רגע רצינות.

[בשורות טובות!]

רגע רצינות.

השבוע פורסם המחקר הזה. מבלי להתייחס כרגע למתודולוגיה של המחקר, מעניין אותי לדעת מה דעתכם על המסקנות העולות ממנו. לסלולאריים- אולי הכתובת המלאה עוזרת- http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/688/857.html

 

[בחור כארזים]

אול טיפטיפונת קוים לדמותו של המחקר

בבקשה.. אני מסלולארי..

 

[בשורות טובות!]

אנסה להעתיק את כל הטור כפי שהתפרסם בNRG

תהיי יפה ותשתקי מחקר חדש חושף : 25% מקרב הנשים הדתיות חוו פגיעה מינית, על ידי קרוב משפחה,מורה, או דמות מוכרת אחרת. הן לא מדברות על זה. במגזר לא מדברים על זה. איילת וידר כהן שוברת את קשר השתיקה 27/1/2008 מחקר חדש, ראשון מסוגו, התפרסם בכתב העת החשוב Psychiatry בחודש שעבר. המחקר בדק הרגלים וגישות של נשים אורתודוקסיות נשואות ביחס למיניות. את המחקר ערך צוות של נשות טיפול- פסיכולוגיות ופסיכיאטריות שעובדות בבית החולים "הר סיני" בניו יורק. כל המערכות הדתיות אליהן פנו עורכות המחקר לצורך שיתוף פעולה הגיבו בסרוב. החוקרות החלו להפיץ את השאלונים בכל מקום אפשרי ובכל דרך אפשרית: מרפאות נשים,מקוואות, בתי כנסת, עלונים, הפצה באינטרנט ועוד. 400 שאלונים נאספו, כ-20% מתוכם מולאו ע"י נשים בישראל. הממצאים מאוששים את מה שאנו מכירות מהמציאות בשטח- אורח החיים הדתי לא מגן מפני פגיעות מיניות. שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות זהה לשכיחות שנמצאה במחקרים בקרב אוכלוסיה כללית והיא עומדת על 25%. רב הפוגעים הינם דמויות מוכרות ,30% קרובי משפחה ו40% ידידים, מה שאומר שגם הפוגעים לרב הינם אנשים דתיים. הרב המוחלט של הנשים (65%) לא סיפרו על הפגיעה לאיש. רק 15% סיפרו לאמא, 6% לאבא. נשים רבות לא סיפרו על הפגיעה גם בטיפול, אלא אם כן נשאלו על כך ישירות. בקרב נשים חרדיות יותר נשים נפגעו בגילאים צעירים (מתחת לגיל 13) מאשר בקרב הנשים הדתיות ויותר נשים נפגעו מספר פעמים. זהו המחקר הראשון שבודק את שכיחות הפגיעות המיניות בקרב נשים דתיות. גם הוא נעשה ללא כל תמיכה והסכמה מצד המוסדות הדתיים, ובכל זאת, יש לברך על כך שנעשה. איננו צריכים לכלות אנרגיה בויכוחים עקרים בנוגע לקיום התופעה. היא קיימת, ולצערנו בשכיחות מפחידה. חישבו על כך שבכל בי"ס תיכון בו לומדות 240 תלמידות, כ-60 נפגעו מינית או עשויות להיפגע. רק 21 מתוכן סיפרו למישהו, רק 9 סיפרו לאמא. 39 מהנפגעות מסתובבות עם הפגיעה האיומה בלי לספר למישהו בעולם. מאה שנים של בדידות שוו