לא לדאוג
אלה דברים שקורים בכל פורום. לפעמים זה גולש לריב ולפעמים נשאר בגדר דיון תרבותי ולפעמים יש אנשים שנפגעים או שמרגישים שלא הבינו אותם. המדיום הזה שקוראים לו אינטרנט שונה מהעולם המציאותי שבו הדברים נאמרים ב"חי" ב- live, פנים אל פנים, עם תוספות של שפת גוף או מילים כמו, "בחייך," או "מה את/ה מבלבלת ת'מוח", אבל בחיים זה לא נשמע פוגע ובווירטואליה זה לא תמיד עובר. מה שקרה כאן היה דבר פשוט. אני מאוד מעריכה את עידית אבל יש לי הסתייגויות באופן שהיא מציגה את הדברים להורים חדשים כאילו הכול ב"שרביט הקסם של פונטנסי" מסתדר והופ... שכחנו מהק"פ. ושיהיה ברור, אני מאוד מחזיקה מפונטנסי. האיש מדהים והתיאוריה שלו מצוינת. אבל הק"פ זה תיק לכל החיים גם אם הכול מסתדר. תמיד דואגים לרגל הזו, היא תמיד קצת פחות חזקה מהשנייה גם אם היא לא עברה ניתוח והצליחה להתיישר. המבנה אחר, הגידים חזקים פחות ועוד ועוד. אני בכלל לא פסימית כשאני מציגה את הדברים כך, אבל אני בוודאי לא דוגלת בשיטה של להתעלם מכל האפשרויות שיכולות לקרות. ושוב, זה בכלל לא בגלל שלטל הייתה נסיגה, אלא בגלל הורים שנפגשתי איתם בדנה ומאמרים שקראתי וגם מה שהרופאים היום מספרים לי בדנה כשנפגשנו איתם לפני הניתוח. צריך תמיד לקוות לטוב אבל אני לא אוהבת שהולכים עם התנ"ך ביד ואומרים שאין בילתו. ושוב, אני מאוד מעריכה את עידית ואת התרומה שלה לפורום ואת האימהות המסורה שלה לאושרי. אין לי מילה רעה להגיד על עידית, רק מילים טובות. רק לא רציתי שזה יישמע באוזניים של אנשים מבולבלים שלא יודעים מה זה, שהכול חלום רע שאוטוטו עובר... ועוד משהו. מרוב פחד, לא כתבתי לשחר שיש סיכוי של אחד למיליון שזו בעיה נוירולוגית עצבית ויכולים להתלוות לזה מומים נוספים. סטטיסטית זה נכון. אני אחפש את המאמר על זה. לא לחינם עברנו את ההריון של טל בחרדה איומה איומה שלא יידבק לו שום דבר בעייתי אחר מעבר לק"פ. אבל בגלל האווירה הכל-כך אופטימית ששרתה בשרשור הזה, וה"עליהום" שהרגשתי שקיבלתי, לא רציתי לכתוב גם את זה, כי בכלל היו זורקים עליי עגבניות וביצים רקובות. אז שתקתי. לגופו של עניין. אלה חילוקי הדעות בינינו. ביני לבין עידית. זו לא סיבה לפוצץ שום דבר וכל אחד באמונתו יחיה. לא יודעת אם לייחס את זה לגיל הצעיר של עידית, בכל זאת, אני "זקנה" בת 41 ועידית צעירונת בתחילת שנות העשרים, או לאמונה החזקה שלה שהכול יהיה טוב. ואני גם מאוד מעריכה את האמונה הזו, כי בלי אופטימיות ואמונה לא היינו מגיעים לשום דבר בחיים, אבל רק רציתי להגיד שתמיד צריך לסייג את הדברים כי בבריאות, אף אחד לא מתנבא. כמו שלהבדיל אלף אלפי הבדלות, אנשים לוקים בסרטן, טפו טפו טפו, לא עלינו, נרפאים, ואחרי 5-6-7 שנים חוטפים את זה שוב. הכול צפוי והרשות נתונה. צריך להאמין, לקוות וכל אחד צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול עבור הילד שלו. בבריאות לא מתנבאים, רק מקווים. סטטיסטיקה זה מספרים ומי שנמצא בסטיית-התקן, עבורו הוא ה- 100% ש"אכל אותה" בסטטיסטיקה. אז צריך להיות כל הזמן עם היד על הדופק. זהו. זה דברי. מקווה שאני מובנת לכולם ואין מה לדאוג. רק ימים טובים יבואו על כולנו. אמן. יעל
וחושבת על מה שקרה כאן בפורום. לא כמנהגי,החלטתי "לעצור" את הפורום לרגע ולחשוב כיצד נוצר הויכוח בעקבות שאלתו של שחר, שנמצא בבעיה שלשמה בעצם נולד הפורום: בפורום, כמו בחיים,
כל אחד מגיע מרקע אחר:
הורים אחרים
,נוצר,מתוך אותה השקפת עולם שונה. לכן היה חשוב לי להדגיש ולומר בכדי שלא יישנו מקרים כאלה בעתיד, כי כל אחד בפורום,כמו בחיים,זכאי,רשאי ואף רצוי שיאמר את דעתו ולא יתבייש בעוד שהאחר,שמאזין לדעת הזולת, רשאי אף הוא לומר את דעתו ואף להתנגד לדעת חברו. יחד עם זאת חשוב שנזכור לשמור |תמיד| על צורת דיבור נאותה, ההולמת אנשים בוגרים וזאת בכדי שהפורום ישוב להיות חממה. תודה למי שהגיע עד סוף ההודעה
אורית