רגשות שונים

רגשות שונים

לא ממש יודעת איך להגדיר זאת אבל עם שתי הילדות שלי אני לא ממש מרגיה אותו הדבר שתיהן נהדרות והל הגדולה הגיעה אלי כמו ברק הכל נפתח כל גילויי חדש היה מעלה אותי לשמיים הרגשתי אותה כמו בתוכי כאילו אני מחוברת אליה לחלוטין ויודעת כל הזמן מה היא רוצה, מרגיה וחושבת ועד היום זה כך כבר 6 שנים ואז הגיע עוד הריוןןן אחרי שנתיים של נסיונות טיפולים ובעיות במשך ההריוןן כל כך חיכיתי ללידה והרגשתי שאם אני כל כך אוהבת את האחת אז בטח כשיהיו לי שתיים אני אהיה עוד יותר שמנה מרוב אהבה הלידה היתה מוקדם מהרגיל אבל מהתחלה מהשהו לא נקשר בי היא כבר בת יותר משנתיים מקסימה יותר יפה יותר וחכמה יותר ובכל זאת יש משהו שלא אומרים ולא כותבים אבל הוא עמוק בפנים משהו קשה לי איתה ואני מרגישה שאני מפספסת אותה לתמיד הכל הולך קשה היא לא אוהבת שאני נוגעת בה - למשל מלטפת בלילה או ישנה איתה במיטה שלה היא דןחפת אותי ואומרת לכי אני לא יודעת איך ממש להגיע אליה כמו אל הגדולה אשמח לשמוע גם דעות וגם שיתוף אמיתי או יות רנכון למי שיכול ויכולה שיתוף של מה ואיך ההבדלים בין האחד והשני ושוב אני לא ממש יודעת איך להגדיר את אותה תחושה אבל היא מלוה אותי כבר הרבה זמן
 

רותי&ע

New member
יש לי אמנם רק ילד אחד

אבל שמעתי מהורים אחרים שלכל ילד מרגישים אחרת. אולי אם תפסיקי לבדוק את עצמך ולבחון את האהבה שלך ופשוט תזרמי איתה דברים ישתפרו. אם את מרגישה אשמה שאת לא אוהבת אותה מספיק את משדרת לה את זה. אם תגיעי להשלמה שכל ילד הוא עולם אחר ולא תעשי השוואות אולי תשדרי לה משהו אחר. ואולי המצב לא גרוע כמו שנדמה לך? יש לי ילדון אחד בן שנתיים ורבע והוא אוהב אותי מאוד. ועדיין לפעמים כשאני מחבקת/מנשקת הוא אומר לי ללכת. ואני לא נעלבת. זכותו להחליט מתי הוא רוצה קרבה ומתי לא. אני מכבדת את זה.
 

שישיר

New member
קודם כל את צריכה להבין

שכל ילד הוא עולם בפני עצמו.. אחד אוהב שמנשקים אותו ומחבקים אותו והשני אוהב שרק יושבים ולידו.. כאמא לשני בנים, אני רואה ומרגישה את זה, הפרש הגילאים בין הבנים שלי הוא 7 שנים - שזה גם נתון שצריך להתיחס אליו.. הגדול, ילד עצמאי, לא אוהב יותר מידי חיבוקים ונישוקים, מעדיף שנשב ונשוחח, הקטן, ילד שאוהב לחבק ולנשק ילד יותר חם ויותר רגיש.. אני, למדתי אותם ואני נותנת לכל אחד את היחס שהוא רוצה, אני זורמת איתם ומעניקה להם מה שהם מבקשים כל אחד בדרכו הוא.. אם תגיעי להבנה של הצרכים של כל אחד, ותפעלי על פיהם - אני מאמינה שזה יפתור לך את "בעיות" הרגשות שיש לך... כל אדם הוא עולם בפני עצמו - וזה צריך להיות הקו המנחה
 
אני נורא יודעת על מה את מדברת

אני אוהבת את שתי הבנות שלי, הן מרכז עולמי, ולפני שלירי נולדה אפילו חשבתי ביני לביני שלא ייתכן שאני אחוש כלפי ילד נוסף אהבה עצומה כמו שאני חשה כלפי רוני. אבל עם רוני זה לקח לי זמן, הקשר לא היה כל כך ברור ומיידי, הרגשתי כלפיה המון רגשות כשהיא נולדה, חלקם לא חיוביים כל כך, ולקח לי זמן לעשות סדר, להקשר, להרגיש אמא... ציפיתי שעם לירי זה יהיה בדיוק ככה, ולחלוטין הופתעתי ממה שקרה לי איתה. ברגע שהביאו לי אותה בפעם הראשונה הרגשתי פרץ אדיר של חום ואהבה (סליחה על הדביקות...) הרגשתי שהילדה הזו היא חלק ממני, כאילו היא תמיד היתה כאן, כאילו אני לחלוטין מכירה אותה. זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה. עם רוני, עד היום יש לי רגעים שאני חשה חוסר אונים, לא יודעת מה לעשות, איך להתנהג איתה, מה היא רוצה... את לירי אני מכירה וקוראת כמו ספר פתוח, למרות שאם אני משווה אותן כתינוקות, הרי שרוני היתה התגלמות המלאכיות, שקטה, אכלנית טובה, נוחה, חייכנית... ולירי היא "פרא אדם" והכל הולך איתה כל-כך קשה ומסובך... אין לי איזו מסקנה או הארה מכל מה שכתבתי. אני מרגישה שאני אוהבת את שתי הבנות באופן שווה, אבל לא זהה. רוני כנראה תמיד תשאר קצת תעלומה בשבילי, ואצטרך לעבוד קשה כדי "להגיע" אליה, אבל היא תמיד תשאר הראשונה שלי. עם לירי עוד מוקדם לנבא איך זה יהיה.
 

לאה_מ

New member
הזכות להיות שונים

זהו הדבר הבסיסי ביותר שאנו יכולים להעניק לילדנו מהרגע בו נולד לנו הילד השני. הזכות להיות שונים. להיות אינדיבידואלים. לא להמדד בקנה מדה של השוואה (הוא היה תינוק כל כך נוח, וזה ממש פרא קטן; הוא אכלן קטן מאד וזה מוכן לטעום הכל; הוא חכם אבל היא יפה; הוא מאד חברותי, לה יש כישורים אחרים). יתכן שכל אחד יהיה שונה, ירצה דברים שונים, יאהב דברים שונים, שגם האהבה שלנו אליהם לא תהיה אותו דבר (הזדהות שלנו עם ילד הדומה לנו, סלידה מדברים שאנו לא אוהבים בעצמנו, הזדהות עם ילד שמזכיר לנו דמות משמעותית בחיינו אנו). אולי שניהם יהיו חכמים, לא רק הגדול. אולי שלושתם יהיו חברותיים. אולי הקטן חברותי יותר, אבל עצם ההשוואה הופכת את הבכור ל"לא חברותי" ובכך עושה לו עוול. כשיעצו לי את העצה הזאת בפעם הראשונה, חשבתי שזה טריוויאלי. חשבתי לעצמי "אני אף פעם לא משווה בין הילדים שלי". לא? אני חושבת שזה כמעט בלתי נשלט. צריך ממש להתאפק כדי לא לעשות השוואות, כדי לא לספר סיפורים על דרך ההשוואה, כדי לא להכתיר אותם בתארים שמנכסים לכל אחד מהם תכונה מסויימת, כדי לא לומר "אבל" באמצע המשפט... היום, זו העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת.
 
למעלה