רגשות האשמה - מכירות?

avitalya0

New member
רגשות האשמה - מכירות?

אני בדרך כלל פאסיבית בפורום, מזדהה מרחוק. האם יש כמוני שסובלות מתחושה שאי אפשר פשוט אי אפשר לתת להם מה שנותנים לילד יחיד. יש לי בת גדולה, זה היה כל כך אחרת איתה. אני מרגישה שמרב כל הקשיים, אני לא מספיקה/מצליחה גם להנות מהם. במעט מאוד זמן יש לי איתם גם כיף. לרב, אני פשוט ממוטטת, או עסוקה בעניינים ה"טכניים". אגב, בן ובת בני 5 חודשים. לילה טוב
 
תרשי לי להיות פסימית ובעיקר - אופטי

אופטימית
אינני יודעת בת כמה הגדולה שלך, אבל מנסיוני (תאומים בני שנתיים ו"גדול" בן 5 - בשלב ראשון הרגשתי המון רגשות אשמה על חלוקת תשומת ה
בין הקטנים ובהמשך - אשמה ענקית על "הזנחת" ה"גדול". לקח לי זמן להבין שברגע שילד אינו ילד יחיד (וזה לא משנה אם מדובר בצאומים או באחים של ... ישנה חלוקת תשומת לב ונסיון ענק שלנו ההורים לתת לכל אחד את המיטב, המירב והנדרש למילוי צרכי הילד. גם אם היה מגיע ילד יחיד אחרי גדולה - היית מרגישה שאת נותנת לה פחות מבעבר ולו פחות משנתת לה כי יש ילדה נוספת שצריכה את תשומת
ך. היום אני חושבת ומאמינה שרגשות האשם הם בעיקר שלנו ואנו מנסים להשליך ממש שנראה לנו רצוי ונכון כלפי הילדים. אל תשכחי שהילדים (התאומים והגדולה כאחד) חיים במצב קיים ויודעים לדרוש ולקבל במצב הזה בדיוק את מה שהם צריכים. זה הזמן להשאיר את רגשות האשמה מאחור ולהמשיך לזרום עם מילוי צרכיו של כל ילד. כרגע - הקטנים צריכים בעיקר מענה לצרכים פיזיים והגדולה - צרכים רוחניים/שכליים ובהמשך - כלום יצטרכו זמני לימוד וזמני איכות ברמה ובהיקפים המתאימים להם. הכי חשוב - שאת תרגישי שאת נותנת כמיטב יכולתך ואז - גם הם ירגישו וידעו שאת עושה את הכי טוב עבורם. בהצלחה, ברוכה הבאה ונשמח תמיד להיות אוזן קשבת להירהורי ה
המטרידים ביותר
 

ר י J ת

New member
איך תמיד את יכולה להיות כל כך

הגיונית?????? איך תמיד את כל כך מעודדת???? איךך???
 

פינקי33

New member
האמאשל רגשי האשם../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif../images/Emo7.gif../images/Emo67.gif

אני אמא לעידו ועמית בני הכמעט 5 שבועות. את שניהם הנקתי כבר בבית החולים אבל לעמית נתתי גם תמ"ל כי נולד קטן יותר והייתי בלחץ שיעלה במשקל. עד היום ב-98% מהפעמים מניקה את עידו ואילו עמית מקבל תמ"ל.לעיתים רחוקות (פעמיים ביומיים בערך) אני שואבת ונותנת לעמית הקטן. נכון לעכיו עידו גדל נורא ועמית נשאר קטנצ'יק. רגשי האשם שלי בשמיים. קודם כל אני מרגישה שאני נקשרת יותר לעידו בגלל ההנקה ואילו בעלי נקשר יותר לעמית בגלל ההאכלה בתמ"ל (הוא שותף מלא כשהוא בבית... חוץ. מזה כואב לי שעידו הגדול יונק ועמית הקטן (שכבר די מתקשה לינוק) קטן כל כך ונאלץ להסתפק בתמ"ל. חוץ מזה שאין לי הרבה עזרה (אמא שלי באה לא כל יום למס' שעות) ואני עושה הכל לבד כולל כביסות, נקיון הבית, טיפול בתאומים וכל מה שאפשר. לאכול ארוחת בוקר יוצא לי בצהריים וארוחת צהריים בערב. אני מרגישה שההנקה מתישה אותי ורגשי האשם הורגים לי את הלב. ואם להיות קצת אגואיסטית אז גם אף חולצה לא עולה עלי למרות שירדתי יפה במשקל כי כל החולצות שלי צמודות והחזה עכשיו במימדי ענק אז גם אין לי מה ללבוש. מה עושים עם ההאכלות, עם רגשי האשם ועם ההקשרות של כל אחד מאיתנו לתאום אחר דבר שממנו הכי חששתי. נורא רציתי להיות מושלמת אבל כנראה שלא בכל מחיר.... אשמח לשמוע מכן...
 
