רגשות אשם

[תולי החדשה]

רגשות אשם

אני לא חדשה בפורום וקוראת בו מידי יום , לא מרבה לכתוב ... אמא בת 60 חולת אלצהיימר , אתמול אבא אמא ואני החלטנו לנסוע ליום כיף בים המלח . אמא שלא יודעת לשחות היתה מאושרת , קפצה למים ( האלצהיימר שינה אותה לגמרי ..) צללה ונהנתה מכל רגע . לקראת סוף היום הגיע הרגע שפחדתי ממנו כל הנסיעה ... פתאום הכל הישתנה והיא הפכה לתוקפנית . דיברה על האנשים בברכה לא יפה התחילה לעשות דברים מסוכנים ואני איבדתי סבלנות ..... אני כועסת על עצמי שלא הייתי צריכה להתנהג אליה ככה . בגללי היא כמעט נפלה מהמדרגות כי לא שמרתי עליה מספיק טוב , התנהגתי אליה בחוסר סבלנות במקלחת והיא אומרת לי "אל תכעסי אני לא מבינה מה את אומרת " .. המילים האלה לא יוצאות לי מהראש .. והענייים כל הזמן דומעות . אמא כמובן כבר לא זוכרת מה היה , ובדרך הביתה היא שאלה אותי .. "איפה היינו היום ? " אבל המצפון מציק לי , הלב נשבר לי ואני פשוט לא מצליחה לתפקד ...

 

[פנטזי1]

תולי שלום

אחד ה"יתרונות" במחלה האיומה הזאת הוא שהחולה לא זוכר ולא כועס עלינו בגלל דברים שעשינו,החולה שוכח לאחר דקה ואנחנו נשארים עם עוגמת הנפש ועם יסורי המצפון .אז מעכשיו תחליטי שאת משנה את את ההתנהגות שלך ,תתחילי לזרום איתה,אל תתוכחי אף פעם איתה,היא תמיד צודקת,אל תכעסי עליה ,המחלה הזאת משנה את החולה וגורמת לו להיות מישהו אחר.מה שהיה היה אל תיסרי את עצמך רק תלמדי להבא מה לעשות.החיים יהיו קצת יותר קלים אם זורמים עם החולה ולא מנסים לתקן אותו ולהסביר לו,חבל לבזבז אנרגיה.הדרך עוד ארוכה וצריך לשמור כוחות למצבים קשים יותר.

 

[ronnyw]

תולי,

אין בינינו אחד (אני מעיזה לרשום, למרות שאולי יהיה מי שיכעס) שלא קרה לו מקרה דומה. לפעמים זה מתוך חוסר הבנה ש"זה המחלה מדברת" ולא החולה, לפעמים מתוך סתם קוצר רוח, לפעמים כי יש 1001 דברים אחרים שלא קשורים בהכרח, שמצטברים וגורמים לנו להתפרץ. אנחנו לא רובוטים. אנחנו כואבים, ומתרגזים, ומתפרצים ומצטערים. זה אנושי, זה קורה לכולנו. כמובן שמשתדלים שיקרה הכי מעט שאפשר, ומתייסרים כל פעם ל"נכשלנו", ומבטיחים לעצמנו שזו היתה הפעם האחרונה שככה נסחפנו - אבל זה בהחלט קורה שוב. אז צאי מזה. קרה. קורה. יקרה. חבל - אבל זה ככה. ופה באה הנחמה העקומה שלנו, כפי שפנטזי כתבה: החולים "שלנו" לא זוכרים, לא נוטרים טינה, לא נפגעים. אני חושבת שהמעשה שעשיתם עם אימא - לקיחתה ליום כף - עולה אלף אלפי מונים על הנפילה שהיתה לך.

 

[ענתי44]

