אני שומע בעיקר מוזיקה פופלרית
והייתי אומר שרק 4 נגיד מהמוזיקה הפופולרית יש לה מילים ששוים הקשבה (בד"כ זה פשוט השירים שגם המוזיקה בהם איכותיים), אז לא תמיד יש למה להקשיב. אני אתן דוגמא לא מייצגת: רוב השירים של זפלין - המוזיקה היא נפלאה, היא אלוהית, היא מדהימה, היא קרובה לשלמות, והיא מעוררת בי רגשות כאלה שאני לא צריך מילים גאוניות, כי המוזיקה לא מתאימה להם. בכל זאת, לרוב המילים של זפלין אין איזה משהו עמוק או רציני יותר מ'אני צריך אותך, בוא נעשה את זה עד שהחורף יפריד בינינו', אבל גם לא צריך את זה, כי זה הפוזה שלהם, וזה מה שמתאים למוזיקה, וזה מה שעושה את זה טוב. אבל לתאר את Thank You בלי המילים האדירות הרומנטיות שלו, זה פשוט רמה אחת נחותה יותר. הנקודות שלי: 1 לא תמיד צריך מילים טובות או מיוחדות. תלוי בפוזה של השיר עצמו (האווירה, וסגנון הנגינה) ותלוי בפוזה של הכותבים. כמו בכל דבר שבאים למדוד ברוק, מודדים מבחינתי בשני מדדים - האחד, המוזיקה עצמה, והשני, הפוזה החברתית שמאחוריה. 2 מהצד השני, יש שירים שהפוזה המוזיקלית או החברתית שהם משדרים מחייבים האזנה למילים. על זה אני בדיוק אני מדבר כשאאני אומר שThank You לא היה אותו דבר אם לא היה לו כאלה מילים מדהימות. הפוזה בשיר היא פוזה אינטימית כשאדם מסויים מביע רגשות כנים מול אשה שהוא אוהב בצורה שקטה ורגשית. אם אין לו איזה משהו יפה או רומנטי או מיוחד או נוגע או מעניין להגיד, אני פשוט לא אוכל להתחבר לשיר באותה הרמה שאני מתחבר אליו (ואני לא מאוהב, אז זה לא שאני אתחבר למילים באופן אישי, אלא על הצד הספרותי\רומנטי\אומנותי שלהם). 3 רוב הרוק הפופולרי, אין בו מילים מיוחדות או יפות, ולרובו אין אפילו מילים ששוות האזנה. עכשיו פה צריך להבהיר שרוק באשר הוא, כוונתו להוציא רגשות
עממיים, שיכולים לגוע לסצינה תרבותית שלמה של אנשים במצב דומה לזה של הכותב (או רק במצב דומה של הכותב בלי הסצינה החברתית). לכן, כשרוברט פלאנט שר " הו הו ילדונת, הדרך שבה את מנענעת את זה, תגרום לך להישרף, תגרום לך להיעקץ", אז אני לוקח את זה כטקסט מדהים. לא תת רמה, דווקא כן רדוד, אבל פשוט מדהים. כל מי שמבין את הסצינה התרבותית של לד זפלין יוכלו להבין למה המילים האלה זה אומנות לכל דבר. לעומת זאת, יש אנשים שלא רק שהם מוציאים את זה בדרך רדודה, אלא גם מוציאים את זה באופן זול ופלסטי. לדוגמא, כשרוני דואני שרה "זוז מותק, אני לא צריכה גיבור מפלסטיק", אין דבר יותר פלסטי, מלאכותי, לא אמין, לא ישיר ולא בטיח במשפט הזה, אלא פשוט תת רמה של תרבות, שלא מראה על שום אותנתיות, שום סצינה חברתית, ושום כלום בעצם. זה ההבדל המהותי מבחינתי בין "הדרך שבה את מנענעת את זה" שזה בעיני משפט מדהים (בהקשר הנכון שלו, ובסצינה התרבותית, והאותנתיות הרגשית שממנה הוא בא), לעומת "אני לא צריכה גיבור מפלסטיק", שזה בעיני רדודו, שטחי, צבוע, מטופש, ובעיקר לא נוגע בי, ויותר דוחה אותי מאשר נוגע בי או עושה לי משהו. רק הסתייגות אחת קטנה - אני פשוט אוהב לרקוד את "מותק 2" של רוני כשאני שיכור
. בשביל מצבים כאלה, זה ה-שיר
רדיוהד אני חושב ראיתי משהו כמו 60 או 50 אפילו 
