רונה ב"חוצה ישראל"

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

רונה ב"חוצה ישראל"

זה ראיון מאד ישן, אבל שמתי לב שביוטיוב הוא מאד מטושטש ולא ברור, אז העברתי אותו לקובץ וורד. וחשבתי שזה יעניין עוד כמה אנשים שבטח וויתרו בגלל האיכות או בגלל האורך, אז אני מפרסמת פה, ואם זה כבר לא רלוונטי אפשר למחוק.

-שלום רונה קינן. -שלום. -מה שלומך? -בסדר גמור. -את נראית קצת חולה. -כן, קצת חולה. -חבל להיות חולה כשאת מוציאה אלבום בכורה, לא? -כן, לפני שנה, אתה יודע... אבל רק עכשיו זה נחת עלי. -מה קרה, הרבה זמן עבר מאז שגמרת לעבור עליו ועד שהוא יצא. -כן, בכלל כל התהליך של ההוצאה שלו היה יחסית ארוך, קדמו לו הרבה שנים של הופעות, וככה בכלל... לקחתי את הזמן. קצת הזדחלתי. -אז חלק מהשירים שיש פה באלבום, פשוט הופעת איתם הרבה זמן? -הופעתי איתם, חלקם, השיר הכי עתיק באלבום זה שיר שכתבתי בגיל 15 בערך. -ובת כמה את היום? - 25. -את לא נראית, את נראית בת 16, 17 ככה. -אני מאד מודה לך, אני חושבת שעוד כמה שנים זו תהיה אפילו מחמאה שאני אזדקק לה. אבל כן, יש ממש אוסף שירים, כל השירים שכתבתי עד אז. ובאמת הופעתי, בדקתי את השירים האלה מול קהל, בהרכב עם הטריו שהופעתי איתו, שהייתי מאד קשורה אליו. -מה זה 'לנשום בספירה לאחור'? ככה ניסיתי להרהר בשם של האלבום הזה. -כן, זה נשמע סתום קצת. -זה נשמע כמו שלמה ארצי, 'חתולים מחשבים את קיצם לאחור', מה זה לנשום בספירה לאחור? -קודם כל זה שורה מתוך שיר הנושא, שנקרא עשר שניות. וזה סוג של פרפראזה על עצת הסבתות, "תספור עד עשר לפני שאתה מקלל" או משהו בסגנון. או לפני שאתה דופק על דלת, או לפני שאתה עושה כל דבר אימפולסיבי. -אז למה זה כל כך חזק אצלך? -זה שיר שמדבר על ריסון, על איפוק, על לא לעשות את הדבר הגחמני הזה שתמיד מאפיין אהבות שנגמרות בטרגדיות. -וזה דבר שהיית צריכה לעבוד עליו עם עצמך? -זה דבר שעדיין אני צריכה לעבוד עליו עם עצמי. -מה זאת אומרת? -אני... אני אימפולסיבית. -את לא נראית כזו... תני לי דוגמא לאימפולסיבית. -נגיד אני רוצה לאכול, אז אני צריכה לאכול עכשיו, זה יכול לחכות, זה לא סובל דיחוי. אני אלך בשתיים בלילה אם אני רעבה, לאכול המבורגר, בדיוק את ההמבורגר שאני רוצה, בדיוק במקום שאני רוצה. -אבל זה דבר לא מזיק. -זה לא מזיק, אבל אתה יודע, יש תחומים בחיים שהם מעט יותר מזיקים. במיוחד כשמעורבים בזה אנשים אחרים, אתה צריך לקחת בחשבון כל מיני דברים. אז כן, באהבות צריך ללמוד לפעמים קצת איפוק. -לא, כי תמיד אומרים, אהבה, ספונטניות, האש הזו... דווקא ההליכה עם הסערה. -כן, אבל זה מכלה גם, אתה יודע. זה מסוכן. -מכלה? -כן. האש הזאת. -אז נכווית מספיק את אומרת. זהו. עכשיו לפני שאת מתאהבת את