תולי יקרה ../images/Emo24.gif

במי שפולנה כהלכה הייתי ( ולפעמים מחליק לי עדיין) רמטכ"ל רגשי אשמה. ולמרות שאני מטפלת באמא שלי, היו לי הרבה סיבות להרגיש אשמה. גם לי היו לעיתים התפרצויות זעם על אמא ואחר כך הייתי אכולת חרטה.אבל בינינו הם הרי בגלל המחלה יכולים היו להוציא את מהטה גנדי מסבלנותו ושיווי משקלו... אנחנו רק בני אנוש. אני למדתי לחלק את רגשי האשמה ליש מה לעשות ואין מה לעשות.למשל: הרגשתי רגשי אשמה בגלל שנורא רציתי לצאת לבלות, לימדתי את עצמי להפנים שמגיע לי וכן לפעמים על חשבון הנוחות של אחותי שבאה להחליף או על חשבון אמא שמחפשת אחריי ולא מבינה מה היא עשתה רע שנעלמתי. צעקתי עליה בגלל שנגעה בידיים ביציאה שלה.... לצאת מהחדר לנשום עמוק ולצרוח הרחק ממנה ולחזור עם חיוך וקערת מים לנקות ידיים. לפני שאושפזה היתה לי התפרצות מכוערת ביותר אני ממש מתביישת לחזור על מה שאמרתי לה.וכשהיתה בבית חולים בכיתי ואמרתי שאלוהים מעניש אותי על הדבר הנורא שאמרתי. עד שאדם נפלא ( היחיד שיודע על זה) אמר לי שעליי לסלוח לעצמי על זה כי אלוהים כבר במילא מכין לי כנפיים. במקום להזכר במילים שאמרה לך או החוסר סבלנותיך תעצמי עיניים ותשחזרי איך אמא משחשחת במים בשמחה אמיתית. תחשבי במקום לכעוס על עצמך כמה את נפלאה ובת למופת. ואיך את מוצאת את הפטנט שלך להמנע מלהתפרץ בפעם הבאה ובטוח שתהיה פעם הבאה.

 

[תולי החדשה]

אני כל כך משתדלת

וכל פעם לפני שאני מגיבה אני סופרת עד 10 ואני יודעת שהיא לא עושה בכוונה ואני רוב הזמן זורמת איתה גם שהיא מדברת בלי קשר לכלום ולמדתי הרבה מהפורום שמספר כל פעם על התמודדויות ואתן כל כך צודקות , וכל פעם אני נופלת מחדש ... והכאב אחרי כל נפילה כזו הוא כואב עד שלא ניתן להסביר כמה . אני כל כך אוהבת אותה !!!!

 

[ענתי44]

אז תסלחי לעצמך

תביני שחוסר הסובלנות שלך כלפי האלצהיימרית שלה הוא טבעי ואנושי כל כך. את לא רובוט. את לא מלאך. את אדם בשר ודם. ומותר לך להתפרץ. הרי את לא מתעללת בה, חלילה וחס, את בת אוהבת ומסורה. תעשי מאמץ על להמנע מזה אבל אם זה קורה, תלמדי מהאמא האלצהיימרית שלך, תעשי בנשמה דליט ותשכחי את זה. תסלחי לעצמך. אני , מאז שהבנתי את זה ההתפרצויות פחתו בכ- 80%....אבל אני יודעת שגם התפרצות אחת מיותרת. אמא שלי טיפלה בהוריה במסירות מעוררת הערצה וגם לה היו רגעים של הרמת קול על אמא שלה או התפרצות. סבתא שלי היתה אישה בריאה וצלולה. אבל אישה קשה.ואם אמא שלי לא תמיד התאפקה על דברים מרגיזים אז מי אני? תולי מה שחשוב שתביני ותפנימי ( ואני עדיין משננת את זה כל יום כמנטרה) שאת בת מסורה ועושה הכי טוב שאת יכולה.אבל שאת רק בת אנוש. מאחלת לכם עוד ימי כיף משפחתיים.

 

[ה א נ י ב י]

תגובה

תולי שלום אני קוראת את מה שכתבת ונזכרת בימים בהם המחלה של אמא רק התחילה והיא היתה שואלת אותי איזה ביצה את רוצה לארוחת ערב ואני הייתי עונה "אני רוצה עין" ועד שהיא היתה מגיעה למחבת שוב היתה שואלת איזה ביצה אני רוצה ואני הייתי מתעצבנת עליה וצועקת שהיא לא מקשיבה לי, שאם היא פשוט תקשיב אז היא תדע איזה ביצה אני רוצה, והיום כשאני חושבת על זה קשה לי שלא הבנתי בכלל מה עובר עליה. המחלה הזו גוזרת עלינו שברון לב אינסופי, אין לי הרבה מילים מעודדות להגיד לך לקראת העתיד כי אמא שלי במצב כבר הרבה יותר קשה, וגם איתה אני יודעת זה ילך ויחמיר. תנסי להנות מהמעט שיש מרגעי הצלילות הטובים תנסי לחרוט אותם בזכרונך כמו תמונות שיהיו לך אח"כ להיזכר בהן ברגעים הקשים. הרבי לומר לה שאת אוהבת אותה ברגעי צלילות אלה, ככה תדעי שהיא יודעת ושכשלא יהיה כבר עם מי לדבר תדעי שכבר אמרת כשעוד היה למי.

