סיפורו של "כשלון" (ולהתראות בעונה הבאה...)
את הברווט התחלתי עם כולם, וההתחלה היתה מהירה מבחינתי, קצת בחוסר ברירה בגלל זמן הסגירה של הקונטרול הראשון. עד קוממיות הרגשתי מצויין, ונהניתי מאד מהרכיבה, בעצם גם אחרי, אבל העייפות התחילה להשתלט באזור חלץ והעצירה בצומת איבים לצילום התארכה קצת מפאת עייפות. את העליה מאיבים לבית קמה כבר רכבתי בקושי. באמת בקושי. היא לקחה לי שעה וחצי כשבסוף אני כבר בקושי מצליח לפדל. הייתי עייף. אמנם הרגשתי טוב, אבל הייתי עייף וקצת חלש. הגעתי לבית קמה מעט אחרי 4 בבוקר, והופתעתי לפגוש את שאר הרוכבים. סיפרתי לטל שאני שוקל לפרוש וכולם עודדו אותי להמשיך (תודה. באמת כיף לרכוב עם חבורה כזו תומכת). אמרתי שאנוח עשר דקות ואז אחליט.
מבחינת זמנים הייתי גבולי מאד. בהנחה שבהמשך (במיוחד בקטעים האחרונים, עם העליות שלפני עמק האלה) לא ארכב יותר מהר ממה שרכבתי עכשיו, לא היה ברור לי שאני מסוגל לסיים בזמן. אבל יותר מכך, עשרים דקות הרכיבה האחרונות שלפני בית קמה סיפרו לי שלגוף שלי קשה. הרבה יותר מבדרך כלל. יום חלש. יש ימים כאלה. אחרי רבע שעה של מנוחה הגוף הבהיר לי שזה הסוף. הברכיים החלו לכאוב בצורה קיצונית. אפילו לרכב מארומה לתחנת האוטובוס שעל כביש 40 היה לי כואב. אני חושב שזו היתה החלטה טובה לפרוש.
אני חושב שהיו ל"כשלון" הזה שתי סיבות. הראשונה ספציפית לרכיבה, והיא טעות שעשיתי כבר בהתחלה, כשחיכיתי עם כולם כעשר דקות בנחשון אחרי שעת ההתחלה. כידוע, הקונטרול הראשון, הוא די קרוב, ובאמצע כמה טיפוסים, שמאיטים את הרכיבה. במיוחד לי, רוכב איטי בד"כ, זמן הסגירה של הקונטרול הזה היה מגביל ביותר. ולהמתין 10 דקות בהתחלה היה טעות קריטית שדרשה ממני להשקיע אקסטרה מאמץ בעליות. לראיה, זמן הטיפוס שלי ליער הנשיא היה רחוק בשניות בודדות מהשיא לי באותו מסלול, וזה לא אמור להיות כך בהתחלה של רכיבה של 300 קמ. אבל לא היתה לי ברירה. נאלצתי ללחוץ וללחוץ כל הדרך כדי להגיע לצומת האלה דקה בדיוק לפני סגירת הקונטרול. את המחיר על האקסטרא-מאמץ שנתתי בעליות בהתחלה שילמתי אחר כך בעייפות גדולה וברכיים כואבות.
אבל אי אפשר להאשים רכיבה שלמה ב10 דקות של פספוס בהתחלה. אמרתי שהיה לי יום חלש ובמובנים רבים הרכיבה הזו הגיע אחרי שבוע ארוך ומעייף בו עבדתי שעות רבות וישנתי מעט, וגם לא רכבתי והתאמנתי. אז אולי לצאת לרכיבת 300 ב10 בלילה אחרי שהתעוררתי ב6 בבוקר ועבדתי ברציפות עד 9 בערב (אז סיימתי ללמד וטסתי במהירות לנחשון כדי להספיק להתחלה) - אולי זה היה קפיצה מעל הפופיק מלכתחילה. אסור לשכוח, אני רוכב די "חלש" מבחינות רבות. אני לא רוכב מהר, ואין לי יכולת לפצות על תקלות או האטות באמצעות האצה בקטעים אחרים. אין לי "באפר" של יכולת וכל "סטייה סטטיסטית" ממצב אופטימלי מורידה אותי בקלות אל מתחת לרמת הביצועים הנדרשת.
 
ובכל זאת, אני חייב לציין שמכל רכיבות הברווט, ולמרות הפרישה, בזו נהניתי יותר מכל. הירח המלא שליווה אותנו כל הדרך והמעבר באזורים מהיפים בארץ היה פשוט נפלא ומרגיע. מזג האוויר מושלם מבחינתי (מצטער חברים, אני לא מתרגש מקור, 3-4 מעלות זו טמפרטורה אידאלית בשבילי). ונהניתי מכל רגע.
 
בהסתכלות לאחור ופרספקטיבה, אני חושב גם שהתקדמתי לא רע. אסור לשכוח, לפני 4 חודשים ושבוע רכבתי לראשונה יותר מ100ק"מ. ומאז הספקתי לרכוב פעמיים ברווטים של 200. אולי זה היה חוצפה לצפות לעבור כל כך מהר למרחקים ארוכים יותר (וטל, אני מצטער שאני לא מקיים את התחזית שלך להותיר את כולם מאחור ברכיבת 600). כאמור, יכולת הרכיבה שלי מוגבלת ודרושה שיפור רב (בעיקר ביכולת טיפוס) - אלה בהחלט דברים שאשפר ואתאמן עליהם לקראת העונה הבאה (ואולי אפילו ברווט 200 האחרון בעונה אם אצליח להגיע אליו מבחינת תאריכים שכרגע לא מסתדרים טוב). אני בטוח אחזור לעונה הבאה. בכושר משופר וכוונה לעבור גם מרחקים ארוכים יותר.
 
לבסוף, שוב תודה לטל ולכל הרוכבים. איזה כיף זה לרכב אתכם ולחלוק אתכם את התחביב המוזר הזה של רכיבה למרחק.
