אופליה של הלילה ה 21
New member
רומן חדש בהתהוות. הרי קטע ראשון....
אתה חברה שלי - קטעים מתוך רומן בהתהוות... יומיים אחרי שהתחיל הקטע שלי עם גידי, השותף שלי התאהב פתאום. ההתלהבות הזוגית של ערן ונגה מלאה את הבית לגמרי, משאירה אותי לחשוב על ההיסוסים ביני ובין גידי. מי בכלל היה צריך את השינויים האלו. היה לי דווקא מאוד נוח. אני וערן פרחנו ביחד, לפני חודש. לא חשבנו על זוגיות וכאלה. זיונים פה ושם עם כמה מהבחורים היותר טעימים שפגשתי בחיים, יציאות לכמה פאבים, עבודה, היה שקט. ערן יצא עם כל מיני בחורות, מדלג בין כמה בבת אחת, מחליף בקצב מסחרר. אני והביישנות שלי, תמיד לא מאמינה שאני יכולה בכלל לדלג כמוהו. צריך חדר כושר כדי שזה יקרה, וגם ניתוח להשתלת הבטחון העצמי, אם אנחנו כבר שם. חוץ מזה, נדמה לי שיותר קשה לתחמן בנים, הם תמיד רואים עלי כשמשהו לא בסדר. יותר חשוב מזה, אני לא באמת יודעת לשקר. דאז, גם גידי חגג. היו אצלו בבית מסיבות מטורפות כמעט מדי חודש, וכמה יזיזים כיפיים. ברגעי בדידות, או אחרי איזה מניאק, הוא היה מתקשר אליי. הייתי מקשיבה לו, ומתבכיינת על זה שאני לא מוצאת, וזה למרות שאני ביסקסואלית ויש לי כזה מבחר. יש לציין שלמרות כל הדיבורים על הרגשות הלסביים שלי, הם היוו יותר הצהרה מאשר מציאות. וכאלה היו החיים. לא רע בסך הכל. שלושה שבועות תמימים הפרידו עכשיו בין החיים ההם וביני. עכשיו גידי צורח עליי, לחוץ ומתגונן, קפוץ על המיטה שלי. "הכי נורא זה שאי אפשר להסתיר ממך שום דבר, את שומעת?!" "מה רצית להסתיר, ולמה?" שאלתי, לא ממש מבינה. "מה זאת אומרת מה רציתי להסתיר? יש דברים שהם שלי והם פרטיים וזכותי שיהיו כאלה." אבל למה צריך להסתיר פרטיות? "זכותך לפרטיות, רק שלא הייתי משתמשת במילה להסתיר כדי לתאר משהו שאמור להישאר פרטי." "תראי, כשאני אהיה מוכן להגיד לך מה מציק לי אני אומר לך, מבטיח." "אוקיי, אין בעיה." טון יציב, ונעים. לא תוקפני. הוא הסתכל בעיני החומות, מגלה שם מיד את סימני העצב. מתכווצות לי העיניים טיפה, בקצה, כשאני פגועה. ואני אף פעם לא מצליחה לטשטש את המבט הפגוע. כמו ילדה בת ארבע, הכל גלוי, גם אם אני לא אומרת. "אתה החברה הכי טובה שלי." אמרתי בקול שקט אחרי שגידי סיים לצרוח. ממה הוא כל כך מתגונן? אפשר לחשוב שרק הוא מתלבט. איך שוב הכנסתי את עצמי למערכת יחסים הכי הכי מסובכת שאפשר היה למצוא בשטח. כל פעם אותו הסיפור. או שהוא מטורף, או שהוא שונא את עצמו, ולמען האמת גם אותי, או שהוא מנצל אותי עד הסוף ומשאיר אותי על הקרשים, צופה בגבו מתרחק. ובעצם, זה כולם אותו אחד. בסוף הרי זה מה שיקרה בינינו. ואת גידי אסור לי לאבד. