רגישות יתר
אני מנסה להיות מודעת להכל, יש ימים טובים, בהם אני מרגישה חזקה ומאושרת ובעלת יכולת התמודדות, ולעומת זאת יש ימים, או שבועות, בהם אני מרגישה שאין לי כח, ואני מעדיפה פשוט להיעלם ולא להיות כאן. עוברות מחשבות התאבדות וכמו שאני אומרת לעצמי, פנטאזיות על מגדלים גבוהים (לא בגלל העניין הפאלי, אני אומרת בחצי חיוך) אבל מצד שני אני מאמינה בגלגול נשמות ושיעורי נשמה ושיתכן מאוד שאצטרך לחזור לאותם שיעורים שוב, אז אין טעם להתאבד. אז אפילו אין לי את המפלט הזה, והתחושה היא של חוסר אונים מוחלט. אני יודעת שאני זקוקה לטיפול או יעוץ, לבד אני לא יכולה להמשיך ככה הרבה זמן. זה סיפור המסגרת.מה שקרה היום הסעיר אותי, ואולי אוכל לקבל מכם הארה. זה לא מקרה יוצא דופן מבחינת התחושות שהוא מעלה בי. עבדתי עם מישהי חדשה, שפעמים רבות העירה לי הערות על צורת עבודתי. בעיקרון אלו היו הערות נכונות, כי אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, המאוד פשוטה (זו עבודה זמנית), ונוצר מצב מעגלי - אני מקבלת הערות, כועסת על עצמי איך אני לא יכולה לעשות עבודה כזאת פשוטה, נכנסת ללחץ, עושה טעות ומקבלת הערות.. אני מכירה את עצמי במצבים חיוביים יותר ולא מצליחה להיות חזקה מספיק כדי להחזיר את עצמי לאותן תחושות של כח. היא טיפוס מאוד ורבאלי, מדברת מהר, חושבת מהר, וזה מלחיץ אותי עוד יותר, בסוף היא התפרצה עלי ואמרה לי שאני עושה הכל דוקא הפוך ממה שהיא מציעה, ולאו דווקא עם שיפורים להצעותיה (בלשון המעטה), ושאני נמצאת במאבק כוחות מתמיד איתה. היא אמרה שאני מתנהגת בילדותיות, ושאני משליכה מעצמי על כל מה שהיא אומרת לי ולכן התגובות שלי כל כך קיצוניות, וזה מדהים איך זה לשמוע את אותו מאבק פנימי ובאותה ביקורת פנימית שצועקות בתוכי במשך אותן שעות (אני רואה את ההקושי הפרטי שלי משתקף בחוץ ו"תוקף" אותי). שוב תחושה עצומה של חוסר אונים ויאוש עמוק, חוסר יכולת להסביר את עצמי (כי זה אותו קול שצועק עלי גם מבפנים). אני רק יכולה הסביר לעצמי שהסיבה שאני מתבלבלת כל כך וחסרת ריכוז היא בגלל שאני כל כך לא רוצה להיות שם, או בכלל באיזשהו מקום. סוג של אוטיזם מרצון. אני מכירה טכניקות לחשיבה חיובית, חשיבה בריאה יותר, אבל אין לי כח, פשוט אין לי. אני לא יכולה להתנהג בצורה סבירה, נורמאלית, ולא יכולה להסביר לעצמי מה הבעיה, חוץ מהעובדה שאין לי מעגלי תמיכה, לא משפחה ולא חברים שקרובים אלי פיזית. (המשפחה קרובה פיזית, עדיף היה שלא). ושוב הביקורת הפנימית, את מי זה מעניין בכלל, ומה בכלל אפשר לשנות, ולמה אין לי את הכח לשנות את צורת החשיבה המגבילה הזאת, ובשביל טיפול צריך כסף, ולי אין אפשרות לעשות זאת, ואני כבר גדולה (אוטוטו 30) ואני בעלת יכולות התמודדות של ילדה בגן, אז מה הפלא שאני מסתגרת, בורחת, מייחלת להיות אוטיסטית (אני מקוה שאני לא פוגעת באף אחד באמירה זו), או פשוט גרגר אבק, ללא מודעות. (נקוה שאין לגרגירי אבק מודות, כי אז הלכה התיאוריה) (אנ מאמינה שלאוטיסטים יש בהחלט מודעות אבל היא לא ממוקדת במציאות שנחווית על ידינו)
