מאבק בונה
לבקשת פנחס ולרשטיין הוכנס מסמך זה לפורום כהכנה לפגישה עם התושבים ביום שני: כפר מימון: מאבק הרסני או מאבק בונה חיים עומר ונחי אלון* מי שעקב אחרי אירועי כפר מיימון כפי שעוקבים אחרי משחק כדורגל, שאל מן הסתם באכזבה: "אז מי ניצח? המשטרה והצבא או מתנגדי ההתנתקות?" מי שראה את הדברים כך לא הבין שאנו עדים למאבק מסוג חדש, שעשויות להיות לו השלכות חיוביות גדולות על התנהלותם של סכסוכים בישראל בשנים הבאות: בניגוד למאבקי כוח הרסניים היה מכוון מאבק זה, שאנו רואים "מאבק בונה", היה מכוון להתנגד לפעולות הצד השני ולא לנצח אותו, לצמצם נזקים ולא להגבירם, ולשמר לאורך זמן את הצדדים החיוביים של היחסים בין הצדדים במקום למונעם. הויתור על השימוש בכוח נעשה לא מתוך עמדת ויתור וחולשה כי אם מתוך הרגשת אחריות ועוצמה פנימית של שני הצדדים, ותוך גיוס מידה גדולה של איפוק, ריסון ומשמעת עצמית אצל רבבות המשתתפים. רק מנהיגות חזקה ובוטחת בשני הצדדים יכולה היתה לנהל כך מצב כה נפיץ כמעט ללא התפרצויות אלימות. מאבק כזה , (שכינינו 'מאבק בונה' בספרנו "השטן שבינינו") איננו מכוון לנצח את 'היריב' כי אם להתנגד לו בכל העוצמה; המאבק איננו בין בני אור לבין בני חושך כי אם בין שני צדדים שאינם שונים זה מזה בבסיסם; הוא איננו מבוסס על עקרון 'עין תחת עין' כי אם על 'פעל כפי שראוי לך ולא על פי יוזמות היריב'; הוא איננו נוטה לתגובה מיידית של 'הכה על הברזל בעודו חם' כי אם על 'תגובות ראש ולא תגובות בטן'; לא 'כל אנשי היריב הם זאבים בעור כבש' כי אם 'במחנהו של היריב יש ריבוי של קולות—הבה נפנה אל השפויים שביניהם'. הויתור על שימוש בכוח הזרוע הוא תוצאה טבעית של ראייה זו. ראייה זו של מאבקים איננה חדשה. דוגמאות מוכרות הן מאבקו של גנדי בהודו, של מרטין לותר קינג בארה'ב , המאבק לשינוי תוצאת הבחירות באוקראינה ומאבקים אחרים. הפלא הוא שבישראל למודת האלימות והכוחניות ישנה בכלל האפשרות למאבק כזה. לא מקרי הדבר: שני הצדדים הבינו שהשימוש בכוח עלול להיות הרה אסון לישראל, ובחרו ביודעין בדרך יוצאת דופן זו. ואכן, בכפר מימון הטמיעו המנהיגים בשני הצדדים באנשיהם את ההכרח לנהוג באורח בלתי אלים, הכינו את המאבק בקפדנות יתרה, קבעו כללים קפדניים של משמעת והפכו את אי האלימות לערך מוצהר,— כל זאת מבלי לוותר על הנחישות להשיג את מטרות המאבק. הריסון העצמי שגילו שני הצדדים היה מרשים לנוכח פוטנציאל האלימות שהיה טמון בעצם הקירבה בין רבבות אנשים משני הצדדים. שני הצדדים שמרו על הדברות מתמדת שאפשרה להם להחלץ ממצבי "או/או" ולשמור על כוונון עדין של המאבק. בחינת תוצאות העימות מראות שכל אחד משני הצדדים התנגד בכל כוחותיו לכוונת השני, אף צד לא הובס, כבוד שני הצדדים נשמר ותוצאות המאבק הביאו לחיזוק תחושת הלכידות והעוצמה של כל צד. יתר על כן, כל צד עורר הערכה וכבוד גם בקרב הצד השני, וראייה לדבר היא ההתקפה הבלתי צפויה של אנשי שמאל מובהקים בהחלטת המשטרה על עצירת האוטובוסים, ואפילו מאמר זה המשבח את שני הצדדים למרות ששני כותביו הם מתומכי ההתנתקות. כפר מימון הוא יוצא דופן במאבקים בלתי אלימים בעולם בכך שבדרך הגישה הבלתי אלימה איננה סימטרית: צד אחד בוחר בה כאשר הצד השני נוקט אלימות. כאן נקטו אותה שני הצדדים כאחד מתוך בחירה מודעת. בולט הדבר במיוחד מכיון שבעולם אין כוחות הבטחון נוטים כלל לגישה זו, שכן השימוש בכוח הוא ממהותם. יתכן שכפר מימון יזכר בעתיד כנקודת מפנה בניהול עימותים בישראל, וישפיע על רמת האלימות הגבוהה שעד כה סברנו שהיא נתונה במהותנו הישראלית. התוודעות של המנהיגים, הציבור והתקשורת לדרכי המאבק הבונה והבלתי אלים תוכל ללמד את כולנו להבחין בו ולהעריכו. *הכותבים הם פסיכולוגים קליניים. ספרם "השטן שבינינו" עוסק בין היתר בניהול הרסני וניהול בונה של עימותים.
