רגשות אשם בסופ"ש ובמיוחד בחגים

[צביצב3]

רגשות אשם בסופ"ש ובמיוחד בחגים

קודם כל שנה טובה לכולם אני רוצה לשתף אתכם בתחושות הקשות שמתעוררות כל סוף שבוע ובמיוחד בחגים. בערב ראש השנה לקחתי את הורי לגיסתי ובסך הכל הארוחה עברה בסדר. ביום שבת שוחחתי עם אמי בטלפון ואתמול בבוקר נפגשנו איתם בגינה (אנחנו גרים באותה שכונה). בצהריים הם הלכו לביתם ואנחנו נפגשנו עם חברים. אבא שלי עדיין בסדר, קשה לו מאוד להביע עצמו והוא מתקשה במציאת מלים, אבל מגיב וזוכר אותנו עדיין. אמא שלי מטפלת בו ועדיין לא בשלה להכניס עובדת זרה הביתה כך שכל העול נופל עליה (נשארתי בת יחידה, אחרי שאחי נפטר לפני 11 שנים. כל השבוע עובר לי בסדר כי אבא הולך למעון ואני בעבודה, כך שזה לגיטימי שאין לי הרבה זמן להורי. הבעיה שלי היא בסופי שבוע ותמיד יש לי הרגשה שאינני נמצאת אתם מספיק. אני חייבת לציין שתמיד היתה לי הרגשה שאני צריכה לשעשע אותם, במיוחד היו לי רגשי אשמה כלפי אמי. עכשו על אחת כמה וכמה שכל הטפול נופל עליה והיא לא נפגשת עם חברות. בעלי מעודד וטוען בת טובה ושלדעתו אמא שלי נראית עכשו יותר טוב מקודם כי היא מצאה לה ייעוד להיות המטפלת של אבי. למרות הכל קשה לי, אני מלאת רגשות אשם ואני יודעת שזה לא רציונאלי. עלי לציין שיש לי ילד בן 12.5 שפעם בשבוע הולך לבקר אותם וילדה בת 3.5. בשבתות אני מרגישה שאני צריכה לתמרן בין חובתי כלפי הורי לבין הרצון שלי ושל משפחתי לצאת ולהיות עם חברים.

 

[ענתי44]

צביצב3 בעלך צודק! ../images/Emo24.gif

את בת למופת! את רק בן אדם 1 וכמו כולנו עומדים לרשותך 24 שעות ביממה ותראי לכמה חלקים את מתמסרת : להוריך, לילדיך, בעלך והבית שלכם, להוריי בעלך, למשפחה וחברים וגם לעבודה. זה המון. מתי יש לך זמן קצת לעצמך? סתם לשבת חצי שעה במנוחה? אם יש משהו שלמדתי בפורום הזה, בזכות החברות הנפלאות שלי כאן ובעיקר בזכות שהקשבתי לנערה חכמה ורגישה בת 15- שיריוש שלנו, אז שהחיים קצרים מידי וחבל לבזבז אותם על רגשות אשמה.זה לא מוביל לשום מקום. ואת יודעת מה יקירה? רגשות אשמה זו מפלצת עם תיאבון גדול ככול שתכנעי לה ככה היא תרגיש שלא עשית כלום ותייסר אותך יותר! אמא שלך, כמוני, בחרה את הטיפול באבא. כן זה בא על חשבון איכות החיים שלה ועל שעות הפנאי שלה. אבל היא עושה את זה באהבה. והיא גם נבנית מהרגעים המופלאים במחיצת בעלה, אביך.אם את רוצה לדעת איך זה אז הסרט על אסתר שלנו ממחיש את זה. מאידך אכן קשה מאוד לאמא.וזה רק ילך ויחמיר. לכן, את צריכה לעזור לאמא. איך? ברשותך אני אציע לך. ראשית שתלכי איתה ותזרמי עם מה שהיא אומרת ומרגישה. לא בשלה לעובדת זרה אל תלחצי בכיוון. אולי רק תציעי לה להתחיל להכין ניירת , שיהיה. לא מזיק אבל אם צריכים דחוף אז מועיל שיש אישורים ולא צריך לרוץ. האם אבא קיבל את הזכאות לחוק סיעוד? אם לא אז נא לפנות לביטוח לאומי.כי מגיעים לו 15 שעות שבועיות ואם הוא ניצול שואה אז עוד עשר שעות.זה יכול לשחרר את אמא לכמה שעות לשבת עם חברות בבית קפה או ללכת לחוגים. את יכולה להמיר את השעות במרכז יום ואז זה יותר שעות פנויות לאמא. מה שטוב במרכז יום זה שמקלחים אותם שם, וזה יקל על אמא , אם לא עכשיו אז בעתיד כשהמחלה תגבר. את יכולה במקביל גם לארגן אירועים לאמא, למשל לקחת אותה להצגה ולהביא מישהו שישאר עם אבא. זה לא חייב להיות הרבה פעם בחצי שנה. ערב חופשי בו את מבלה עם אבא שלך ואמא מבלה עם חברה.אפילו סתם להתקשר אליה ולשאול לשלומה ישמח אותה ללא ספק. בקיצור יקירה תעשי רק מה שאת יכולה ואל תלחיצי את עצמך. את באמת בת טובה.

