רגע של דמע (או קיטור, או תסכול) ארכני וטרחני
כבר כמה זמן אני חושבת שיש משהו שאני מפספסת במסלול האקדמי שלי, מה שגורם לי דכאון עמוק, תסכול קשה ובעיקר חוסר אונים מתקדם. רקע: תחילת שנה שלישית בדוקטורט באנגליה (מדעי החברה), שמוכרחה להיות גם האחרונה כי המימון שלי רק לשלוש שנים ואין לי מקורות כספיים אחרים. על הלחץ הרגיל של העבודה נוסף עכשיו גם הלחץ האטומי של פניות לפוסט-דוק, שמחזיר אותי באחת לימים העמוסים, המתישים ומלאי החששות של הפניות לדוקטורט (להלן שאלת השאלות "האם אני טובה מספיק?" וכן "אז איפה אהיה ואיך יתנהלו חיי בשנה הבאה, והאם אזכה להמשיך במסלול האקדמי או שאצטרך בעוד אחד עשר חודשים לחזור לארץ ולמלצר - אם יקבלו אותי (אני לא ייצוגית במיוחד)). מעבר לעובדה שההגשות לוקחות המון זמן (שאין, כי עד אמצע החודש הבא צריך גם לסיים שני ניירות לכנסים ופרק בדוקטורט), אני מסתכלת על הקו"ח שלי ומתחילה לחשוש שאין לי בכלל, בעצם, סיכוי. למה? ככה: 1. אין לי רשימת פרסומים מרשימה (פרסומון וחצי, עם שלושה מאמרים בשיפוט, מהם שניים בסיבוב שני אחרי דחייה ראשונה). נחמתי היחידה היא שיש לי רקורד לא רע של הרצאות בכנסים. אני גם חושבת שיש לי המלצות טובות עד מצויינות, אם כי לפחות עם אחד הממליצים שלי קשה לי לדעת בדיוק מה הוא חושב על העבודה שלי (הוא בריטי מאוד קורקטי. מצד שני, אני חושבת שאם הוא לא היה רוצה להמליץ, הוא היה אומר לי את זה, במקום להגיד ש"אני אשמח מאוד להמליץ עלייך"). 2. אין לי רקורד של הוראה כאן באנגליה (אם כי יש לי מהתואר בארץ), כי בגלל שקיבלתי מימון מלא העדפתי להתחיל בלי ללמד, ומאז אף אחד לא ביקש את שירותי בתחום הזה. נוסף לזה, יתרה מזאת, תחום ההתמחות שלי הוא מאוד לא רגיל כאן, שלא לומר ייחודי, מה שאומר שהתחום שאותו הכי הייתי רוצה ללמד פשוט לא מוכר ולפיכך לא ממש נדרש כאן. 3. אני חושבת שאני מאוד גרועה בפוליטיקה האקדמית (מינגלינג, רישות עם קודקודים וכו'), מה שבוודאי לא מאוד מסייע. קשה לי לנהל "סמול טוק" וקשה להגיד שאני ועבודתי מוכרים היטב לרוב החוקרים במחלקה/קולג'. אני מכירה (ומוכרת ל-)חוקרים שאיכשהו חופפים לתחום העבודה שלי, אבל לא מדובר על יותר משבעה או עשרה אנשים. זה אחד המינוסים של תכנית דוקטורט באנגליה, כנראה, ובימים האחרונים אני תוהה ביני לבין עצמי אם לא עשיתי את שטות חיי כשבחרתי ללכת לאנגליה במקום לארה"ב (התקבלתי למקום אחד בכל אחת מהן, ובסוף בחרתי באנגליה). אני מרגישה באופן בולט את הפער בין יחסיי עם המרצים ב"אלמה מאטר" האקדמית שלי בארץ (שהם מצויינים וקרובים מאוד עד היום) לבין יחסיי כאן עם הסגל. זה לא שנורא ואיום לי כאן מבחינה