סופרת עד עשר. -אני סופרת עד עשר. כן, אני מנסה לחשוב אם אני מיישמת את זה... -השאלה אם עד עשר זה מספיק, אולי צריך עד עשרת אלפים או מאה אלף... -כן, צריך לא להתקשר כשרוצים להתקשר בדיוק, ולא יודעת, יש חוקים כאלה... -נו, אלה העצות של סבתא. -זה נורא, הא? בסוף כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מעבר לזה, בסוף כאילו פשוט ספר החוקים של הסבתות. - אגב סבתות, את חונכת הרבה ע"י סבתא, נכון? -כן. מאד. יש לי סבתא... יוצאת דופן. -כן? במה? -קודם כל היא בת 99, היא חגגה עכשיו יום הולדת. וזה כבר יוצא דופן. היא היתה מורה לביולוגיה שנים, השתתפה הרבה בחפירות, ועד גיל 80 היא עבדה, והוציאה עיתון לנוער. וגם אז היא לא הפסיקה לעבוד, היא המשיכה לכתוב ביחד עם אמא שלי איזשהו ספר משותף. הן כתבו על ההיסטוריה שלה, ושל הקמת היישוב... סיפור אישי ככה והיסטורי ביחד. היא אישה פנומנלית, היא חכמה... -היא אמא של אבא שלך? -אמא של אמא שלי. -מה הדבר הכי חשוב שהיא לימדה אותך? -הדבר הכי חשוב שהיא לימדה אותי... זו שאלה יפה, כי היא תמיד שואלת את זה גם. היא תמיד מכינה אותי לזה שהיא הולכת עוד מעט. -אה, באמת? -כן, כל מפגש זה תמיד "טוב, בואי לבקר, רק אל תאחרי כי יכול להיות שזאת הפעם האחרונה שאנחנו מתראות". -ככה? עם רגשות אשם? -"אבל אם אני הולכת אני משאירה משפחה כל כך יפה, עם גנים כל כך מוצלחים..." היא מאד מבסוטית. -אז מה באמת הדבר הכי חשוב? -מוזיקה, היא נתנה לי המון בעניין הזה. שירים שהיא שרה לי. -מה, שירי ערש? -שירים רוסיים, שירי ערש, שירים של השומר הצעיר... שירים שגם אמא שלי שרה לי אותם אח"כ אבל היא שרה לי אותם במקור ברוסית. הייתי ישנה איתה המון כשהייתי קטנה, ממש. היא היתה מחזיקה לי את היד בלילה, הייתי מתעוררת ככה בבהלה, הייתי אומרת 'סבתא, יד' והיד תמיד היתה שם. והיו לה המון חום והמון... זו גישה נורא אופטימית ונורא בריאה כזאת לחיים. זאת אומרת, אדם לא יכול לחיות עד גיל כזה אם הוא לא... אם אין בו משהו נורא נורא בריא נפשית. -זהו, יש לך באמת שיר פה, לחיות נכון. -כן -את יודעת, לאכול בזמן, לישון בזמן... זה גם למדת מסבתא? -לא, זה דווקא מין גיבוב של עצות ניו אייג' כאלה, אתה יודע, היתה איזו תקופה שזה היה מסביבי כל הזמן, תזונה נכונה וכולי וכולי. וגם עניינים שאני באמת מאמינה בהם כמו להתאפק, לא לקלל את הנהג כשאתה מתעצבן בכביש... -זה לא כדאי, את יודעת. -זה מסוכן, כן. היתה לי תקרית ממש לא נעימה לפני כמה ימים, שפשוט כמעט הלכתי מכות עם אדם ברחוב. -באמת? נערה עדינה ושברירית כמוך? -ואז אמרתי לעצמי, למה, למה אני לא זוכרת את הדברים שאני מטיפה לעצמי? -באמת זה מזכיר לי שיר שלך, "מבול", אז בואי נשמע אותו בבקשה. (רונה שרה את מבול)