 

[קורנית]

מה שבטוח, במחלה הנוראה הזאת

שתמיד, אבל תמיד יהיו לנו, המטפלים, בני המשפחה, רגשות אשם. גם לי, כמו לכל הכותבים כאן, רגשות אשם. גם אני עשיתי, עושה ואעשה דברים שפוגעים באמא - אם כי , כמו שכבר נכתב כאן, את רובם היא שוכחת. אבל לדעתי יש שני סוגים של מעשים פוגעים: זה שנעשה מעצבים, מחוסר סבלנות, מטפשות (שלי), מחוסר הבנה (גם שלי, את אמא והמחלה). זה הסוג הרע. בגלל הסוג הזה אני לא ישנה לפעמים בלילה, בו אני משתדלת להמעיט, לחשוב, לנשום עמוק, לספור עד 10 - כל הפטנטים . הסוג השני הוא המעשים שנעשים במחשבה תחילה, בחשבון קר. למרות שלעיתים גם מהם אמא נפגעת, ובוכה, וכועסת... אבל אם היא רוצה משהו שיזיק לה, או שבלתי סביר בעליל, או שגדול עלי - אני מתווכחת אתה, ואם לא מצליחה לשכנע בטוב - אז מרימה קול, לפעמים, וכועסת... (האמת - בזמן האחרון, עם ההדרדרות הקשה, זה כמעט ולא קורה. כי אמא כבר לא מתעקשת כל כך, וכי ניתן ל"עבוד" עליה בקלות רבה יותר) אז - אם , למשל, מנעת ממנה בכח לסכן את עצמה, או להפריע לאחרים בבריכה, - לא עשית רע. אני תמיד חושבת על ילד קטן שרץ לכביש סואן. לא מבזבזים זמן בלשכנע - פשוט תופסים אותו חזק ב... מה שמצליחים, ומושכים מהכביש, לא? אפילו שהוא בוכה וצועק ורוצה, ממש רוצה, את הכדור שהתגלגל לו לשם. ואצלנו - ממש על הפנים. אתמול הייתי אצל אמא, במשך שעתים היא לא ידעה עם מי היא מדברת... שיחקנו "מלחמה" בקלפים, נתתי לה לנצח והיא שמחה. לא מצליחה לדבר עברית כמעט - אידיש בלולה ברומנית, ואני בקושי מבינה אותה.... לקראת הסוף היא כנראה הבינה שאני לא סתם מישהי שבאה לבקר אותה, ושאלה "של מי את"? נו, באמת....ברחתי מהחדר בבכי... היא בכלל לא ראתה, או הבינה, שפגעה בי כלכך. והיום... טלפון בהול. העברית חזרה קצת, רק כדי שתוכל לומר לי שהיא צריכה להיות תוך חצי שעה אצל סבתא שלה, כי מחכים לה שם... אז אמרתי לה שזה רחוק, וחושך, ויקר לנסוע... ושאני אברר מחר הכל ואומר לה... מקווה שתלך לישון, ולא תחכה לסבתה כל הלילה. אז אין נחמה, ואין הקלה, ושומדבר לא גורם לי להרגיש טוב יותר, אפילו הידיעה הברורה שאני באמת עושה בשבילה את הטוב ביותר האפשרי.

 

[אפס שתיים]

אויש... איזה באסה....

אבל אל תרגישי אשמה, תאשימי את האשם האמיתי - קוראים לו אלצהיימר. למה את אשמה? מה עשית רע? התנגת בצורה הכי אנושית שאת יכולה, לא?

 

[zs1957]

תולי עשית לאמא יום כייף

היי תולי תתנחמי שהיא לא זוכרת מה אמרת לה. העיקר שעשית לה יום כייף והיא נהנתה. לכל אחד מאתנו קרה שכעס על יקירו חולה האלצהיימר. זה קורה ואין לנו שליטה על זה. מצפונך צריך להיות נקי. לקחת אותה ליום כייף למרות המגבלות. קורה לפעמים שהם בלתי צפויים זה חלק מהמחלה. שיהיו לכם עוד הרבה ימי כיף. זהבה שחם