פינקי יקרה

שתינו ילדנו את התאומים בערך באותו זמן. שירה ונוגה שלי בנות 7 שבועות. כיוון שנולדו פגות לא הנקתי אף אחת בפגיה אלא שאבתי. וכבר אז החלו הייסורים למי לתת את החלב השאוב (בהתחלה לא היה לי מספיק לשתיהן). עוד יותר התייסרתי כשניסיתי לעשות זאת לסירוגין ומהאכלה אחת לשנייה הייתי שוכחת למי נתתי קודם.. קושי נוסף היה בחשש שאני מתחברת לאחת מהן יותר (זו שנולדה יותר גדולה ויותר מתקשרת). וכן, גם אצלי החזה הוא לא ייאמן(גם לפני זה לא היה מבייש אז עכשיו בכלל..). עד כאן הייסורים. בנקודת זמן מסויימת החלטתי שמספיק ודי! אני מסלקת את רגשי האשם. זו הייתה החלטה מודעת, רציונאלית וסטטיסטית. למה סטטיסטית? כי הסטטיסטיקה מראה (אצלי לפחות) שגם אם לא מחשבים את הנתינה במדוייק- בכל זאת זה קורה. כי פעם אחת מקבלת קצת יותר ופעם אחרת השנייה תקבל. זה מסתדר עם הזמן. ואני ממש הרגשתי איך עם הימים שעוברים אני מתאהבת עוד ועוד בכל אחת מהן (שהחלה להפגין אישיות ייחודית משל עצמה) והאיזון נוצר. וזו לא קלישאה בכלל לומר שאם את תרגישי שאת מקפחת- גם ילדייך ירגישו זאת. אני ממש משתדלת להרגיש שלווה בנתינה. ברור כי יש נפילות (אני חדשה בתחום..). למשל, לפני יומיים עשינו חיסון. קודם לנוגה. החזקתי את גופה הקטן כשדקרו אותה ופרצתי בבכי. אח"כ עם שירה הייתי יותר רגועה כי הכנתי עצמי. מובן שקפצו לראש מחשבות (אסורות..אסורות..) שקיפחתי אחת בלחץ שלי, ומנגד, שלא חוויתי רגשית את החיסון של השנייה כמו עם הראשונה.. ואין לזה סוף. אז הפסקתי בכוח את המחשבות.נראה לי שעם מודעות לכך כשזה קורה- זה עשוי לעבוד ואולי גם להכחד במידת מה. נסי למצוא את שביל הזהב שלך בין ייסורים לבין קריסה. אני למשל שואבת מעט מאוד ומאכילה בבקבוק ותמ"ל את שתיהן לסירוגין. וזה משום שעושה לי רע להפסיק לחלוטין לתת חלב. אז מצאתי שביל ביניים שבו אני לא קורסת (מהשאיבות האינסופיות) ולא מתייסרת. ואם הגעת עד לכאן :) אז יש בפוקס חולצות גדולות וארוכות יחסית גם בגזרת מעטפת (ולא יקר) וזה מעצב יפה את החזה. אני קניתי כמה וקיבלתי מחמאות. מקווה שעזרתי במשהו.ותודה שהעלית את הנושא כי הכתיבה עזרה לי לחדד את העניין שוב גם עם עצמי.. ענת
 