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

חלק 2

-ממש מרגש. חווה אלברשטיין יודעת שאת קיימת ואת מאיימת על מעמדה? -לא, אל תגזים. -לא? -היא יודעת, דווקא הכרנו, והיא באה להופעה שלי. -כן? כי יש בה משהו... למדת ממנה? אני מרגיש משהו אלברשטייני. -הרבה אנשים אמרו לי את זה ברגע שהתקליט יצא, ועברתי יותר לכתיבה בעברית. -זה לא פוגע בך, אני מקווה. -חס וחלילה, לכבוד הוא לי. כשהייתי קטנה שמעתי אותה הרבה בבית, היא קצת הכירה את ההורים שלי, והיא הייתה ככה דמות בשבילי. מאוחר יותר חזרתי לשמוע אותה, באמת בשנים האחרונות יותר. -את יודעת, אני שאלתי את עצמי באמת מאיפה הבגרות הזאת, כי יש במילים ובלחן.. בהלחנה שלך יש המון בגרות. זה לא אלבום של איזו זמרת שעכשיו הוציאה אלבום בכורה. זה משהו יושב, בשל, מה? -זה שילוב של... אתה יודע, החיים זימנו כל מיני... זימנו את עצמם, דברים קורים ואתה מתבגר מהר. אבל אני חושבת שתמיד הייתי קצת רצינית. -זה בגלל שאת בת להורים מבוגרים, את יודעת? -יכול מאד להיות. -גם אני. ואבא שלך הוא עמוס קינן, שהוא אדם מבוגר, בן כמה הוא היום? -78 -ואת נולדת כשהוא היה בן כמה? -בן 50 ומשהו. -זהו, גם אני דומה קצת. זה עושה את האנשים מבוגרים יותר. -כן, זה גם הסביבה שלהם, תמיד היתה לי איזושהי משיכה להיות בסביבת החברים שלו, אתה יודע, בספרייה שם, איפה שהם היו יושבים, ממש בימי שישי וזה, הייתי רובצת שם. תמיד היה לי מין עולם מפוצל כזה, מצד אחד חברים ובית ספר ועניינים, ומצד שני האנשים המבוגרים יותר שתמיד עניינו אותי באמת. -שהם יותר מעניינים? -שהם יותר מעניינים, כן. בכלל שלא לדבר על אנשים זקנים ממש, יש לי מין פנטזיה להתנדב פעם בבית אבות ופשוט... פשוט לדבר עם אנשים שם. זה נראה לי נורא חשוב. -חשוב לך? -חשוב לי וחשוב בכלל. אתה יודע, יש בתי אבות כאלה נורא עצובים, בת"א, מאד פשוטים, ואנשים נמצאים שם לפעמים כמעט בלי ביקורים, בלי כלום. אדם צריך לקראת סוף חייו שמישהו ידבר איתו. -נו, אז תלכי לשיר שם. -יכול להיות שאני אעשה את זה -נראה לי גם שהם יכולים להתחבר למוזיקה שלך, זה לא איזה משהו MTV כזה משונה, שהם לא ידעו מאיפה זה בא להם. -אם הם ילמדו אותי את המילים ברוסית, נשיר ביחד, נראה לי שזה יכול להיות טוב. -ואיך עם אבא שלך? זה פער עצום, אבא שלך, עמוס קינן, סופר, דור המדינה, ופתאום את כזה... דור הפוסט מודרניזם... -דור הפוסט פוסט פוסט פוסט... זה מסתדר לא רע, תשמע, ההורים שלי תמיד, גם אבא שלי וגם אמא שלי, הם נורא לא נוקשים במובן הזה של... איך לעשות ומה לעשות, כלומר כל מה שאעשה זה בסדר. גם בעניין של העברית, שאני שרתי באנגלית, או דיברתי... כל התרבות הזאת. אבא שלי הוא הרי אדם שהשפה היא כל כך בדמו. ומצד שני, גם הוא גדל על מערבונים ועל ריימונד צ'נדלר, הוא אמר בעצמו פעם שהוא יותר אמריקאי מישראלי, למעשה. בהשפעות שלו. אז לא היתה שום בעיה עם זה. גם בכלל, זה שלקחתי לי כיוון של מוזיקה... זה לא ממש איזשהו צל שאני צריכה לחיות מתוכו. -זאת אומרת שאם היית סופרת, או חוקרת ספרות כמו אמא שלך, אז יכולה היתה להיות לך בעיה. -יכול מאד להיות. או שלא, אי אפשר לדעת, יש אנשים שזה פוסח עליהם, הקושי הזה. -תגידי, אבל למה באמת עברת לכתוב בעברית? -תראה, התחלתי לכתוב בגיל 12, ותמיד זה היה באנגלית. בראש ובראשונה זה היה שחייתי שנה בחו"ל עם ההורים שלי. אמא שלי לימדה בייל איזו שנה, ואני הייתי די מבודדת שם וראיתי רק MTV שעות על גבי שעות... -לא נכנסים לדיכאון מזה? -או שנכנסים לדיכאון, או שרוצים לקנות גיטרה ומנסים לצאת החוצה. -זה מה שקרה? -זה מה שקרה, גם... זאת