בנפשכם - בתכם, אחותכם, נכדתכם הותקפה מינית, נושקה, נאנסה. היא עברה טראומה איומה, פיסית ונפשית ולא מספרת לאיש. היא מתחילה להסתגר, לא ישנה בלילה, מתקשה לתפקד- ללמוד, לבצע מטלות. מנערה מלאת חיים, פעילה ושמחה היא הופכת לכבויה ומפוחדת. גם אם תלך לטיפול, אם לא תישאל במפורש האם נפגעה מינית - היא לא תשתף. הבושה, האשמה, העדר ההכרה בתופעה, הפחד להיות מואשמת, מוכתמת. כל אלה הופכים את השיתוף למשימה בלתי אפשרית. בדיון משותף אליו הוזמנו נשות קולך ע"י הפדרציה היהודית של ניו- יורק נכחו ד"ר רחל יהודה וד"ר מיכאלה פרידמן, עורכות המחקר. מתוך הדיון עלתה בברור המסקנה כי האוקיינוס המפריד בין ישראל וארה"ב לא יוצר כל הבדל בדפוסים האנושיים הבסיסיים- כולנו חשופות לאותן פגיעות, כולנו מתמודדות עם התעלמות, השתקה והתנכרות לבעייה. "חשוב מאד שגם אנשי טיפול יהיו מודעים לצורך לשאול באופן מפורש ולכן חשוב היה לנו לפרסם את המאמר בכתב עת לפסיכיאטריה" אמרה ד"ר פרידמן, ראש צוות המחקר. מנסיוני בעבודתי כפסיכולוגית קלינית עצם השאלה הינה אמירה . אמירה בנוגע לקיום התופעה ולקיחת אחריות על הטיפול בה. אני נזכרת באישה בשנות ה-60 לחייה שהגיע אלי לטיפול בשל אבדן שחוותה. בתהליך ההכרות הראשוני שאלתי אותה כדרכי האם חוותה פגיעה מינית כלשהי בחייה. למרות שהיתה בעבר במספר טיפולים פסיכולוגיים היא שיתפה אותי לראשונה בפגיעה מינית שחוותה בהיותה בת 5. " אף אחד לא שאל אותי על זה אף פעם אז העדפתי להתחמק מלהזכיר את התחושות האיומות שהרגשתי". המשתתפות בדיון שיתפו בחוויות של בדידות בכל הקשור למיניות בכלל ולפגיעות מיניות בפרט- בדידות מול מדריכת הכלות שמתייחסת רק להבטים המעשיים הלכתיים, לא שואלת באופן מפורש על התנסויות מיניות קודמות, על חששות ופחדים, בדידות מול אם הבית בפנימיה שהיתה כתובת לשיתוף על פגיעה מינית שעברה אחת המשתתפות והגיבה בנזיפה המוכרת : "חבל מאד, תראי איך את מתלבשת", בדידות מול מצב של קיום יחסי מין שכופה האיש על אשתו, בדידות במצב של העדר חשק מיני והנאה מינית. הגיע הזמן להעז לדבר. לדבר על יחסי מין, חיי אישות, טהרת המשפחה, פגיעות מיניות, על כל הרוחש והגועש תחת כפות רגלינו. המחקר הנוכחי הוא אמירה, הדיון המשותף לנשים מרחבי העולם הוא אמירה, היכולת לשאול באופן מפורש " האם נפגעת מינית? האם מישהו פעם תקף אותך? פגע בך?" זו אמירה. זו לקיחת אחריות על התופעה, זו תחילת הדרך לטיפול. להחלמה. "קולך" מקיימת סדנאות לנערות ונשים בנושאים של גוף, מיניות ופגיעות מיניות.

