רגשות אשמה שחונקים
בדרך כלל אני לא בעמדת המתייעצים. אני בעמת המייעצים. אני בוודאי לא אהובה פה על חלק מהאנשים כי הדעות שלי, העבר שלי והבחירות שאני עשיתי בחיי לא מקובלים פה על כמה מהאנשים.. אך בכל זאת חייבת לשתף..
יש בי רגשות אשמה כל כך גדולים שאני לא מצליחה להתמודד איתם. אני כל כך רוצה להגשים את חלומותיי (הקרייריסטים והאישיים) וכל כך עובדת על זה עכשיו. מה שנקרא - אני בהתפתחות אישית (נשמע כל כך פלצני אבל אני לא מנסה להתנשא או משהו כזה-חלילה). פתאום מציפים אותי זיכרונות של כל הדברים הרעים שעשיתי ואמרתי. כל האנשים שפגעתי בהם וכל האנשים שבגללם פגעתי בעצמי. כל הגברים והחברים לשעבר, שהייתי איתם, שדיברתי אליהם או התנהגתי אליהם מגעיל (או שלא כיבדתי אותם או חנקתי או מה לא) צפים ועולים. כל מה שהם אמרו לי (וחלקם עשו לי) עולה וצף. כל הגברים שעשו בגופי כרצונם ולא עצרתי אותם עולים בראשי (כן גברים שאנסו אותי...) כל הפעמים שפגעתי סתם ככה באנשים וכל האנשים שהתעלמתי מהם (כמו היום שמישהו ביקש עזרה להגיע לאוטובוס והבנתי את זה רק אחרי שהתרחקתי -כי בהתחלה שמעתי שהוא שאל אותי אם אני הייתי צריכה להגיע לאוטובוס...). אני לא אומרת שאני קדושה מעונה וחלילה שלא מישהו מהם היה מעונה קדוש שעיניתי אותו. היו בין אותם גברים גם רבים (רבים מאוד) שלא שווים את כל יסורי המצפון שלי, אבל בכל זאת על רגשות אשם אין מסנני הגנה. אני מנסה לסלוח לכולם. מנסה לסלוח לעצמי. מנסה להשאיר את העבר שלי מאחוריי ולהוציא ממני את כל האהבה והטוב. לא להתפנקס/להתחשבן על כל דבר ולדעת לקבל ולתת ללא צורך או רצון בתמורה - לי או לאחר. מנסה להיות מושלמת ומנסה להבין שזה בסדר להיות אנושית (כלומר לא מושלמת). מנסה לחיות ולזרום עם החיים אך משום מה בתת המודע שלי יש מלחמת חורמה. בלילות אני חולמת כמה שאני אישה רעה ואז קמה בבוקר עם מועקה. מנסה לחשוב חיובי, להיות חיובית, להוכיר תודה ולהאמין בעצמי ובחיים. אבל אני מרגישה במלחמת התשה. אני מודה- הרבה פעמים אני מצליחה לחייך, ללכת זקופה. אבל יש ימים שאני מרגישה שזאת מלחמה להוציא חיוך. מלחמה לא להדביק את הראש לכרית.. מלחמה ללכת זקופה ברחוב..
מנסה להיות אנושית ולקבל את עצמי כפי שאני, מנסה לא לכעוס ולשמור טינה לי או לאחרים. מנסה להפסיק לשפוט את עצמי כמו שאני לא אוהבת ששופטים אותי. מנסה להפסיק לבקר את עצמי, את מחשבותיי ואת גופי. מנסה לנשום ומנסה בכל זאת להמשיך, אבל אני מרגישה שוב שאני נחלשת ושהמוח התת מודע שלי נמצא עכשיו במלחמת הישרדות קשה ולא יודעת מי ינצח. טוב נו אני כן יודעת שאני והטוב שבי ינצחו- אבל וואו זה קשה יותר ממה שדימיינתי.. חשבתי או קיוויתי שהינה שמצאתי איך להמשיך ולהגשים את חיי (בצורה שבה לא רק לי יצא מזה משהו אלא לכולם- לעשות את רצון האלוהים מה שנקרא בשפה הרוחנית) חשבתי וקיוויתי שאז סוף כל סוף הדברים יזרמו.
אני עושה הכל אבל הכל על מנת להישאר חיובית. בוחרת כל הזמן לא להישאב למלחמות התת מודע שלי. וואו שאני כותבת את זה זה נשמע כאילו יש לי סכיזופרניה. אז זהו שלא. אני פשוט מאוד מודעת.. וחופרת..
