אלמנה כחולה
New member
רומן ווירטואלי
זה מתחיל במקרה, בלי להתכוון, בצ`אט או בפורום, באודיגו או ב ICQ, או בכל פינה אחרת של הרשת, אישה וגבר, אנונימיים לחלוטין, שתי נשמות, תאומות. מתכתבים, מתגרים, מדליקים ומפנטזים, והעיקר, מוסיפים פלפל ועניין אחד לחיי השני. המתח עולה. פגישה באוויר? טלפונים מוחלפים. ריח של סקס. הכמיה הנפשית אדירה, הרצון חזק, התשוקה... והכמיהה עצומה. ועוד לא מתראים, עדיין אלמוניים, יציר האהבה שבמוחה קורם עור וגידים. גם הוא כבר יצר לו דמות במוחו הקודח, מוצף ההורמונים. ושניהם מאוהבים ביצירי דימיונם, מאוהבים באהבה. היא מתחילה לשלוח לו חלקי פאזל של פניה, גופה. הוא שולח לה שירי אהבה, פרחים, פיסות תשומת לב. התמכרות. לאט לאט מתחילה הסתירה. לא מתיישבים חלקי הפאזל שהיא שולחת לו עם יצירת דמיונו, אותה אהב. לאט מתגנבת הססנות לתוכו. שיחות הטלפון מתקצרות. המכתבים מתמעטים. האמנם היא האחת? הוא נפחד, ייגע, איכה יפגע בה והיא חלק מנפשו, אף שלא פגש בה מעולם, אף שלא אליה התכוון? אייך יצא מסבך הבטחותיו? מגדל גבוה מידי של תלי הבטחות ופנטזיות נבנה באוויר, ואין מוצא. והיא, כלל אינה חושדת, מחכה, משתוקקת. וכבר הוא חושב, אולי גם היא לא תמצא אותי איש חלומותיה? ואפגע? או אולי דווקא כן תתאהב בי, כשתפגוש בי, ואז, הסבך וכאב הלב, והפגיעה שאאלץ לפגוע בה יהיו כבדים אף יותר. ואז, במסגרת הנסיבות, הוא מתרחק, היא נלחצת ושולחת לו איגרת דאובה, פוגעת. הסולם, נמצא הסולם! והוא, יורד, בהקלה, שלב שלב, כואב את אבדן חלומו, כואב גם את כאבה של זו שאיננה מי שחשב, שלא דומה כלל ליציר דימיונו האהוב. פניה, גופה, זרים, לא נחשקים בעינייו. מציג את עצמו כצד הנפגע. משכלל את קלישאת ה:``זה לא את, זה אני``. והסתיים, לפני שהחל. לו רק אמר את מילות הקסם הקשות של הדחיה; היתה ממשיכה הלאה בקלות. לא חשה כשלון, כאילו במו ידיה הרסה את הסיכוי לאושר, ופגעה במי שאהבה. לו רק. ולא היה כלל סיכוי. לא היה סיכוי כלל.
זה מתחיל במקרה, בלי להתכוון, בצ`אט או בפורום, באודיגו או ב ICQ, או בכל פינה אחרת של הרשת, אישה וגבר, אנונימיים לחלוטין, שתי נשמות, תאומות. מתכתבים, מתגרים, מדליקים ומפנטזים, והעיקר, מוסיפים פלפל ועניין אחד לחיי השני. המתח עולה. פגישה באוויר? טלפונים מוחלפים. ריח של סקס. הכמיה הנפשית אדירה, הרצון חזק, התשוקה... והכמיהה עצומה. ועוד לא מתראים, עדיין אלמוניים, יציר האהבה שבמוחה קורם עור וגידים. גם הוא כבר יצר לו דמות במוחו הקודח, מוצף ההורמונים. ושניהם מאוהבים ביצירי דימיונם, מאוהבים באהבה. היא מתחילה לשלוח לו חלקי פאזל של פניה, גופה. הוא שולח לה שירי אהבה, פרחים, פיסות תשומת לב. התמכרות. לאט לאט מתחילה הסתירה. לא מתיישבים חלקי הפאזל שהיא שולחת לו עם יצירת דמיונו, אותה אהב. לאט מתגנבת הססנות לתוכו. שיחות הטלפון מתקצרות. המכתבים מתמעטים. האמנם היא האחת? הוא נפחד, ייגע, איכה יפגע בה והיא חלק מנפשו, אף שלא פגש בה מעולם, אף שלא אליה התכוון? אייך יצא מסבך הבטחותיו? מגדל גבוה מידי של תלי הבטחות ופנטזיות נבנה באוויר, ואין מוצא. והיא, כלל אינה חושדת, מחכה, משתוקקת. וכבר הוא חושב, אולי גם היא לא תמצא אותי איש חלומותיה? ואפגע? או אולי דווקא כן תתאהב בי, כשתפגוש בי, ואז, הסבך וכאב הלב, והפגיעה שאאלץ לפגוע בה יהיו כבדים אף יותר. ואז, במסגרת הנסיבות, הוא מתרחק, היא נלחצת ושולחת לו איגרת דאובה, פוגעת. הסולם, נמצא הסולם! והוא, יורד, בהקלה, שלב שלב, כואב את אבדן חלומו, כואב גם את כאבה של זו שאיננה מי שחשב, שלא דומה כלל ליציר דימיונו האהוב. פניה, גופה, זרים, לא נחשקים בעינייו. מציג את עצמו כצד הנפגע. משכלל את קלישאת ה:``זה לא את, זה אני``. והסתיים, לפני שהחל. לו רק אמר את מילות הקסם הקשות של הדחיה; היתה ממשיכה הלאה בקלות. לא חשה כשלון, כאילו במו ידיה הרסה את הסיכוי לאושר, ופגעה במי שאהבה. לו רק. ולא היה כלל סיכוי. לא היה סיכוי כלל.
