רגעי משבר ראשונים... (קצת ארוך...)

[hartzitzit]

רגעי משבר ראשונים... ../images/Emo10.gif (קצת ארוך...)

זהו, זה הגיע... אני חושבת שקצת נשברתי... אני די חדשה בענין, כמה חודשים בסך הכל (התחלתי להתאמן במרץ 3 שבועות לפני טרי' נשים). אני מתאמנת בקבוצה נפלאה ותומכת עם מאמן מעולה ובאמת מרגישה התקדמות. טרי' קיסריה בפתח. נרשמתי בהתלהבות די בתחילת ההרשמה. בטרי נשים השתתפתי במקצה העממי ובקיסריה אני מתכננת את הספרינט הראשון. חשוב לי לציין שנרשמתי כי ידעתי שאני מסוגלת לסיים על 2 הרגליים. אולי אחרונה, אבל איך שסוזי אומרת - לפני אלו שלא באו. אני מתאמנת באמת ברצינות יחד עם הקבוצה וגם בלי. מקפידה על יום מנוחה אחד לפחות (בדר"כ יומיים), משתדלת לאכול סביר (בשבועיים האחרונים אני בולסת כמו איזה חזרזיר ובהתאמה, קצת השמנתי, אבל לא נורא). עד פה - בכל בסדר. ביום שישי, עשינו אימון היכרות קצר וקל באיזור קיסריה. הים היה לי לא פשוט, בריצה הקצרצרה כבר לא היה לי אוויר. אני קצת מצוננת, קצת יותר כבדה, וקצת קשה לי לנשום עמוק (בבדיקה ארגומטרית מצאו לי הגבלת נשימה קלה - באמת קשה לי לנשום עמוק). ביום שבת השתתפתי במירוץ גלעד. כבר בחימום הזעתי נורא והיה לי לא פשוט. את המירוץ התחלתי הרבה מידי מהר. איכשהו שמרתי על קצב מהיר מהרגיל כ 1.5-2 ק"מ. לאט לאט הורדתי את הקצב, אבל הקושי נשאר. היה לי חם (מה זה 07:30 לעומת 10:20 של קיסריה?) והיה לי קשה למצוא את הנשימה שנוחה לי. עבדתי קשה על מחשבות חיוביות, לדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום עם חיוך, ראיתי את עצמי מדלגת לי בקלילות לעבר השער ועוד ועוד. זה לא עזר...

בקילומטר ה -3 פשוט עברתי להליכה. ספרתי עד 20 ואז המשכתי לרוץ לאט עד הסוף. בסוף הצלחתי להגביר את הקצב ולסיים ב 30 דקות (שזה בסדר למרות שרציתי לרדת מה 30). אימוני הים האחרונים לא היו לי טובים... בשבוע שעבר הים היה קשה, וגם איזה גל קיפל אותי וכאב לי בגב אח"כ. האימון היום גם לא היה לי קל. בלעתי מים, והיה לי קשה לשחות. היום ממש הרגשתי שהים מפחיד אותי. אחרי רצף כזה של "אי הצלחה", אני קצת מבולבלת לגבי קיסריה. האמת שאני יותר מקצת מבולבלת. אני בפאניקה. אני לא בטוחה שאני מוכנה ושאני לא אמות שם על המסלול. אני בלחץ מהחום ומזה שבאמת אגיע אחרונה... אני בן אדם תחרותי, אני מבינה בראש שבהחלט יש מצב להיות אחרונה וגם שזה בסדר, אבל קשה לי לקבל את זה... יורם (המאמן) אמר לי שנדבר על זה ביום רביעי. ואז נחליט מה לעשות. מצד אחד, אני מאוד רוצה להשתתף (ומתכננת גם את גן שמואל). אני מבינה בראש שאני יכולה לסיים, ואפילו בכבוד. אני יודעת שאני יכולה (למעשה כבר בנשים ידעתי שאני מסוגלת, אבל החלטתי לא להשתולל בפעם הראשונה). אבל מצד שני, אחרי רצף של "אי הצלחות", אני מרגישה שהבעיה שלי היא בעיקר בראש. אני לא מצליחה לצאת מהתבוסתנות והרגשת הכישלון.... זהו... פרקתי...

