"רומן באספרנטו" （לא באמת）

[DoronModan]

"רומן באספרנטו" （לא באמת）

https://www.google.co.il/amp/s/www.haaretz.co.il/amp/literature/1.1051064

 

[DoronModan]

והנה הסיפור כולו

רומן באספרנטו/אלכס אפשטיין
שמו של סבי נעדר מתולדותיה הקצרותשל הספרות שנכתבה במאה העשרים בשפת האספרנטו. וזאת למרות שהיה, למיטב ידיעתי, מחברו של רומן המדע הבדיוני הראשון בשפה הצעירה הזאת. מעשה שהיה כך היה: באביב 1944, מעט לאחר שחרור חצי האי קרים, כבש סבי - רק ללילה אחד, יש להודות - את לבה של חיילת מיחידה סודית במודיעין של הצבא האדום. בבוקר הוציאה מתרמילה ספר בגרמנית ללימוד אספרנטו וסיפרה ששימש זמן קצר כספר צופן למרגלים, אלא שעתה הפיקוד שוב החליף שפה, כך שאין לה עוד צורך בו. היא ביקשה לתת את הספר במתנה לסבי. כששאל מדוע דווקא לו, הסמיקה ואמרה שגם זמנהוף, ממציא האספרנטו, היה יהודי. סבי הבין את הרמז, וכעת היה תורו להסמיק.
ארקדי פינסקי (שמו של סבי. פינסקי הוא שם נעוריה של אמי) היה באותם ימים בן תשע-עשרה. הוא ידע יידיש מבית אבא וגרמנית מבית הספר. עד תום המלחמה רכש את יסודות האספרנטו, ובחודשים הראשונים לשובו מהחזית העמיק את אחיזתו בשפה בעזרת מילונים מאוירים וספרים שהשיג בחנויות לספרים משומשים בסנט פטרבורג. לא היה לו כמובן עם מי לשוחח בשפה החדשה הזאת. הדרך מכאן לכתיבת רומן היתה קצרה. שני פרטים ביוגרפיים חשובים עומדים לרשותי בשעה שאני מנסה לשחזר את תקציר הרומן שכתב סבי: הוא היה חובב תיאטרון מושבע; הסופר האהוב עליו היה ה"ג ולס.
במרכז הרומן, אם כן, ניצב בית תיאטרון דמיוני במוסקבה. שחקניו מעלים מחזה על מסע בזמן. אקדחים שנטענים במערכה האחרונה יורים במערכה הראשונה וכולי. ורק הבמאי כל הזמן מתאהב מחדש בשחקנית הראשית, ולו רק משום שעיניה דומעות בשעת דמדומים.
התצלום המצורף כאן צולם בשנת 1951, השנה שבה השלים סבי סוף סוף את הרומן שלו והתחתן. אמי נולדה בחורף, כעבור שנתיים. כתב-היד מעולם לא פורסם, מי כבר התעניין בספרות באספרנטו בברית-המועצות הקומוניסטית. במרוצת השנים, באחד ממעברי הדירה של סבי וסבתי, כתב-היד פשוט אבד.
סבי, ארקדי פינסקי, מת בישראל בשנת 1984, ארבע שנים אחרי שעלינו לארץ. זה היה המוות הראשון שחוויתי. דמותו של סבי, האמיתית ובעיקר המדומיינת, מופיעה ברבים מהסיפורים ומהשירים הראשונים שכתבתי. ספר השירה הראשון שלי (ובינתיים היחיד) ראה אור ב-1992, כשהייתי בן עשרים ואחת. שמו של הספר (שהחזיק בקושי עשרים שירים) הוא "כותב לנינגרד ושירים אחרים". הנה השיר שחותם את הספרון הזה:
"רחצתי את אצבעותי ויצאתי מבית הקברות/ מי יודע אולי מתחת למצבות/ בית קברות אחר/ מתים מתייפחים מאושר בדמעות מוכתמות בקידוח דיו/ זוהי אשכבתו הצבעונית של המוות/ על בדים לבנים/ ובמצבה צדדית// סבא ארקדי מתקין סתימה אחרונה/ שואל פציינט חיוור כתבת משהו/ וההוא אומר בעוד ארבע שנים".
הבהרה קצרה בעניין השיר ובעניין הבדיה שלפניו: זמנהוף, ממציא האספרנטו, היה רופא עיניים. סבי היה רופא שיניים. למיטב ידיעתי, מעולם לא שלח את ידו בספרות. אך ייתכן שכאן אני טועה, הרי איני יודע מה הוא כותב בתצלום (האמיתי). גם הפרט הבא אמיתי: סבי אהב ספרים בכל לבו (ותיאטרון? איני יודע). בזכות הספרייה הענקית בביתו בסנט פטרבורג נחשפתי בגיל צעיר לספרים של ולס, ורן, דיומא.
את השורות האלה כתבתי בשנת 2005, במרחק של דקת הליכה מרחוב זמנהוף בתל אביב. כמה מוזר נשמע כיום שמו של הרחוב הזה, כמו שנות אור רחוקה מאתנו התקופה שבה לרחובות היו קוראים על שמם של ממציאי שפות ולא על שמם של מצביאים. כשמת, סבי כבר ידע מעט עברית. איני זוכר את גון קולו. ודאי היה לו מבטא רוסי כבד (או מבטא אחר, מבטא שאין לאיש; מבטא של שפה שאיש כמעט לא דובר כשפת אם; מבטא של אספרנטו. דבר כזה יכול לחולל רק מעשה הכתיבה, גם אם הוא מעשה כתיבה שלא אירע מעולם. הנה, שוב מתקרבת שעת דמדומים).

_____
שם סבו של אלכס אפשטיין, ארקדי פינסקי, נעדר מתולדותיה הקצרות של הספרות שנכתבה במאה העשרים בשפת האספרנטו, אף שהיה, ואולי לא היה, מחברו של רומן המדע הבדיוני הראשון בשפה זו

 

[מיכי 10]

תודה על השיתוף. קראתי בהנאה את הסיפור. ומתוך עניין, קראתי גם

על הכותב, אלכס אפשטיין, בוויקיפדיה.
ובין השאר, מצאתי שם את המשפט הבא, וההדגשה שלי:

"...סיפוריו תורגמו לאנגלית, לרוסית, לאיטלקית, לאספרנטו ולהולנדית."

https://he.wikipedia.org/wiki/אלכס_אפשטיין

 

[אזרח כדור הארץ]

מעניין!

אגב, ה' ג' וולס היה גם היסטוריון שתמך בחום ברעיון הפדרציה העולמית.

 

[DoronModan]

הוספת רובד מעניין