 

[בחור כארזים]

מפחיד!!

 

[בשורות טובות!]

ומעבר לזה?

 

[הסיפורים שלי ואני]

אממממ...

נראלי שכגברים לעולם לא נצליח באמת להבין למה פגיעה מינית-ואני לא מדבר על אונס ממש-גורמת לנפגעת לאבד את כל כולה, אני בעצמי עברתי פגיעה מינית מתמשכת בגיל 13.5 על ידי בחור שהיה אז שנתיים מעלי ואני זוכר את זה בתור לא יותר מאשר אפיזודה חולפת ועדות לאופי הגרוע של אותו אחד, אינני נושא איתי שום צלקת מאז ולכן אני לא מצליח להבין את אלה שכן לוקחים את זה כגורם מחריב חיים.

 

[מיקי*]

אני די מסכים עם המסקנות

רק שהשאלה היא באיזה פורומים וכד' כי בכל זאת אלו דברים שהצניעות יפה להם, אבל מצד שני בהחלט צריכים יותר לדבר עליהם ולחנך עליהם.

 

[ברוך שעשני אשה]

סליחה אבל על איזו צניעות אתה מדבר?

הגיע הזמן שנשים את הצניעות בצד כי בנפשנו הדבר! להיפך, מצווה לפרסם לחשוף ולדבר על הנושא היכן שרק אפשר!!

 

[בשורות טובות!]

לפרסם מה?

מהצד השני של התוקף עומד/ת הקורבן שזקוק לחסיון.... זה די מורכב.

 

[ברוך שעשני אשה]

לפרסם כתבות מהסוג שפרסמת..

לחשוף את ההורים מהמגזר שלנו דוקא שיושב בשאננות ומתרץ `שלנו זה לא יקרה`, ודתיים/חרדים לא עושים כאלו דברים.. ולגרום להם להבין שבנושא הזה כבר אין עניין של צניעות!

 

[בשורות טובות!]

../images/Emo208.gif

כי זה חשוב מכדי להדחק....

 

[ברוך שעשני אשה]

אכן נושא כאוב וחשוב ביותר

וכמו שכתוב במאמר אין טעם להכנס לויכוחים עקרים בנושא. אלא: על כול הורה חלה החובה לשמור על בנותיו ולצערי גם על בניו (מנסיון)

 

[ברוך שעשני אשה]

סליחה אני מוגבלת בתווים..

ולהכניס מודעות לנושא של המיניות למרות שעד היום זה לא היה מקובל בבתים דתים וכול זה לאור ההוכחות והקלות בה אפשר להפגע

 

[ברוך שעשני אשה]

וכמובן! לתת לילדים את ההרגשה שבאמת

הם יכולים לספר להורים כ-ו-ל ד-ב-ר! ושזה בסדר בכלל לדבר על מיניות! וכמובן לפקוח עיניים ולא להיות שאננים לרגע ולא לסמוך על אף אחד!!

 

[בשורות טובות!]

מאיזה גיל כמה למה ואיך?

אני מאודדד אשמח לשמוע את דעתכם.

 

[candy77091]

מגיל אפס ואל תבהלי..

כדי שהילד יפנים שההורים מיד יקשיבו לו בכל צמב צריך לטפטף את זה מגיל אפס וזה מאוד ישנה את התגובה שלך דווקא לדברים ה"לא טובים" ככל שתגיבי יותר באופן קיצוני לרעה על דברים שהילד יספר לך הוא יותר יחשוש מלספר לך וזה מתפתח אצל הילד מגיל ינקות. הערה:לא קראתי את הכתבה.

 

[בשורות טובות!]

שאני אבהל?

אני הראשונה לחשוב שצריך לדבר על זה (ועל כ-ל דבר) עם הילדים מינקות. גם בשביל שהילדים ידעו שאבא ואמא איתם ובשבילם בכל סיטואציה שלא תהיה, וגם מתוך אמונה שעדיף ללמוד הכל מתוך מקור של קדושה ולא ממקורות של טומאה.... הענין זה שרק דיבורים עם הילדים זה לא מספיק, מה עושים ברמה גבוהה יותר של חברה ושל עם?

 

[candy77091]

לא צריך לחשוב על גדולות

הכל מתחיל בפרטים הקטנים..

 

[ברוך שעשני אשה]

דיבורים לא מספיק עם ילדים אלא

גם מעשים וזה אומר שלא שולחים ילדים לאף מקום לבד! למה? מסיבות ברורות! וכן גם לא שולחים ילדה בת 9 עם אחיה הקטנים לגינה.. ולשאלתך מה לעשות ברמה של חברה ועם? לדבר, להסביר להורים לחשוף אותם לסכנות וכמובן להתפלל!