 

[מור שלז]

../images/Emo24.gif לכולנו יש את הרגעים האלו

קודם כל, טוב שיש לך מאמן נפלא שאת סומכת עליו - זה הכי חשוב. ולשניכם ביחד יש את הכלים להחליט מה הכי טוב בשבילך. לפעמים הגוף אומר שדי - וזה בסדר לא להגיע לכל תחרות. עשית המון בשלושה חודשים!!!!! בלי קשר להחלטה שתקבלו (וכאן קשה להתערב מפורום וירטואלי) חשוב שתדעי שרגעי המשבר האלו הם חלק מהתהליך. כשאני עוברת על יומן האימונים שלי (שלפעמים הופך ליומן קיטורים) אני רואה שכמעט תמיד בתקופות שבהן הכי התחזקתי, ממש לפני שהגיעה הקפיצה הגדולה, היה גם משבר. ואהבתי כל כך את מה שכתבת: אני מבינה בראש שאני יכולה לסיים, ואפילו בכבוד. אני יודעת שאני יכולה זו כבר התחלה נהדרת. והידיעה הזו יותר חשובה מעוד תחרות, או פחות תחרות. יש לך את זה. נקודה. שמחה שפרקת, בשביל זה אנחנו פה שולחת לך הרבה אנרגיות, וספרי איך הולך, ומה החלטתם.

 

[אלת הירח]

אני חושבת שבסופו של דבר

גם את תגיעי אחרונה, תרגישי סיפוק וכבוד עצמי מהידיעה שלא נשברת וכן ניסית ואם תוותרי תמיד יישאר לך הספק המנקר. לדעתי משברים כאלה הם צפויים ורצפים של אי הצלחות קורים לנו גם בתחומים אחרים של החיים שלא היינו חולמים לוותר עליהם. לדעתי, תמשיכי להתאמן במחשבה שאת משתתפת ומקסימום לא תשתתפי בסוף. הרי תמיד אפשר להחליט שאת לא משתתפת גם אם התאמנת. ההפך לא. את לא יכולה להחליט שאת כן משתתפת גם אם לא התאמנת. ומעבר לתוצאה, יש כל-כך הרבה ערך גם לתהליך - לאימונים, להתכוננות - חבל לוותר גם עליהם אה, וכן, התמודדות עם משברים בספורט הרבה פעמים עוזרת אחר-כך להתמודד עם משברים דומים גם בתחומים אחרים בחיים. מקווה שעזרתי.

 

[אלת הירח]

גם את = גם אם

 

[hartzitzit]

נכון - זה לא רק בספורט

זו תחושה של חוסר שליטה בכלל. האכילה המטורפת שלי לאחרונה (לא מצליחה להגיד לא גם לקורסונים דלוחים), החופש הגדול של הילדים, הקימות בלילה, ובעלי, שלרוב מפרגן, התחיל לקטר קצת יותר מהרגיל... בינתיים דיברתי עם יורם שקצת הרגיע, וגם עם חברות (בגדול - קיטרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב), וגם קראתי את התגובות (תודה). עכשיו זה הזמן להתמקד במחשבות חיוביות ולנוח קצת...