פינקי יקירה, קחי אוייר וכנסי../images/Emo27.gif

לדעתי, הכי חשוב לך כרגע - לעשות סדר במחשבות וברצונות. אתחיל מנושא האוכל. קיימות בפניך שלוש אפשרויות: הראשונה - להמשיך כמו היום (ואתייחס לנושא ההקשרות בהמשך). השנייה - להחליט שאת רוצה ששניהם ינקו ואז - הזמיני יועצת הנקה שתראה לך ולעמית איך לינוק, צפי ליומיים-שבוע קשים (גם בגלל ההסתגלות שלו וגם בגלל ההסתגלות של הגוף שלך ולכי על זה. בגיל 5 שבועות עוד ניתן ללמד לינוק, במיוחד כשיש לך חלב. היות ואת רואה שהחלב שלך עושה טוב לעידו, ייתכן שהתוצאה תהיה מאוד משתלמת גם עבור ההרגשה שלך וגם עבור המשקל של עמית. השלישית - לוותר לחלוטין על ההנקה מטעמי עייפות. ממשיכה מהקשר עם כל אחד מהילדים. לדעתי, אין שום סיבה לקשר היקשרות עם הילד והנקה. ברגע שרוב היום את מאכילה גם מבקבוק ובהנחה שאת מחזיקה (מערסלת), מאכילה ומסתכלת - הקשר יווצר מהקרבה והמגע. בנוסף, הקשר יכול להיבנות בהרבה נק' מגע נוספות במשך היום. הטריוויאלית ביותר - מסז' נעים אחרי האמבטיה, מגע בזמן משחק ועוד. אם נראה לך שהזמנים הבעייתיים הם כשבן זוגך בבית, ותרי על הנקה אחת לעידו, תני במקומה חלב שאוב בבקבוק (זה לא מזיק להנקה
עשיתי את זה מגיל יום, כלשכן בגיל 5 שבועות כשההנקה מבוססת) וכך את תוכלי להאכיל את עמית והבעל את עידו (ושניכם תרוויחו את הקשר עם התאום השני). ולבסוף (ולדעתי - הכי חשוב)- הטיפול בעצמך. למרות הקושי הכלכלי שבגידול תאומים, כרגע את חייבת עזרה. הפעם, אני לא מדברת על עזרה בטיפול בילדים אלא עזרה מסביב. כל שירות שניתן לקנות בכסף - משתלם ויחזיר את עצמו בצורת שלווה, רוגע וסבלנות. כביסה - לשלוח למכבסה, נקיון בית - להביא מנקה (אם יש מי שעוד מחפש מה לקנות לכם ללידה - בקשי מנקה לחודש-חודש וחצי), אוכל - לקנות מוכן או להביא מהמשפחה, קניות - הזמנה טלפונית/אינטרנט וכו'. בנוסף - גם את חייבת לצאת מדי פעם החוצה ואפילו לבד
תאמי ימים שאמך/חם/ה תגיעה כשבעלך נמצא וצאי לנשום אויר. תעשי סיבוב רגלי עד סוף הרחוב וחזרה, נשמי אויר נקי, צפי בציפורים ובעצים וקפצי לחנות בגדים ודאגי לעצמך ל 2-3 מערכות לבוש שאיתן יהיה לך כיף לצאת מהבית. ההשקעה בעצמך הכי חשוב לך ולילדים. הצורך הכי גדול של ילדייך הוא אמא שמחה, שלווה, רגועה, סבלנית וקמת ערנית. תכונות אלו מגיעות באופן טבעי אם תשקיעי בעצמך (לפחות חלק מכל מה שכתבתי). לא אחזור על "מה לעשות עם רגשות אשמה" רק אאחל בהצלחה, המשך דרך קלה ואנחנו כאן להקשיב ואם נוכל - גם לייעץ
 
כאמא לילד יחיד ובדרך לתאומים

אני יכולה להגיד לך שגם לי יש רגשות אשם. אפילו רבים. כנראה ברגע שאנחנו הופכות לאמהות נולדים גם רגשות האשם
 
כמה מוכר

כולנו מרגישות אותו דבר, אפילו בגידול ילד יחיד יש רגשי אשמה בכל מיני דברים, ומתי מרגישים את זה כשהם ישנים כמו מלכים קטנים,ואז בא לי להעיר ולחבק אך רגשי אשמה כמה מוכר לי
 
