל תחום ובכל מקצוע יהיו אלה שיתמקצעו יותר ואחרים שיתמקצעו פחות ואני מסרבת להאמין שהציבור מטומטם, גם לו לוקח זמן ללמוד, להכיר, לזהות אך הוא לא אידיוט. האם בידי כל רופא מעצם היותו בעל תואר ברפואה, היית מפקידה את חייך? האם כל פסיכולוג הוא ראוי בעינייך? האם כל מורה מעצם היותו בעל השכלה חינוכית הוא אכן איש חינוך הולם לילדייך? והרשימה לא תגמר. גם תחום האימון אינו חף מסטיות תקן שכאלה. יש את אלה שימשיכו להתמקצע כל חייהם (לאו דווקא באופן פורמלי) מתוך לקיחת אחריות מקצועית ומנגד אלה שיסתפקו בתעודה יוקרתית ומנטרה של "למדתי במקום X כך וכך שנים" אני בעד לפתוח את השורות - זה מה שעשה האימון לפסיכולוגיה, בעיניי זה מצמיח ומאפשר. זה מגדיל את מרחב הבחירה והלמידה. אני מרשה לעצמי להניח שהציבור מודע למגוון הרחב של אנשי מקצוע מתחום האימון ומודעות זו הולכת ומתפתחת כדרך הטבע. אני גם מרשה לעצמי להניח שלרוב המאמנים הראויים, מגיעים מתאמנים לא בשל תעודה ומשך לימודים אלא מפה לאוזן בשל הצלחות וביצועים. גם כאן, הטובים שורדים וזה לא צריך לאיים על אף אחד שמטרתו ושאיפתו היא להיות מאמן ראוי למתאמניו. אני לא מוצאת בעיה עם המאמר שפורסם ההיפך הוא הנכון - מדברים עלינו, רק שידעו לאיית את השם נכון. האימון - תחום שאת בחרת בו, תחום שאני בחרתי בו, תחום שפסיכולוגים פתוחים ואמיצים אפילו בוחרים בו, תופס נפח ומערער את היציבות שהסיבה המרכזית לה היתה העדר מרחב בחירה. ודבר אחרון אישי שלי לחלוטין...לא מאמינה בבקורת בונה (לטובת המקצוע?) ולא ב"חייבים". אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. או.קי. פואנקרה, תודה על השיח שיצרת ואם לדיון הזה יש לאן להתפתח, יכול להיות נחמד. שיהיה שבוע מלא השראה לכולנו וחג שמח.

 

[Y A R A]

ליפט- כל מה שכתבת מאד נכון בעיני

תגובתי לפואנקרה היא התמצית שלי לדברים שכתבת בצורה כל כך מדויקת ונכונה. בסופו של יום, מאמן טוב הוא מאמן שלקוחותיו מרוצים ממנו.