 

[גמדים קטנים]

כוח רצון כמשאב מתכלה

זה משהו שלמדנו בפסיכולוגיה - יש הרבה מחקרים על כח רצון והרבה שאלה האם "כח רצון" זה משהו שקיים בכלל. אבל - ואני חושבת שזה מוכר לכולנו מהחיים - הפעלת הרבה כח רצון בסוגייה מסויימת מתישה אותנו בדברים אחרים. המחקר הקלאסי היה שנתנו לאנשים ללחוץ על מכשיר כזה שעושה שרירים בכף היד, ובדקו כמה זמן הם מחזיקים. לחלק מהאנשים הניחו על השולחן צלחת עוגיות חמה ומזמינה ולחלק צלחת צנוניות. האומללים שנאלצו להזיל ריר מול העוגיות (אבל לא לאכול אותן!) החזיקו את המכשיר פחות זמן מאלה שבהו בצנוניות. במילים אחרות, כנראה שיש כרגע דברים ששואבים ממך כח רצון וזה יוצא ממקומות אחרים כמו דיאטה או הישגים ספורטיביים. ברכותיי, את אנושית! החדשות הטובות הן שמכל משבר מתחזקים.

 

[omaopa]

אולי התשובה שלי היא לא מה שאת רוצה לשמוע.....

נתחיל מזה שיש לך מאמן ובוודאי שכבודו במקומו מונח. אם את בוטחת בו והוא מקצועי ונאמן לספורטאות שלך הוא יגיד לך מה את צריכה לעשות ואת צריכה להקשיב לו. התלבטתי מאד אם לכתוב את התשובה הזאת בכלל. ההרגשה שלי מקריאת הפוסט היא שאת היית רוצה שיגידו לך שזה בסדר, זה רק בראש, את יכולה, כל הכבוד שאת מנסה, תעשי את זה, המיקום לא משנה, העיקר לסיים, מה שחשוב זה להשתתף וכו'. אימרות כאלה מקובלות מאד בזמן האחרון ונותנות הרגשה טובה לכולם. אז אני אבוא ואגיד משהו אחר. גם אם זה לא כל כך ינעם לאוזן וגם אם זה לא יהיה פופולרי וגם אם זה לא אימרת feel good. אולי אני טועה בהרגשה שלי והשאלה באה ממקום אמיתי של לקבל תשובה כנה. על כל מקרה אני אישית יכולה לתת תשובה שרק מבוססת על ניסיוני והבנתי ואת ממש לא חייבת לקבל את דעתי. מה שאני יכולה לומר לך על פי גישתי בלבד זה את זה: למירוץ מגיעים מוכנים. הא ותו לא. מירוץ יכול להיות נורא כיף ונורא נחמד ולתת ביטחון והרגשה טובה. אבל (וזה אבל עצום) הוא יכול להיות גם בדיוק ההפך. מתי הוא ההפך? כשמגיעים לא-מוכנים. לעניות דעתי המאד-לא-מקצועית מירוץ הוא לא אימון. אימון אפשר לעשות איך שבא באותו רגע. מירוץ דורש המון מהגוף והנפש. הוא דורש כוחות פיזיים וגם תעצומות נפש לא קטנים. אם אין אותם, אז לא חייבים להתחרות. עושים עוד אימונים, קובעים מטרה אחרת, מתאמנים כמו שצריך. זה לא אומר שבכל מירוץ תצליחי. אבל, לדעתי, על קו הזינוק צריך לעמוד כשיודעים שעשית את מה שיכולת כדי להגיע לשם. זה לא עניין של תוצאה בכלל. יש כאלה שמתאמנים המון, מנסים הכי חזק והתוצאות שלהם לא ירשמו בשום ספר שיאים. זה רובנו למעשה. תמיד מישהו צריך להגיע אחרון ותמיד גם צריך שיהיו כאלה שיאבקו להגיע לפני שמקפלים את קו הסיום. וזה באמת בסדר. בעניין הזה לא צריך להרגיש שום דבר רע. אז במה העניין? בהרגשה, אוי ההרגשה...... כשעושים מירוץ בלי הכנה הנפש והגוף גם יחד יודעים שהם לא אמורים להיות שם. הם מתמרדים בכל דרך. וכמו שמירוץ יכול להיות כיף וממריץ וממלא בביטחון, כך הוא גם יכול להיות עינוי ומתיש וממלא בחוסר בטחון. זאת הבעיה. וזה לא שווה את זה. תאמיני לי, מניסיוני בעשרות מירוצים. ההבדל בהרגשה בין מירוץ שמגיעים אליו מוכנים ומירוץ שמגיעים אליו לא-מוכנים הוא כמו ההבדל בין ארטיק ביום חם לבין אותו ארטיק כשאתה תקוע על הרי האלפים בלי חימום באמצע החורף. אתן לך דוגמא ממש עכשוית מעצמי. החלטתי לעשות את חצי מרתון המכביה. ידעתי שיהיה חם, ידעתי שאני מגיבה רע מאד לחום, ידעתי שאני חוזרת משנה של פציעות ושאני רחוקה מלהיות בכושר, ידעתי וידעתי וידעתי. גם הזהירו אותי לא לעשות את זה. אבל, לא, הייתי חייבת. מה אומר ומה אגיד? מילה אחת יש לי לומר - איכסססססססססס! סבלתי כל שניה וכשלא סבלתי סתם חיפשתי בצידי הדרכים חבל ועמוד בשביל לתלות את עצמי. מילא התוצאה שהיתה רחוקה מאד מהיכולת שלי בימים כתיקונם (וזה באמת לא משנה המספר) אבל ההרגשה האיומה במשך המירוץ והכי גרוע - חוסר הבטחון והפאניקה שנתקפתי בו בדיוק כשאני עומדת להתחיל להתאמן למרתון. אם זה היה כל כך רע, חשבתי לעצמי אז מה? מרתון?? כנראה איבדתי את זה. אין לי את היכולת. וכמו שאמרת, אני יודעת שאני יכולה כי כבר עשיתי כמה מרתונים, שלא לדבר על חצאי מרתון. ולמרות זאת, גרגר חוסר הבטחון כבר נטוע ואני מפחדת להתחרות שוב. אז גם אני רוצה להגיד לך שזה בסדר. זה בסדר לוותר. זה בסדר לא להתחרות. זה בסדר להחליט שאת לא מוכנה ואת נשארת היום בבית. זה לא אומר שתמיד תהיי בבית. זה רק אומר שמהבית תצאי להתאמן ולתחרות הבאה תגיעי מוכנה, חזקה, מלאת ביטחון והתוצאה באמת תהיה בהתאם. אבל מילא התוצאה, ההרגשה! איזה כיף זה להתחרות כשאת מוכנה לזה! כל הדרך את מרגישה כיף. כל הזמן את מחכה להרגשה הרעה ולא מבינה למה הוא לא מגיע. את מגיעה לקו הסיום (ולא משנה איזה מספרים כתובים עליו) ואת קורנת אושר וביטחון והנאה. זה ההבדל. ולזה שווה לחכות.