אנושית, אבל אני מרגישה שוב והפעם ביתר שאת את המעבר ממקום שבו אתה מוכר ומוערך למקום שבו צריך להתחיל לבנות הכל מחדש, ומהר. וזה מאוד מאוד מתיש. בכל אופן, כל אלו, חוששתני, הופכים אותי למועמדת מאוד לא אטרקטיבית לפוסטים, בייחוד בגלל כל הקשור בפרסומים. מצד שני, כאן אני רוצה להתמרמר קצת, ברשותכם. אחרי בסך הכל שנתיים בדוקטורט, איך בדיוק מצפים שתהיה לי רשימת פרסומים נאה ומכובדת? בכלל, התחושה שלי (שגם אומתה בחלקה על ידי המנחה שלי) היא שפרק הזמן שהוקצב לפני שלושים שנה לדוקטורט עדיין מספיק גם עכשיו, אלא שעכשיו מצפים מכל דוקטורנט לעשות עוד אלף ואחד דברים אחרים, כמו ללכת לכנסים (להציג, בטח שלהציג), לפרסם, לארגן סמינרים, לשתף פעולה עם חוקרים וסטודנטים אחרים בכל מיני פרוייקטים, להצטוות לקבוצות מחקר ורשתות מחקר, להשתתף בפעילויות של הקבוצות והרשתות הללו, וכו' וכו' וכו'. איפה, בשם היישות הטרנסצנדנטית החביבה עליכם, יש מקום בכל זה גם לכתוב דוקטורט בפרק זמן של שלוש שנים בלבד? (כי אחרי זה נגמר הכסף, ויהיה צריך להתחיל למשכן קרניות). והכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא, כמובן, כל מי שכן מצליח לעשות את זה ולהיות סופרמן (כמה מחברי הטובים וכו'). לשלושה בני קולג' שלי בשנתם האחרונה בדוקטורט כבר יש חוזה לספר. אחרים פרסמו לפחות בז'ורנל אחד, מהטובים בתחומם. אחרים נמצאים על תוכניות מימון נדיבות במיוחד מבחינת מספר השנים, כך שהם לא לחוצים במיוחד לסיים. אחרים חוזרים לארצות נמוצא שלהם (בעיקר במערב אירופה וארה"ב) לתכניות מושקעות ומשקיעות במיוחד. אחרים לא רוצים להמשיך בקריירה אקדמית, והולכים לעבוד ב-IMF ובבנק אוף אינגלנד במשכורת מכובדת. אבל אני כן רוצה משרה אקדמית, או לפחות פוסט. אז אני משתדלת בכל כוחי לעשות מה שצריך. אומרים שצריך לגמור בזמן? אני אסיים בזמן (הדבר היחיד הטוב שיצא מזה שכנראה לא אתקבל לשום פוסט יהיה זה שיהיה לי *המון* זמן להשלים את כל שעות השינה האבודות). אומרים שצריך ללכת לכנסים? אני הולכת לכנסים. אומרים שצריך לפרסם? קשה להגיד שאני לא מנסה (החזיקו לי אצבעות). אומרים שצריך לעשות נטוורקינג? אני מנסה להתנטוורק. אבל איך אני אמורה לעשות את כל זה *ביחד*, לכל הרוחות, במגבלת תקופת המימון שלי, ובהנחה שלא גדלתי וצמחתי באוניברסיטה הזו כך שאני צריכה בפרק זמן מאוד מאוד קצר להבין מה, מי ואיך ולהקים תוך כדי כך רשת חברתית מסועפת? מה אני עושה לא בסדר? מה? זהו. כאן נסתיימו שירודינו לערב נוגה זה. סליחה על ההשתפכות ולהתראות בשידור החוזר באחת שלושים וחמש ביום שישי (טרם פרוץ הסטריית סוף השבוע של "כל מה שלא הספקתי לעשות עד עכשיו צריך להספיק עד יום שני בבוקר").
