ובקריאה שנייה של דברייך
פתאום חושבת על דברים שכתבת בעבר, ואני נזכרת בורד מוסינזום שכתבה כך, ומצטערת על הכבדות, למרות שהבטחתי לעזרא שאפשר גם בלי אז בקבוק שרדונה היה פה ובזה נזכרתי: שיר שחשבתי בצעירותי על עצמי ומתאים: לפני כמה לילות דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא דיברנו הרבה על אהבות ואכזבות וחתולים אמרתי לו שהתכונה שאני הכי אוהבת מעריצה בחתולים וקמת גם בי זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו או מאיזה גובה יזרקו אותם תמיד הם ינחתו על הרגליים יחייכו חיוך חתולי ומתנשא וימשיכו ללכת ראילו כלום לא קרה ואף אחד לא נפל ובטח לא הם כשאמרתי את זה לאיש שהיה לי חכם נורא הוא שתק לרגע ואח"כ ענה שזה בכלל לא כך אלא אחרת לגמרי שבעצם החתולים רק עושים כאילו לא כואב והם נפלו על הרגלים בעצם הם נופלים על הגב ונשברים ונשברי0ם כל פעם מחדש לרסיסים אבל הם חתולים ויודעים שזה חלק מהתדמית שלהם ושכולם מצפים שהם יפלו על הרגלים אז הם לא מראים לאף אחד שזה לא ככה באמת ממני אחת משלך