רולטה אפילה
סוף רע למישהו טוב לאט לאט, הכל מצטמצם, התשובה כבר היתה שם, ביחד עם שלושה בחירות שונות, הבחירות היחידות שאפשר לעשות - במצבי. חבל רק שחודשים של סבל, חושפים בפני כמה דברים מאוד ברורים, את הסוף אני עוד לא רואה, אבל הוא שם, מחכה, יודע שבקרוב נתאחד. ההורים שומעים הרבה אך מעט הם קשובים, שאר חלקי המשפחה, אינם יותר מכצופים מהצד, חברה מזמן אין, כנראה שמעולם לא היתה, וחברים נעלמו לא מבחירה כאשר החלה התקופה. ואנשים נוספים שהם שאר האנושות אנשים זרים הם, חסרי מודעות. לבד אני כאן, אחד בודד, שינסו להזדהות...לעודד, אני כבר לא מפחד, אני יודע, גם ככל שירצו לא יבינו, כאן אני דומע. ובתוך המעגל הזה, מעגל החיים, מעגל של אפילה, של אנשים מתים, חיים אמיתיים שהיו לי, חיים שאנשים רעים וטמאים הורסים, חיים הלו לקחו לי כי כך להם התאים. אך משהו מן כל העוצמה שהיתה נשאר, עוד הספיק לשרוד את הסופה השורפת של עיוורון מושחר. עוצמה של היגיון והבנה, והיכולת לבחור ולבחור מבין אפשרוית כשלושה: להיות דמום, ולפנות מבפנים אל מקור שאינו קיים הוא, כנראה גם לא אחרים, לחכות בשקט שעוד יופיע לו אור, אך זה לא יקרה, לא בעולמנו. לקחת סמים, סמי רחוב או סמים המאושרים על ידי מדינתנו, אלו יותר גרועים משל הרחוב, אבוי עלינו. לאבד את עצמי ולחתוך כל חיבור לחיים כך המוות הוא קרוב יותר מכל שריד של קיום וסמי הרחוב השהייה מדומה. לקפוץ אל המוות אך לפני כן לקחת עימי אנשים, כאשר יש שם מחלוקת אין זה תקין שיומותו ביחד איתי כאשר אינם יודעים שהם אשמים. אז אני ניצב בפני רולטה, של בחירות וקשיים, יותר מכך עוד אין לי - עוול אבלים. חיים או מוות אין אתם בוחרים.
סוף רע למישהו טוב לאט לאט, הכל מצטמצם, התשובה כבר היתה שם, ביחד עם שלושה בחירות שונות, הבחירות היחידות שאפשר לעשות - במצבי. חבל רק שחודשים של סבל, חושפים בפני כמה דברים מאוד ברורים, את הסוף אני עוד לא רואה, אבל הוא שם, מחכה, יודע שבקרוב נתאחד. ההורים שומעים הרבה אך מעט הם קשובים, שאר חלקי המשפחה, אינם יותר מכצופים מהצד, חברה מזמן אין, כנראה שמעולם לא היתה, וחברים נעלמו לא מבחירה כאשר החלה התקופה. ואנשים נוספים שהם שאר האנושות אנשים זרים הם, חסרי מודעות. לבד אני כאן, אחד בודד, שינסו להזדהות...לעודד, אני כבר לא מפחד, אני יודע, גם ככל שירצו לא יבינו, כאן אני דומע. ובתוך המעגל הזה, מעגל החיים, מעגל של אפילה, של אנשים מתים, חיים אמיתיים שהיו לי, חיים שאנשים רעים וטמאים הורסים, חיים הלו לקחו לי כי כך להם התאים. אך משהו מן כל העוצמה שהיתה נשאר, עוד הספיק לשרוד את הסופה השורפת של עיוורון מושחר. עוצמה של היגיון והבנה, והיכולת לבחור ולבחור מבין אפשרוית כשלושה: להיות דמום, ולפנות מבפנים אל מקור שאינו קיים הוא, כנראה גם לא אחרים, לחכות בשקט שעוד יופיע לו אור, אך זה לא יקרה, לא בעולמנו. לקחת סמים, סמי רחוב או סמים המאושרים על ידי מדינתנו, אלו יותר גרועים משל הרחוב, אבוי עלינו. לאבד את עצמי ולחתוך כל חיבור לחיים כך המוות הוא קרוב יותר מכל שריד של קיום וסמי הרחוב השהייה מדומה. לקפוץ אל המוות אך לפני כן לקחת עימי אנשים, כאשר יש שם מחלוקת אין זה תקין שיומותו ביחד איתי כאשר אינם יודעים שהם אשמים. אז אני ניצב בפני רולטה, של בחירות וקשיים, יותר מכך עוד אין לי - עוול אבלים. חיים או מוות אין אתם בוחרים.