כבר כמה זמן אני חושבת שיש משהו שאני מפספסת במסלול האקדמי שלי, מה שגורם לי דכאון עמוק, תסכול קשה ובעיקר חוסר אונים מתקדם. רקע: תחילת שנה שלישית בדוקטורט באנגליה (מדעי החברה), שמוכרחה להיות גם האחרונה כי המימון שלי רק לשלוש שנים ואין לי מקורות כספיים אחרים. על הלחץ הרגיל של העבודה נוסף עכשיו גם הלחץ האטומי של פניות לפוסט-דוק, שמחזיר אותי באחת לימים העמוסים, המתישים ומלאי החששות של הפניות לדוקטורט (להלן שאלת השאלות "האם אני טובה מספיק?" וכן "אז איפה אהיה ואיך יתנהלו חיי בשנה הבאה, והאם אזכה להמשיך במסלול האקדמי או שאצטרך בעוד אחד עשר חודשים לחזור לארץ ולמלצר - אם יקבלו אותי (אני לא ייצוגית במיוחד)). מעבר לעובדה שההגשות לוקחות המון זמן (שאין, כי עד אמצע החודש הבא צריך גם לסיים שני ניירות לכנסים ופרק בדוקטורט), אני מסתכלת על הקו"ח שלי ומתחילה לחשוש שאין לי בכלל, בעצם, סיכוי. למה? ככה: 1. אין לי רשימת פרסומים מרשימה (פרסומון וחצי, עם שלושה מאמרים בשיפוט, מהם שניים בסיבוב שני אחרי דחייה ראשונה). נחמתי היחידה היא שיש לי רקורד לא רע של הרצאות בכנסים. אני גם חושבת שיש לי המלצות טובות עד מצויינות, אם כי לפחות עם אחד הממליצים שלי קשה לי לדעת בדיוק מה הוא חושב על העבודה שלי (הוא בריטי מאוד קורקטי. מצד שני, אני חושבת שאם הוא לא היה רוצה להמליץ, הוא היה אומר לי את זה, במקום להגיד ש"אני אשמח מאוד להמליץ עלייך"). 2. אין לי רקורד של הוראה כאן באנגליה (אם כי יש לי מהתואר בארץ), כי בגלל שקיבלתי מימון מלא העדפתי להתחיל בלי ללמד, ומאז אף אחד לא ביקש את שירותי בתחום הזה. נוסף לזה, יתרה מזאת, תחום ההתמחות שלי הוא מאוד לא רגיל כאן, שלא לומר ייחודי, מה שאומר שהתחום שאותו הכי הייתי רוצה ללמד פשוט לא מוכר ולפיכך לא ממש נדרש כאן. 3. אני חושבת שאני מאוד גרועה בפוליטיקה האקדמית (מינגלינג, רישות עם קודקודים וכו'), מה שבוודאי לא מאוד מסייע. קשה לי לנהל "סמול טוק" וקשה להגיד שאני ועבודתי מוכרים היטב לרוב החוקרים במחלקה/קולג'. אני מכירה (ומוכרת ל-)חוקרים שאיכשהו חופפים לתחום העבודה שלי, אבל לא מדובר על יותר משבעה או עשרה אנשים. זה אחד המינוסים של תכנית דוקטורט באנגליה, כנראה, ובימים האחרונים אני תוהה ביני לבין עצמי אם לא עשיתי את שטות חיי כשבחרתי ללכת לאנגליה במקום לארה"ב (התקבלתי למקום אחד בכל אחת מהן, ובסוף בחרתי באנגליה). אני מרגישה באופן בולט את הפער בין יחסיי עם המרצים ב"אלמה מאטר" האקדמית שלי בארץ (שהם מצויינים וקרובים מאוד עד היום) לבין יחסיי כאן עם הסגל. זה לא שנורא ואיום לי כאן מבחינה אנושית, אבל אני מרגישה שוב