בדרך כלל אני לא בעמדת המתייעצים. אני בעמת המייעצים. אני בוודאי לא אהובה פה על חלק מהאנשים כי הדעות שלי, העבר שלי והבחירות שאני עשיתי בחיי לא מקובלים פה על כמה מהאנשים.. אך בכל זאת חייבת לשתף..
יש בי רגשות אשמה כל כך גדולים שאני לא מצליחה להתמודד איתם. אני כל כך רוצה להגשים את חלומותיי (הקרייריסטים והאישיים) וכל כך עובדת על זה עכשיו. מה שנקרא - אני בהתפתחות אישית (נשמע כל כך פלצני אבל אני לא מנסה להתנשא או משהו כזה-חלילה). פתאום מציפים אותי זיכרונות של כל הדברים הרעים שעשיתי ואמרתי. כל האנשים שפגעתי בהם וכל האנשים שבגללם פגעתי בעצמי. כל הגברים והחברים לשעבר, שהייתי איתם, שדיברתי אליהם או התנהגתי אליהם מגעיל (או שלא כיבדתי אותם או חנקתי או מה לא) צפים ועולים. כל מה שהם אמרו לי (וחלקם עשו לי) עולה וצף. כל הגברים שעשו בגופי כרצונם ולא עצרתי אותם עולים בראשי (כן גברים שאנסו אותי...) כל הפעמים שפגעתי סתם ככה באנשים וכל האנשים שהתעלמתי מהם (כמו היום שמישהו ביקש עזרה להגיע לאוטובוס והבנתי את זה רק אחרי שהתרחקתי -כי בהתחלה שמעתי שהוא שאל אותי אם אני הייתי צריכה להגיע לאוטובוס...). אני לא אומרת שאני קדושה מעונה וחלילה שלא מישהו מהם היה מעונה קדוש שעיניתי אותו. היו בין אותם גברים גם רבים (רבים מאוד) שלא שווים את כל יסורי המצפון שלי, אבל בכל זאת על רגשות אשם אין מסנני הגנה. אני מנסה לסלוח לכולם. מנסה לסלוח לעצמי. מנסה להשאיר את העבר שלי מאחוריי ולהוציא ממני את כל האהבה והטוב. לא להתפנקס/להתחשבן על כל דבר ולדעת לקבל ולתת ללא צורך או רצון בתמורה - לי או לאחר. מנסה להיות מושלמת ומנסה להבין שזה בסדר להיות אנושית (כלומר לא מושלמת). מנסה לחיות ולזרום עם החיים אך משום מה בתת המודע שלי יש מלחמת חורמה. בלילות אני חולמת כמה שאני אישה רעה ואז קמה בבוקר עם מועקה. מנסה לחשוב חיובי, להיות חיובית, להוכיר תודה ולהאמין בעצמי ובחיים. אבל אני מרגישה במלחמת התשה. אני מודה- הרבה פעמים אני מצליחה לחייך, ללכת זקופה. אבל יש ימים שאני מרגישה שזאת מלחמה להוציא חיוך. מלחמה לא להדביק את הראש לכרית.. מלחמה ללכת זקופה ברחוב..
מנסה להיות אנושית ולקבל את עצמי כפי שאני, מנסה לא לכעוס ולשמור טינה לי או לאחרים. מנסה להפסיק לשפוט את עצמי כמו שאני לא אוהבת ששופטים אותי. מנסה להפסיק לבקר את עצמי, את מחשבותיי ואת גופי. מנסה לנשום ומנסה בכל זאת להמשיך, אבל אני מרגישה שוב שאני נחלשת ושהמוח התת מודע שלי נמצא עכשיו במלחמת הישרדות קשה ולא יודעת מי ינצח. טוב נו אני כן יודעת שאני והטוב שבי ינצחו- אבל וואו זה קשה יותר ממה שדימיינתי.. חשבתי או קיוויתי שהינה שמצאתי איך להמשיך ולהגשים את חיי (בצורה שבה לא רק לי יצא מזה משהו אלא לכולם- לעשות את רצון האלוהים מה שנקרא בשפה הרוחנית) חשבתי וקיוויתי שאז סוף כל סוף הדברים יזרמו.
אני עושה הכל אבל הכל על מנת להישאר חיובית. בוחרת כל הזמן לא להישאב למלחמות התת מודע שלי. וואו שאני כותבת את זה זה נשמע כאילו יש לי סכיזופרניה. אז זהו שלא. אני פשוט מאוד מודעת.. וחופרת..