אני כל כך מבינה אתכן

אני כל יום הולכת לישון עם רגשי אשמה עצומים. דבר ראשון אני מרגישה שאינני נותנת מספיק אצלי הן בנות חצי שנה, ואני מוצאת את עצמי כל היום בין האוכל לכביסות וזה לא נגמר. אין לי זמן לכלום והגרוע מכל שאני קשורה מאוד לאחת מהן ועם זה באים כל הרגשי אשמה. זה התחיל מזה שעמית שהיא הבכורה והגדולה גם במשקל הגיעה שבועיים לפני נועה הביתה ואז מאוד נקשרתי אליה, היא היתה ישנה איתי ואותה גם הנקתי מעט. לאחר שבועיים שנועה הגיעה זה היה כאילו ברור שהיא תיהיה עם אבא ועמית איתי ומאז אני לא מצליחה לשנות את זה וכולם מעירים לי. באמת שאני אוהבת ודואגת לשתיהן ורוצה לתת להן את הכל אבל אני לא מצליחה לשנות את המצב. לכן אני מאוד מקווה שבגיל מסויים זה ישתנה ואני מאוד מבינה את כולכן ומאחלת לכן שאצלכן זה יהיה אחרת.
 

ר י J ת

New member
אוףףף...כל כך מוכר....

זה כל כך מוכר וכל כך כואב... לא יודעת מה להגיד או לייעץ, רק יכולה להזדהות איתך , ולנסות וללמוד מהתשובה של אביבית....
 

פינקי33

New member
תודה בנות ואביב-כל הכבוד על ההשקעה

בתשובה המדהימה שלך. בקשר לעזרה בכסף-אני לא אקח (אולי אולי מנקה) כי אנחנו מצטמצמים וחוסכים לחודשיים-שלושה שאאריך בחופשת הלידה ולא אקבל שכר (חל"ת). בקשר ליציאה-צודקת, מאז שעידו ועמית שלי נולדו לא יצאתי החוצה בשביל עצמי. יצאתי פעמיים להחליף להם בגדים ולסופר וזהו, הכל איתם ובמתח של מה יהיה אם שניהם יבכו/ירעבו/יסבלו מגזים. כבר לא מעט זמן אני מתכננת שעתיים של קפה לבד עם חברה וזה לא יוצא... לגבי ההנקה-אני חושבת שזה מאוד קושר ואני מרגישה את זה גם עליי וגם על עידו שיונק. אני צריכה לחשוב על שביל הזהב בין כל הבעיות והפתרונות... בכל מקרה אני בטוחה שארגיש תמיד רגשי אשם. ולסיום קוריוז-לפני שבוע הלכנו עם חברים לאכול ארוחת בוקר בשבת ולהם נולד תינוק (שני) 3 ימים לפני עידו ועמית. הבחורה ישבה שעתיים ולא הורידה אותו מהידיים, הניקה, דיברה, עירסלה ומה לא ואני רק הייתי עסוקה בקפה והסיגריה שלי והם כל הזמן היו בעגלה... זה ההבדל בין שניים לאחד, שסוף סוף יש לך הזדמנות "לנפוש" את לוקחת אותה ביג טיים... בכל מקרה שוב המון תודה! ו... אני שוקלת לנסות לרדת מהמושלמות עליה הייתי כל כך לחוצה עוד בהריון, אני סה"כ בן אדם!
 
מכירה ומזדהה

גם עומר ועמית שלי בני 5-6 שבועות וגם לי יש את אותם רגשי אשם על חוסר הזמן להנות מחיי עכשיו בגלל הריכוז האובססיבי בטיפול טכני בהם, בבית ובמעיין בת השנתיים. אין לי זמן להשקיע במעיין כמו שצריך, אין לי זמן להשקיע בבית כמן שצריך ואין לי זמן להשקיע בהם כמו שצריך. מדכה אבל צפוי ולומדים לחיות עם זה כי פשוט אין מה לעשות- אנו בנות אדם ולא יכולות להקרע ליותר מידיים חלקים. אגב, בדר"כ נקשרים לתינוק שהוא יותר נח. זה לא אומר שאוהבים פחות אבל יותר נקשרים. כך זה גם עם ילדים באופן כללי: הילד הנח לגידול בדר"כ גם יותר נח להקשר אליו.
 
למעלה