 

[hartzitzit]

מכבדת את תשובתך

את צודקת לגמרי, אבל אני לא בטוחה שזה באמת המצב (שאני באמת לא מוכנה פיזית). בראש ברור לי שאני יכולה לסיים ושאני מסוגלת לעשות את זה אפילו לא מאוד גרוע (וגם אם כן יהיה גרוע - לא נורא). אתמול דיברתי עם יורם(המאמן). הוא הדגיש שהוא חושב שאני מוכנה, אבל, כמו שכתבה דפנה, אני צריכה להוריד את הציפיות שלי מעצמי. המטרה צריכה להיות - לסיים. גם אם זה ייקח 3 שעות וגם אם אהיה אחרונה וגם אם יקפלו כבר את השער. זה ספרינט ראשון וצריך להתייחס אליו ככזה. היום אני כבר מרגישה יותר טוב ויותר בטוחה ביכולת שלי. אני מנסה להנמיך ציפיות (דפנה צודקת - הבעיה שלי היא אני) ופשוט לבוא ולהנות מהחוויה ומהמקום היפה. עדיין יש לי זמן להחליט שאני לא משתתפת וכמו שכתבת - זה בסדר. לא יתפוצץ העולם. אני מנסה להתמקד עכשיו במחשבות חיוביות ולייצר חוויות חיוביות (ריצת בוקר היתה נעימה וטובה).

