רגליו החולות של אסא המלך
בפרקים י' ואילך בספר מלכים א' אנו קוראים על התדרדרות מלךות ישראל, חלוקתה לשני קרעים עוינים, ותחילתה של מלחמת אחים בין ממלכות יהודה וישראל. גם המצב הדתי לא היה מזהיר, העם , ביוזמות המלכים השונים פונה לעבוד לאלילים וצלמים ולזבוח בבמות ולעשות תועבות. אסא מלך יהודה, שהיה מלך "טוב" יחסית, לפחות בתחום הדתי, הסיר גילולים, ומצד שני שכר את בן הדד מלך ארם שיסייע לו במלחמתו בישראל. והנה, על אסה אנו קוראים "וְיֶתֶר כָּל-דִּבְרֵי-אָסָא וְכָל-גְּבוּרָתוֹ וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה--הֲלֹא-הֵמָּה כְתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְמַלְכֵי יְהוּדָה; רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ, חָלָה אֶת-רַגְלָיו. כד וַיִּשְׁכַּב אָסָא, עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם-אֲבֹתָיו, בְּעִיר דָּוִד אָבִיו; וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ, תַּחְתָּיו". (מלכים א פרק טו כ'ג). כלומר חוץ מזה שהוא לחם בעבודה זרה, וחיזק את מלחמת האחים, ושכר אוייב זר שיילחם באחיו בני ישראל, גם כאבו לו הרגליים בזקנתו. ואני שואל, לאיזה צורך התנך מספר לנו פרט שולי מעין זה? את עוורון יצחק אני מבין, ואת תשישותו של עלי אני גם מבין. הם רלוונטים למה שקורה בהמשך. אבל מה לנו אם לפלוני או אלמוני, וגם אם היה מלך, כאבו הרגליים? אמנם, אפשר לתרץ על כך מהרחבת הסיפור בדברי הימים: "ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו. וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים" (דה"ב טז, יב). אפשר לקבוע כי מחלתו קשורה לכך שנועץ ברופאים ולא בד'. אבל, עדיין, למה זה לא נכתב במלכים? ואם זה עונש, מהיכן היה ברור מראש שהוא לא ייוועץ בד' אלא ברופאים? ובכלל, היו מלכים שעשו רעות רבות יותר. אז מה הרבותא באסא דווקא?
בפרקים י' ואילך בספר מלכים א' אנו קוראים על התדרדרות מלךות ישראל, חלוקתה לשני קרעים עוינים, ותחילתה של מלחמת אחים בין ממלכות יהודה וישראל. גם המצב הדתי לא היה מזהיר, העם , ביוזמות המלכים השונים פונה לעבוד לאלילים וצלמים ולזבוח בבמות ולעשות תועבות. אסא מלך יהודה, שהיה מלך "טוב" יחסית, לפחות בתחום הדתי, הסיר גילולים, ומצד שני שכר את בן הדד מלך ארם שיסייע לו במלחמתו בישראל. והנה, על אסה אנו קוראים "וְיֶתֶר כָּל-דִּבְרֵי-אָסָא וְכָל-גְּבוּרָתוֹ וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה--הֲלֹא-הֵמָּה כְתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְמַלְכֵי יְהוּדָה; רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ, חָלָה אֶת-רַגְלָיו. כד וַיִּשְׁכַּב אָסָא, עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם-אֲבֹתָיו, בְּעִיר דָּוִד אָבִיו; וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ, תַּחְתָּיו". (מלכים א פרק טו כ'ג). כלומר חוץ מזה שהוא לחם בעבודה זרה, וחיזק את מלחמת האחים, ושכר אוייב זר שיילחם באחיו בני ישראל, גם כאבו לו הרגליים בזקנתו. ואני שואל, לאיזה צורך התנך מספר לנו פרט שולי מעין זה? את עוורון יצחק אני מבין, ואת תשישותו של עלי אני גם מבין. הם רלוונטים למה שקורה בהמשך. אבל מה לנו אם לפלוני או אלמוני, וגם אם היה מלך, כאבו הרגליים? אמנם, אפשר לתרץ על כך מהרחבת הסיפור בדברי הימים: "ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו. וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים" (דה"ב טז, יב). אפשר לקבוע כי מחלתו קשורה לכך שנועץ ברופאים ולא בד'. אבל, עדיין, למה זה לא נכתב במלכים? ואם זה עונש, מהיכן היה ברור מראש שהוא לא ייוועץ בד' אלא ברופאים? ובכלל, היו מלכים שעשו רעות רבות יותר. אז מה הרבותא באסא דווקא?