והפעם ביתר שאת את המעבר ממקום שבו אתה מוכר ומוערך למקום שבו צריך להתחיל לבנות הכל מחדש, ומהר. וזה מאוד מאוד מתיש. בכל אופן, כל אלו, חוששתני, הופכים אותי למועמדת מאוד לא אטרקטיבית לפוסטים, בייחוד בגלל כל הקשור בפרסומים. מצד שני, כאן אני רוצה להתמרמר קצת, ברשותכם. אחרי בסך הכל שנתיים בדוקטורט, איך בדיוק מצפים שתהיה לי רשימת פרסומים נאה ומכובדת? בכלל, התחושה שלי (שגם אומתה בחלקה על ידי המנחה שלי) היא שפרק הזמן שהוקצב לפני שלושים שנה לדוקטורט עדיין מספיק גם עכשיו, אלא שעכשיו מצפים מכל דוקטורנט לעשות עוד אלף ואחד דברים אחרים, כמו ללכת לכנסים (להציג, בטח שלהציג), לפרסם, לארגן סמינרים, לשתף פעולה עם חוקרים וסטודנטים אחרים בכל מיני פרוייקטים, להצטוות לקבוצות מחקר ורשתות מחקר, להשתתף בפעילויות של הקבוצות והרשתות הללו, וכו' וכו' וכו'. איפה, בשם היישות הטרנסצנדנטית החביבה עליכם, יש מקום בכל זה גם לכתוב דוקטורט בפרק זמן של שלוש שנים בלבד? (כי אחרי זה נגמר הכסף, ויהיה צריך להתחיל למשכן קרניות). והכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא, כמובן, כל מי שכן מצליח לעשות את זה ולהיות סופרמן (כמה מחברי הטובים וכו'). לשלושה בני קולג' שלי בשנתם האחרונה בדוקטורט כבר יש חוזה לספר. אחרים פרסמו לפחות בז'ורנל אחד, מהטובים בתחומם. אחרים נמצאים על תוכניות מימון נדיבות במיוחד מבחינת מספר השנים, כך שהם לא לחוצים במיוחד לסיים. אחרים חוזרים לארצות נמוצא שלהם (בעיקר במערב אירופה וארה"ב) לתכניות מושקעות ומשקיעות במיוחד. אחרים לא רוצים להמשיך בקריירה אקדמית, והולכים לעבוד ב-IMF ובבנק אוף אינגלנד במשכורת מכובדת. אבל אני כן רוצה משרה אקדמית, או לפחות פוסט. אז אני משתדלת בכל כוחי לעשות מה שצריך. אומרים שצריך לגמור בזמן? אני אסיים בזמן (הדבר היחיד הטוב שיצא מזה שכנראה לא אתקבל לשום פוסט יהיה זה שיהיה לי *המון* זמן להשלים את כל שעות השינה האבודות). אומרים שצריך ללכת לכנסים? אני הולכת לכנסים. אומרים שצריך לפרסם? קשה להגיד שאני לא מנסה (החזיקו לי אצבעות). אומרים שצריך לעשות נטוורקינג? אני מנסה להתנטוורק. אבל איך אני אמורה לעשות את כל זה *ביחד*, לכל הרוחות, במגבלת תקופת המימון שלי, ובהנחה שלא גדלתי וצמחתי באוניברסיטה הזו כך שאני צריכה בפרק זמן מאוד מאוד קצר להבין מה, מי ואיך ולהקים תוך כדי כך רשת חברתית מסועפת? מה אני עושה לא בסדר? מה? זהו. כאן נסתיימו שירודינו לערב נוגה זה. סליחה על ההשתפכות ולהתראות בשידור החוזר באחת שלושים וחמש ביום שישי (טרם פרוץ הסטריית סוף השבוע של "כל מה שלא הספקתי לעשות עד עכשיו צריך להספיק עד יום שני בבוקר").
