rainprincess
New member
רגשות
אני נוסעת למקום אני נוסעת למקום כדי לחפש תשובות לרגשות לנסות לראות להבין להפנים לראות- כדי להבין? לראות- כדי לא לשכוח? לראות לראות מה בדיוק? אני וסעת למסע בתור אדם אחד. אדם שיחזור מלא שאלות. שאלות במקום בא הוא לחפש תשובות איך? איך אפשר למצוא תשובות במקום כזה? במקום שמה שנעשה בו נראה לי כמו סרט לא כמו מציאות. מעשים של משוגעים שאנשים שפויים לגמרי ביצעו אותם. אנשים הרגו רצחו. למה? כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כשאני חושבת על המסע זה למה? איך לאנשים, אנשים!!! לא חיות. כמוני וכמוך רצחו אדם. ומה אני הייתי עושה עם הייתי בצד הנגדי, המבצע באותה תקופה שקרתה לא מזמן. מה אני הייתי עושה עם הייתי חיה לפני 60 שנה פחות או יותר והייתי "ארית". הייתי שותקת? הייתי מבצעת? או שמא הייתי בוחרת לסכן את חיי ואת חיי משפחתי כדי לעזור ליהודי שאני לא מכירה? מה שאני בטוחה שלהרוג לא הייתי ולשתוק..בוא נגיד שאצלי זה בעיה... אני עוצמת תעיניים וכל מה שאני רואה זה את סבא שלי מחזיק תמעטפה החומה הפיצית שאני לתומי חשבתי שהיא ריקה מכלום. אך ריקה היא לא הייתה. תמונה של שלושה יהודים תלויים על עמוד, מוזלמנים, ולמה? כי רצחו? לא..כי פגעו? לא..כי מעלו? כי גנבו? לא ולא. כי נולדו לגזע הלא נכון. אני רואה את העיניים של אבא שלי. שהוא נזכר בילדות שלו שאני שואלת אותו איך זה להיות דור שני לניצולי שואה, אני רואה עצבות וכאב. אני שומעת אותם אומרים לי למה את נוסעת? הרי זה ברור שהשואה תקרה שוב גם אם תסעי ותפנמי זה יקרה. ואני, אני בכל כוחי ורוחי מנסה להתמודד עם הפחד, עם הכאב, עם חוסר ידע העצום שיש לי בנושא, ובעיקר עם הרבה רגשות. רגשות של כעס למעשים הרעים שנעשו ולאלה ששתקו. רגשות של עצב לאנשים שנרצחו. רגשות של אהבה והערכה לאלה ששרדו והקיימו חיים חדשים. ורגשות, רגשות של פחד, לדברים הבאים. אני לא רוצה לשכוח, אז בגלל זה אני נוסעת. אני רוצה להבין, לראות מה היה ולנסות להריגש מה שהם מליוני יהודים עברו ולחשוב אם אני הייתי מצליחה להישאר בחיים. אבל אז אני מבינה שלראות מה שהיה שם אני לא אוכל. אני לא אוכל לראות מחנה השמדה. אני לא אוכל לראות את עשן הגופות אני לא אוכל לראות את האנשים המתים אני לא אוכל להרגיש מזה לאבד משפחה שלמה ולהישאר לבד. אני לא אוכל להרגיש רעבה שנים לא ימים שנים! אז בשביל מה אני נוסעת? בשביל זכרונות שלי, זכרונות שאני אצבור מהסמע ומקווה להעביר לילדי. אני מפחדת אני מפחדת לשכוח. אני מפחדת שאני אמצע את עצמי חווה את הדברים האלה. אני, דור שלישי לניצולי שואה, לא רוצה לשכוח ורוצה לשמר את הזכרון. מצטערת על המגילה ושזה לא ערוך טוב זה עם היהורים שלי עם עצמי אז יכול להיות שתקראו משפטים שלא קשורים אחד לשני...
אני נוסעת למקום אני נוסעת למקום כדי לחפש תשובות לרגשות לנסות לראות להבין להפנים לראות- כדי להבין? לראות- כדי לא לשכוח? לראות לראות מה בדיוק? אני וסעת למסע בתור אדם אחד. אדם שיחזור מלא שאלות. שאלות במקום בא הוא לחפש תשובות איך? איך אפשר למצוא תשובות במקום כזה? במקום שמה שנעשה בו נראה לי כמו סרט לא כמו מציאות. מעשים של משוגעים שאנשים שפויים לגמרי ביצעו אותם. אנשים הרגו רצחו. למה? כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כשאני חושבת על המסע זה למה? איך לאנשים, אנשים!!! לא חיות. כמוני וכמוך רצחו אדם. ומה אני הייתי עושה עם הייתי בצד הנגדי, המבצע באותה תקופה שקרתה לא מזמן. מה אני הייתי עושה עם הייתי חיה לפני 60 שנה פחות או יותר והייתי "ארית". הייתי שותקת? הייתי מבצעת? או שמא הייתי בוחרת לסכן את חיי ואת חיי משפחתי כדי לעזור ליהודי שאני לא מכירה? מה שאני בטוחה שלהרוג לא הייתי ולשתוק..בוא נגיד שאצלי זה בעיה... אני עוצמת תעיניים וכל מה שאני רואה זה את סבא שלי מחזיק תמעטפה החומה הפיצית שאני לתומי חשבתי שהיא ריקה מכלום. אך ריקה היא לא הייתה. תמונה של שלושה יהודים תלויים על עמוד, מוזלמנים, ולמה? כי רצחו? לא..כי פגעו? לא..כי מעלו? כי גנבו? לא ולא. כי נולדו לגזע הלא נכון. אני רואה את העיניים של אבא שלי. שהוא נזכר בילדות שלו שאני שואלת אותו איך זה להיות דור שני לניצולי שואה, אני רואה עצבות וכאב. אני שומעת אותם אומרים לי למה את נוסעת? הרי זה ברור שהשואה תקרה שוב גם אם תסעי ותפנמי זה יקרה. ואני, אני בכל כוחי ורוחי מנסה להתמודד עם הפחד, עם הכאב, עם חוסר ידע העצום שיש לי בנושא, ובעיקר עם הרבה רגשות. רגשות של כעס למעשים הרעים שנעשו ולאלה ששתקו. רגשות של עצב לאנשים שנרצחו. רגשות של אהבה והערכה לאלה ששרדו והקיימו חיים חדשים. ורגשות, רגשות של פחד, לדברים הבאים. אני לא רוצה לשכוח, אז בגלל זה אני נוסעת. אני רוצה להבין, לראות מה היה ולנסות להריגש מה שהם מליוני יהודים עברו ולחשוב אם אני הייתי מצליחה להישאר בחיים. אבל אז אני מבינה שלראות מה שהיה שם אני לא אוכל. אני לא אוכל לראות מחנה השמדה. אני לא אוכל לראות את עשן הגופות אני לא אוכל לראות את האנשים המתים אני לא אוכל להרגיש מזה לאבד משפחה שלמה ולהישאר לבד. אני לא אוכל להרגיש רעבה שנים לא ימים שנים! אז בשביל מה אני נוסעת? בשביל זכרונות שלי, זכרונות שאני אצבור מהסמע ומקווה להעביר לילדי. אני מפחדת אני מפחדת לשכוח. אני מפחדת שאני אמצע את עצמי חווה את הדברים האלה. אני, דור שלישי לניצולי שואה, לא רוצה לשכוח ורוצה לשמר את הזכרון. מצטערת על המגילה ושזה לא ערוך טוב זה עם היהורים שלי עם עצמי אז יכול להיות שתקראו משפטים שלא קשורים אחד לשני...