רגעים לא צפויים
היי כולם? מה שלומכם? רציתי לשתף אתכם במשהו שחונק אותי כל פעם מחדש... כל החיים שלי הייתי הילדה של אבא שלי, הוא מבחינתי היה אבא ואמא, הייתי קשורה אליו שהגעתי למצב שהייתי מוותרת על בילויים בימי שישי עם חברות ומעדיפה לראות איתו מערבונים או סרטי פעולה שהייתי מורידה בשבילו..היו לי רגעים מיוחדים עם אבא והייתי תלויה בו..כל הזמן מתייעצת איתו, שואלת אותו, מתקשרת אליו עשרות פעמים ביום..מילה שלו היתה אחרונה תמיד כי ככה רציתי וככה היה לי טוב.. יש לי שלוש חברות מאוד טובות שגם הן קשורות לאבות שלהן באותה צורה שאני הייתי קשורה, אחת מהן ממש כמוני כאילו ממש ילדה של אבא, מספרת שהיא גם מציקה לאבא שלה בטלפונים, אחת מספרת שאבא שלה מתחזק לה את הרכב..ממש דואג שיהיה נקי, דואג לטסטים וכד'.. אני מספרת את זה כי אלו כל הדברים שאבא שלי היה עושה איתי, כל הדברים שהייני אמורים להמשיך לעשות והוא פשוט חסר לי שאני יכולה לצרוח מבכי זה לא הוגן זה לא היה הזמן שלו למות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! פשוט לא!!!!!!!!למה אבא שלי נבחר למהההההההההה כל השורה שלו בבית עלמין זה אנשים שגדולים ממנו ב 20-30 שנה!!!!!!!!!! לפחות אלוהים היה נותן לו להגיע לגיל פנסיה, אפילו לזה הוא לא זכהההההההההההההההההההה הנחתי את התמונה של אבא שלי מעל המיטה שלי, כל ערב שאני הולכת לישון אני אומרת לו לילה טוב וכל בוקר כשאני מתעוררת אני רואה את הפנים שלו דבר ראשון בבוקר כמו שהוא היה בחיים ואומרת לו בוקר טוב ומבינה שאני מדברת לתמונה שמביטה בי ולא מישהו שאומר לי "שון בוקר טוב, אני מכין לך נס קפה תשני עוד 10 דקות" אני לא יכולה יותר אני כבר לא יכולה, כל פעםשאני נוסעת למשפחה שלי אני עוברת מול הבית עלמין ומסתכלת לכיוון הקבר שלו ואומרת לעצמי שאבא שלי נמצא כמה מטרים ממני כמה מטרים ספורים...והוא מתחת לאדמה ומה שיש לי לראות זה אבן והוא שם למטה מתחת לשיש בלטות ואדמה ואין לי אותו יותר שאוכל לחבק ולנשק ולמחוץ אותו מרוב אהבה אני באמת שונאת את החיים שלי מאז שאבא שלי נפטר, למרות שאח שלי הגדול הוא כמו על תקן אבהי מבחינתי, באמת ניסה לשקם אותי ואני בשבילו לא נשברתי כי אם הייתי נשברת הוא היה נשבר אז המשכתי את הלימודים ונותרה לי שנה אחרונה לתואר שאבא שלי רצה שאני אעשה...לא נשברתי אבל אני שונאת את החיים...מאז שהוא נלקח ממני הלב שלי חלש יותר, אני מרגישה שחלק ממני פשוט מת ונדם
היי כולם? מה שלומכם? רציתי לשתף אתכם במשהו שחונק אותי כל פעם מחדש... כל החיים שלי הייתי הילדה של אבא שלי, הוא מבחינתי היה אבא ואמא, הייתי קשורה אליו שהגעתי למצב שהייתי מוותרת על בילויים בימי שישי עם חברות ומעדיפה לראות איתו מערבונים או סרטי פעולה שהייתי מורידה בשבילו..היו לי רגעים מיוחדים עם אבא והייתי תלויה בו..כל הזמן מתייעצת איתו, שואלת אותו, מתקשרת אליו עשרות פעמים ביום..מילה שלו היתה אחרונה תמיד כי ככה רציתי וככה היה לי טוב.. יש לי שלוש חברות מאוד טובות שגם הן קשורות לאבות שלהן באותה צורה שאני הייתי קשורה, אחת מהן ממש כמוני כאילו ממש ילדה של אבא, מספרת שהיא גם מציקה לאבא שלה בטלפונים, אחת מספרת שאבא שלה מתחזק לה את הרכב..ממש דואג שיהיה נקי, דואג לטסטים וכד'.. אני מספרת את זה כי אלו כל הדברים שאבא שלי היה עושה איתי, כל הדברים שהייני אמורים להמשיך לעשות והוא פשוט חסר לי שאני יכולה לצרוח מבכי זה לא הוגן זה לא היה הזמן שלו למות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! פשוט לא!!!!!!!!למה אבא שלי נבחר למהההההההההה כל השורה שלו בבית עלמין זה אנשים שגדולים ממנו ב 20-30 שנה!!!!!!!!!! לפחות אלוהים היה נותן לו להגיע לגיל פנסיה, אפילו לזה הוא לא זכהההההההההההההההההההה הנחתי את התמונה של אבא שלי מעל המיטה שלי, כל ערב שאני הולכת לישון אני אומרת לו לילה טוב וכל בוקר כשאני מתעוררת אני רואה את הפנים שלו דבר ראשון בבוקר כמו שהוא היה בחיים ואומרת לו בוקר טוב ומבינה שאני מדברת לתמונה שמביטה בי ולא מישהו שאומר לי "שון בוקר טוב, אני מכין לך נס קפה תשני עוד 10 דקות" אני לא יכולה יותר אני כבר לא יכולה, כל פעםשאני נוסעת למשפחה שלי אני עוברת מול הבית עלמין ומסתכלת לכיוון הקבר שלו ואומרת לעצמי שאבא שלי נמצא כמה מטרים ממני כמה מטרים ספורים...והוא מתחת לאדמה ומה שיש לי לראות זה אבן והוא שם למטה מתחת לשיש בלטות ואדמה ואין לי אותו יותר שאוכל לחבק ולנשק ולמחוץ אותו מרוב אהבה אני באמת שונאת את החיים שלי מאז שאבא שלי נפטר, למרות שאח שלי הגדול הוא כמו על תקן אבהי מבחינתי, באמת ניסה לשקם אותי ואני בשבילו לא נשברתי כי אם הייתי נשברת הוא היה נשבר אז המשכתי את הלימודים ונותרה לי שנה אחרונה לתואר שאבא שלי רצה שאני אעשה...לא נשברתי אבל אני שונאת את החיים...מאז שהוא נלקח ממני הלב שלי חלש יותר, אני מרגישה שחלק ממני פשוט מת ונדם