אומרת, זו היתה שנה קשה, היו לי שם כל מיני פחדים ועניינים, אבל בעיקר רציתי לנגן, ושם היא כבר קנתה לי גיטרה. ואז זה התחיל כמין ברירת מחדל כזאת, לא היתה בכלל שאלה. מאוחר יותר כשהתחילו לעלות אצלי שאלות של מיניות, של זהות מינית, הבנתי שיש לי איזו הגנה מאד רצינית בעניין הזה של האנגלית. -אנגלית? הגנה על זהות מינית? איך? -יש את הYou העמום הזה, בפנייה, כשאתה פונה למישהו, נגיד אני כותבת לך שיר אהבה וזה יכול להיות אתה וזה יכול להיות כל אחד אחר. -זה יכול להיות גבר או אישה באותה מידה. -לעומת עברית שבאמת יונה וולך אמרה שהיא שפה מאד סקס-מניאקית, שפה שמציצה לך דרך חור המנעול, ורוצה לדעת אם אתה "את" או "אתה", זאת אומרת, שפה מציצנית ממש. ושנים הפחד שלי לכתוב בעברית היה זה, כלומר, זה הביך אותי. -מה, שיגלו שאת...? -שהם יגלו, שאני אגלה, זאת אומרת, מהרגע שזה היה לי ברור, העדפותיי, שאני לסבית, לא היתה לי בעיה בסביבה הקרובה עם זה אף פעם. אבל איכשהו בשירים זה נשמע לי תמיד מביך. לא היו לזה המון תקדימים, ומשהו בזה לא צלצל לי טוב, לא ישב טוב בפה. עד שבסוף ניסיתי את זה. בפעם הראשונה שכתבתי בעברית, הבנתי שזה סוג של להוריד מסננים, להוריד פילטרים בינך לבין מה שאתה מביא. בינך לבין הקהל. במקום כ"כ הרבה כבישים עוקפים פשוט לנסוע בכביש הישר, בהפוך על הפוך. ולהגיד את זה. -כן, אבל בגיל צעיר יחסית. אני מכיר מוזיקאים, זמרות למשל, שלקח להן כ"כ הרבה שנים עד שיוכלו לומר את זה בצורה ברורה וחד משמעית. את ממש הצלחת להגיד את זה בגיל מאד צעיר. -זה היה לי מאד חשוב, היה לי ברור שאני לא רוצה להיכנס לסיפור כזה של הסתרות, של להתחיל להתווכח עם עיתונאים, אם אני אגיד או לא אגיד, ועד שיצא תקליט... להעביר את המתח הזה. -אז פשוט הוצאת את זה. -פשוט הורדתי את זה ממני. מה גם שאני לא רואה בזה איזושהי הצהרה מחייבת מבחינתי, כלומר, אם כבר אז יש משהו מהקהילה שמאלץ אותך לפעמים... "אוקיי, אם אמרת שאת לסבית, תהיי לסבית" ואני שומרת לעצמי את האופציה פתוחה, העניינים האלה נזילים, למזלי. -למה עושים מזה כזה עניין בכלל? -אתה יודע, רכילות, סקרנות, אנשים תמיד אוהבים לדעת מה קורה בתחתונים של אנשים אחרים. -אני אפילו לא הייתי מעלה את זה אם את לא היית מעלה את זה. -כן, אני חושבת שזה מעניין פשוט בהקשר של השפה, וגם בהקשר התרבותי הזה בארץ, כי אני גדלתי לתוך זה שהדרך כבר נסללה קצת, ודנה אינטרנשינל לקחה את האירוויזיון, ומצעדי הגאווה כבר... -אבל אותך לא נראה באירוויזיון. -אין לדעת, אבל לא נראה לי. -שצביקה פיק ילחין לך איזה שיר? ממש לא נראה לי... -זה יכול להיות מעניין, אני לא פוסלת את זה. -כן? את פתוחה לאפשרויות? -אני פתוחה לכל מיני אפשרויות. אין לדעת. -אני לא רואה אותך, לא רואה אותך ככה. ממש לא נראה לי. אני רוצה שתחתמי על איכות. -אבל פופ זה טוב, פופ זה יכול להיות מאד איכותי. -כן? זה מדבר אלייך? -אני מאד אוהבת פופ. מאד. -כן? -כן, בריטני ספירס, וזה... -אני לא מאמין לך. -נשבעת לך ביקר לי. -אז למה את לא עושה כאלה שירים? -כי לא כל מה שאתה עושה אתה חייב לעשות. אני גם אוהבת לאכול... לא יודעת, אנטריקוטים, אבל אני לא יודעת בהכרח להכין אותם -זה לא אותו דבר. אל תיתממי. -אני רק אומרת שמנעד ההשפעות שלך, הדברים שאתה אוהב, יכול להיות מאד רחב, אני גם אוהבת מוסיקה קלאסית ואני לא אוכל לכתוב סימפוניה, אני אוהבת ג'אז ואין לי את הידע, אין לי את הכלים. אז הז'אנר הזה שבחרתי, "זמרת וכותבת שירים", הוא מסוים. -רונה, תשמעי, אני באמת מאחל לך הצלחה כי מאד התרשמתי מהאיכות של השירים שלך באלבום הזה. -תודה.