 

[סוס של נייר]

זאת תשובה מכובדת

לכל ספורטאי שרואה את עצמו ככזה בתחום העיסוק. תמיד יש לי ויכוח עם שותפתי לסוס. היא צוחקת עלי שאני אוהבת רק ללכת על בטוח, לא לוקחת סיכונים ולא יודעת להתייחס לתחרות ככיף/אימון. ואני בד"כ לא. זאת אומרת - לא מוכנה, לא יוצאת. מעדיפה לבצע טוב או לא לבצע בכלל באופן תחרותי ולהמשיך להתאמן בבית. יש מחירים שאני משלמת על הגישה הזאת. עם זאת, לחובבנית בתחום האתלטיקה, האופניים, הטריאתלון - נראה לי שאם האתגר הוא לסיים בכבוד - אז ככה צריך להתייחס אליו. צריך לחשוב חיובי, לאתגר את עצמנו ולהינות מכל אבן דרך, כי אם רק עסוקים בתוצאה/מיקום, עלולים לפספס חלק מהתהליך, מהאנרגיה הקבוצתית ומנקודות ציון בתהפתחות של צליחת אתגר כזה או אחר.

 

[דפנה שב]

../images/Emo24.gifחרציצית היקרה

נשמע לי מתוך כל מה שכתבת שאת פשוט מבועתת מהמחשבה שתאכזבי את עצמך. הרי החלטת לעשות דבר מסויים והדבר הכי נורא שעומד מולך הוא- את. אני חושבת שקודם כל זו תכונה נהדרת. הרי אף אחת מאיתנו לא הולכת להיות אלופת העולם בקרוב, אנחנו עושות ספורט בשביל עצמנו. אנחנו לא צריכות לשבור שיאים או אפילו לרצות מישהו אחר, מקסימום אנחנו רק רוצות שיהיו גאים בנו ויגידו לנו איזו מילה טובה. בכל מקרה אני חושבת שהתרופה שלך טמונה בכך שתתחילי להנמיך ציפיות ולקחת את כל עניין האימונים בפאזה אחרת. אני מתכוונת לכך שתמשיכי להתאמן אבל תגידי לעצמך לפני כל אימון: היום הולך להיות לי כיף, כן, גם אם אני אגיע אחרונה. ואם לא בא לך לקום מחר לאימון זה גם בסדר. תעשי דברים אחרים ואני מבטיחה לך שתוך כמה שעות פתאום תרגישי נקיפות מצפון על שלא קמת. ואם זה יקח כמה ימים, זה גם בסדר. אני ממליצה לך ללכת על שיטת "מה שיהיה יהיה" ותראי שאת גם בכושר יותר ממה שחשבת, או קרה באימונים האחרונים, והרבה יותר חזקה. אל תהיי קשוחה יותר מדי עם עצמך. שיהיה לך המון המון בהצלחה!

 

[hartzitzit]

עלית עלי... ../images/Emo9.gif

זה בדיוק גם מה שהמאמן שלי אמר... אז עכשיו אני עובדת על מחשבות חיוביות וקצת מדמיינת את עצמי עוברת את השער עם חיוך גדול ועוד תמונות חביבות כאלו. וגם כמובן, מנסה להרגע ולהנמיך ציפיות. להפנים את מה שהמח מבין (אני עשיתי התקדמות ענקית ביחס לעצמי, אני לא יכולה להשוות את עצמי למשהו אחר, זה ספרינט ראשון וצריך להתייחס אליו ככזה ועוד ועוד). אני מודה - עדיין אני חוששת, אבל אני חושבת שיהיה כיף אדיר ברגע שאצליח לשחרר עוד קצת. אני לא יודעת, אולי בסוף אחליט לא להגיע. וגם אם זה יקרה בסוף, גם יהיה בסדר והעולם באמת יחזיק מעמד...