אני מנסה להיות מודעת להכל, יש ימים טובים, בהם אני מרגישה חזקה ומאושרת ובעלת יכולת התמודדות, ולעומת זאת יש ימים, או שבועות, בהם אני מרגישה שאין לי כח, ואני מעדיפה פשוט להיעלם ולא להיות כאן. עוברות מחשבות התאבדות וכמו שאני אומרת לעצמי, פנטאזיות על מגדלים גבוהים (לא בגלל העניין הפאלי, אני אומרת בחצי חיוך) אבל מצד שני אני מאמינה בגלגול נשמות ושיעורי נשמה ושיתכן מאוד שאצטרך לחזור לאותם שיעורים שוב, אז אין טעם להתאבד. אז אפילו אין לי את המפלט הזה, והתחושה היא של חוסר אונים מוחלט. אני יודעת שאני זקוקה לטיפול או יעוץ, לבד אני לא יכולה להמשיך ככה הרבה זמן. זה סיפור המסגרת.מה שקרה היום הסעיר אותי, ואולי אוכל לקבל מכם הארה. זה לא מקרה יוצא דופן מבחינת התחושות שהוא מעלה בי. עבדתי עם מישהי חדשה, שפעמים רבות העירה לי הערות על צורת עבודתי. בעיקרון אלו היו הערות נכונות, כי אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, המאוד פשוטה (זו עבודה זמנית), ונוצר מצב מעגלי - אני מקבלת הערות, כועסת על עצמי איך אני לא יכולה לעשות עבודה כזאת פשוטה, נכנסת ללחץ, עושה טעות ומקבלת הערות.. אני מכירה את עצמי במצבים חיוביים יותר ולא מצליחה להיות חזקה מספיק כדי להחזיר את עצמי לאותן תחושות של כח. היא טיפוס מאוד ורבאלי, מדברת מהר, חושבת מהר, וזה מלחיץ אותי עוד יותר, בסוף היא התפרצה עלי ואמרה לי שאני עושה הכל דוקא הפוך ממה שהיא מציעה, ולאו דווקא עם שיפורים להצעותיה (בלשון המעטה), ושאני נמצאת במאבק כוחות מתמיד איתה. היא אמרה שאני מתנהגת בילדותיות, ושאני משליכה מעצמי על כל מה שהיא אומרת לי ולכן התגובות שלי כל כך קיצוניות, וזה מדהים איך זה לשמוע את אותו מאבק פנימי ובאותה ביקורת פנימית שצועקות בתוכי במשך אותן שעות (אני רואה את ההקושי הפרטי שלי משתקף בחוץ ו"תוקף" אותי). שוב תחושה עצומה של חוסר אונים ויאוש עמוק, חוסר יכולת להסביר את עצמי (כי זה אותו קול שצועק עלי גם מבפנים). אני רק יכולה הסביר לעצמי שהסיבה שאני מתבלבלת כל כך וחסרת ריכוז היא בגלל שאני כל כך לא רוצה להיות שם, או בכלל באיזשהו מקום. סוג של אוטיזם מרצון. אני מכירה טכניקות לחשיבה חיובית, חשיבה בריאה יותר, אבל אין לי כח, פשוט אין לי. אני לא יכולה להתנהג בצורה סבירה, נורמאלית, ולא יכולה להסביר לעצמי מה הבעיה, חוץ מהעובדה שאין לי מעגלי תמיכה, לא משפחה ולא חברים שקרובים אלי פיזית. (המשפחה קרובה פיזית, עדיף היה שלא). ושוב הביקורת הפנימית, את מי זה מעניין בכלל, ומה בכלל אפשר לשנות, ולמה אין לי את הכח לשנות את צורת החשיבה המגבילה הזאת, ובשביל טיפול צריך כסף, ולי אין אפשרות לעשות זאת, ואני כבר גדולה (אוטוטו 30) ואני בעלת יכולות התמודדות של ילדה בגן, אז מה הפלא שאני מסתגרת, בורחת, מייחלת להיות אוטיסטית (אני מקוה שאני לא פוגעת באף אחד באמירה זו), או פשוט גרגר אבק, ללא מודעות. (נקוה שאין לגרגירי אבק מודות, כי אז הלכה התיאוריה) (אנ מאמינה שלאוטיסטים יש בהחלט מודעות אבל היא לא ממוקדת במציאות שנחווית על ידינו)