 

[ronnyw]

צביצב, כמה תובנות מקריאת דבריך

קודם כל - מה וכמה שלא נעשה, כמעט בכל תחום ולא רק בטיפול בהורים - הרבה פעמים נישאר עם המחשבה: "האם עשיתי מספיק, האם לא יכולתי יותר מזה" ככה שאת נמצאת בחברה טובה. בטווח הטיפול בהורים חולים קיים מינעד בין 10, שזה לגור איתם ולטפל בהם בעצמך (דוגמת ענתי שלנו) ועד 1, שזה להשאיר את העבודה לאחרים... כמו בכל דבר, צריך למצוא את שביל הביניים, שזה איפהשהו מעל 5.... (בשום אופן לא 10 - ותסלח לי ענתי...) לפי המסרים שלך בעבר ובהווה את עושה מעל ומעבר. את מעורבת, את דואגת, את מבקרת, את נמצאת עבורם. את גם נמצאת בנסיבות אישיות קשות במיוחד (מות אחיך, שהיה אמור להתחלק איתך בעול) , והכי חשוב - יש לך משפחה וילדים משלך, שלהם את כן מחויבת ברמה 10 !! ככה שאין מקום לרגשות האשם. אגב, אם את חיה בתחושת מועקה קבועה, ואם את מאמינה בסיוע נפשי - אל תמנעי מעצמך סיוע כזה !! אחת מהכותבות בפורום סיפרה על מצב דומה, ועל איך נעזרה וחשה היום הרבה יותר טוב עם עצמה.

 

[ענתי44]

חייבת תשובה לרוני

זה לא שאני עומדת להמליץ לכולם להתפטר מהעבודה, להתגרש מבן הזוג ולהחזיר את הילדים לרחם ולבוא לטפל בהורה החולה. ממש לא. ואני מעולם לא חשבתי שהפיתרון שבחרתי הוא נעלה מפתרונות אחרים או שזו הדרך היחידה להתייחס למחלה. לא אחת, לאור מקרים מיוחדים אפילו המלצתי לגולשים לחפש בית אבות או להביא עובדת זרה. הנסיבות שלי מאפשרים לי לבחור ככה. ולא פוסלת בעתיד שינוי מצב. אבל, יש לא מעט אנשים שבחרו כמוני. נכון, בעיקר בני בנות זוג בפנסיה. אבל זה לא שאני חיה מזן נכחד. או עם איזה סריטה בראש שלא מומלץ לנהוג כמוני. אני זוכרת בחור שהביא את אמא שלו אליו הביתה למרות ילדיו הרכים. ואשתו תמכה בו. והוא לא היחיד. במקרה של צביצב. זה שונה. אמא שלה בינתיים בוחרת לטפל בבעלה בשילוב מרכז יום.וברור שצביצב לא מתכוונת לוותר על הכל. אלא מחפשת דרך איך להקל עוד על אמא שלה, בלי לוותר על חייה.