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

בקובץ Word

וזה הקישור לראיון ביוטיוב: http://youtube.com/watch?v=QvIaNRVO6a0

 

[האור של הלילה]

|כוכב|

תודה לך

 

[bזוהר]

וואו תודה

האיכות של הוידיאו של הריאיון באמת לא משהו אבל עדיין אני רואה את זה כל כמה זמן אני מתה על הריאיון הזה, אני ממש זוכרת את היום שהוא שודר...האהבה שלי לרונה התחזקה כשראיתי אותו חח

 

[123nisayon]

סחה על ההשקעה...

אמנם ראיתי אותו איזה פעמיים, אבל זה נחמד לקרוא את זה בדפוס. זה נותן לזה נופך... ספרותי יותר.

 

[bזוהר]

דווקא...

זה מוריד את כל הרגש והכימיה והיופי שבראיון כשזה בכתב. עושה את זה קר וסתמי בעיניי

 

[123nisayon]

מעניין אם סבתא שלה עכשיו בת 102

נראה לי שעברו 3 שנים, אם אז היא היתה בת 25, לא? הי, זה עוד מעט הגיל שלי! מתי אני כבר אהיה רונה?

 

[מיץ פזי]

סבתא שלה עדיין חיה?

 

[123nisayon]

זאת בדיוק השאלה...

 

[DeepThoughts]

למה עשית את זה? יש את זה באינטרנט

 

[califia]

את מתמללת לשב"כ חקירות במקצועך?

או שמא מתמללת משפטים. את טובה. יסודית. אינך מחמיצה אף נשימה.

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

עלית עליי ../images/Emo3.gif

 

[califia]

אני צריכה עבודה. ואני עצבנית.