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד פעם חבר הכי טוב. אחרי שהבנזונה הלך, גידי זה כל מה שהיה לי. סחט ממני כל יום את הדמעות והאלכוהול, השאיר אותי שפויה. נסע איתי ועם השותפה המעצבנת שלי לחופשה בכנרת, ודאג לי. התמסטלנו כאילו אין מחר על החוף, כל הזמן. ואני בכיתי לו על השמוק וכמה שאני אוהבת אותו ולמה למה למה. והוא חייך, והדליק עוד ג´וינט. ועכשיו? איזה מפגרת אני. "על מה את חושבת?" מאיפה להתחיל? "לא חשוב." "נו, מה את נסגרת לך בשיריון? אני מכיר אותך, זוכרת? לא תעבדי עלי. יאללה, דברי." הוא כל כך מחייך פתאום. שתי שניות קודם הוא היה תהום גדולה ואדירה, פעורה מולי. איום נורא. "אתה מתייחס אליי כאילו יש לי כוונות רעות כל הזמן." "אני מצטער." הוא נרגע, והחזיק לי את היד. "אני פשוט נורא פוחד מלהרגיש לכוד." "ואז אתה מרגיש לכוד גם אם רוצים להבין אותך?" הוא התחיל לחייך. "מה אתה מחייך?" זרקתי לו, מתחילה לחייך לאט. עדיין פגועה. "אני מצטער. זה פשוט כל כך מלחיץ אותי. כל הסיטואציה הזו מוזרה וקשה לי." הוא חיבק אותי, ונצמדתי אליו מיד, מחבקת אותו חזרה. אני כזאת ילדה, נותנים לי נשיקה והכל עובר. "ואתה חושב שאני הייתי פה?” צחקתי אליו. "כן, זה משהו שקורה לי כל יום." שנינו צחקנו. ללא ספק, הזמנים שעברו עלינו בתקופה האחרונה היו מוזרים מאוד. למה האדם הנכון היה חייב להיות מהמין הלא-נכון. זה היה פשוט פי כמה אם הוא היה סטרייט או אישה. אבל הוא לא. והוא מקסים. "אני אוהב אותך, את יודעת" הוא לוחש לי רכות באוזן. "אני אוהבת אותך" אני לוחשת חזרה וכבר מתפתה להפשיט אותו שוב, לא לגמרי מבינה מה מושך אותי בעור המופלא הזה שלו. אני פשוט זורמת עם זה, לאן שזה לא הולך.
"זו יד הירח בדבר!!! בוודאי קרבה מסילתו ודעת הבריות נטרפת"
ו.שייקספיר
אופליה לילית
אתה חברה שלי - קטעים מתוך רומן בהתהוות... יומיים אחרי שהתחיל הקטע שלי עם גידי, השותף שלי התאהב פתאום. ההתלהבות הזוגית של ערן ונגה מלאה את הבית לגמרי, משאירה אותי לחשוב על ההיסוסים ביני ובין גידי. מי בכלל היה צריך את השינויים האלו. היה לי דווקא מאוד נוח. אני וערן פרחנו ביחד, לפני חודש. לא חשבנו על זוגיות וכאלה. זיונים פה ושם עם כמה מהבחורים היותר טעימים שפגשתי בחיים, יציאות לכמה פאבים, עבודה, היה שקט. ערן יצא עם כל מיני בחורות, מדלג בין כמה בבת אחת, מחליף בקצב מסחרר. אני והביישנות שלי, תמיד לא מאמינה שאני יכולה בכלל לדלג כמוהו. צריך חדר כושר כדי שזה יקרה, וגם ניתוח להשתלת הבטחון העצמי, אם אנחנו כבר שם. חוץ מזה, נדמה לי שיותר קשה לתחמן בנים, הם תמיד רואים עלי כשמשהו לא בסדר. יותר חשוב מזה, אני לא באמת יודעת לשקר. דאז, גם גידי חגג. היו אצלו בבית מסיבות מטורפות כמעט מדי חודש, וכמה יזיזים כיפיים. ברגעי בדידות, או אחרי איזה מניאק, הוא היה מתקשר אליי. הייתי מקשיבה לו, ומתבכיינת על זה שאני לא מוצאת, וזה למרות שאני ביסקסואלית ויש לי כזה מבחר. יש לציין שלמרות כל הדיבורים על הרגשות הלסביים שלי, הם היוו יותר הצהרה מאשר מציאות. וכאלה היו החיים. לא רע בסך הכל. שלושה שבועות תמימים הפרידו עכשיו בין החיים ההם וביני. עכשיו גידי צורח עליי, לחוץ ומתגונן, קפוץ על המיטה שלי. "הכי נורא זה שאי אפשר להסתיר ממך שום דבר, את שומעת?!" "מה רצית להסתיר, ולמה?" שאלתי, לא ממש מבינה. "מה זאת אומרת מה רציתי להסתיר? יש דברים שהם שלי והם פרטיים וזכותי שיהיו כאלה." אבל למה צריך להסתיר פרטיות? "זכותך לפרטיות, רק שלא הייתי משתמשת במילה להסתיר כדי לתאר משהו שאמור להישאר פרטי." "תראי, כשאני אהיה מוכן להגיד לך מה מציק לי אני אומר לך, מבטיח." "אוקיי, אין בעיה." טון יציב, ונעים. לא תוקפני. הוא הסתכל בעיני החומות, מגלה שם מיד את סימני העצב. מתכווצות לי העיניים טיפה, בקצה, כשאני פגועה. ואני אף פעם לא מצליחה לטשטש את המבט הפגוע. כמו ילדה בת ארבע, הכל גלוי, גם אם אני לא אומרת. "אתה החברה הכי טובה שלי." אמרתי בקול שקט אחרי שגידי סיים לצרוח. ממה הוא כל כך מתגונן? אפשר לחשוב שרק הוא מתלבט. איך שוב הכנסתי את עצמי למערכת יחסים הכי הכי מסובכת שאפשר היה למצוא בשטח. כל פעם אותו הסיפור. או שהוא מטורף, או שהוא שונא את עצמו, ולמען האמת גם אותי, או שהוא מנצל אותי עד הסוף ומשאיר אותי על הקרשים, צופה בגבו מתרחק. ובעצם, זה כולם אותו אחד. בסוף הרי זה מה שיקרה בינינו. ואת גידי אסור לי לאבד. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד פעם חבר הכי טוב. אחרי שהבנזונה הלך, גידי זה כל מה שהיה לי. סחט ממני כל יום את הדמעות והאלכוהול, השאיר אותי שפויה. נסע איתי ועם השותפה המעצבנת שלי לחופשה בכנרת, ודאג לי. התמסטלנו כאילו אין מחר על החוף, כל הזמן. ואני בכיתי לו על השמוק וכמה שאני אוהבת אותו ולמה למה למה. והוא חייך, והדליק עוד ג´וינט. ועכשיו? איזה מפגרת אני. "על מה את חושבת?" מאיפה להתחיל? "לא חשוב." "נו, מה את נסגרת לך בשיריון? אני מכיר אותך, זוכרת? לא תעבדי עלי. יאללה, דברי." הוא כל כך מחייך פתאום. שתי שניות קודם הוא היה תהום גדולה ואדירה, פעורה מולי. איום נורא. "אתה מתייחס אליי כאילו יש לי כוונות רעות כל הזמן." "אני מצטער." הוא נרגע, והחזיק לי את היד. "אני פשוט נורא פוחד מלהרגיש לכוד." "ואז אתה מרגיש לכוד גם אם רוצים להבין אותך?" הוא התחיל לחייך. "מה אתה מחייך?" זרקתי לו, מתחילה לחייך לאט. עדיין פגועה. "אני מצטער. זה פשוט כל כך מלחיץ אותי. כל הסיטואציה הזו מוזרה וקשה לי." הוא חיבק אותי, ונצמדתי אליו מיד, מחבקת אותו חזרה. אני כזאת ילדה, נותנים לי נשיקה והכל עובר. "ואתה חושב שאני הייתי פה?” צחקתי אליו. "כן, זה משהו שקורה לי כל יום." שנינו צחקנו. ללא ספק, הזמנים שעברו עלינו בתקופה האחרונה היו מוזרים מאוד. למה האדם הנכון היה חייב להיות מהמין הלא-נכון. זה היה פשוט פי כמה אם הוא היה סטרייט או אישה. אבל הוא לא. והוא מקסים. "אני אוהב אותך, את יודעת" הוא לוחש לי רכות באוזן. "אני אוהבת אותך" אני לוחשת חזרה וכבר מתפתה להפשיט אותו שוב, לא לגמרי מבינה מה מושך אותי בעור המופלא הזה שלו. אני פשוט זורמת עם זה, לאן שזה לא הולך.