רונה קינן בתיאטרון חולון
נדמה לי שהיא התחילה עם "אגם קפוא" – לא בטוחה, כי קשה לי להתרכז בהתחלות של הופעות. לוקח לי זמן "להיכנס" אליהן – פיזית ורגשית. פיזית כי עוד עוברים אנשים שמכריחים אותי לקום, ורגשית. כי האקסית בדיוק התיישבה וצריך להסתכל ולראות אם היא עדיין יפה (כן) (גם השנייה). בכל מקרה, הפעם באתי בחברה טובה מאי פעם, שהחזיקה לי את היד בדיוק מתי שהייתי צריכה, מה שהקל על ייסורי הפתיחה. הסאונד היה די חרא. גם רונה נראתה לא מרוצה. הבאסים היו חזקים הרבה יותר מידי, ולפעמים הקול שלה כמעט נבלע. היא הייתה קצת נבוכה ומיעטה לדבר. התרכזה במחוות בטוחות עם בקבוק המים ובלי סודות. אבל כשהיא שרה. איך היא שרה. ואז יודית עלתה. נראתה פחות טוב משציפיתי (ועדיין טוב מאוד), התחבקה עם רונה, לקחה גיטרה, ושתיהן, אין לי ביטוי אחר לתאר – הרימו את התיאטרון באוויר (כך הרגשתי) עם "הירוק היום ירוק מאוד". יודית בפוזת רוקסטאר אמיתית, שנראית לא כמו מניירה מיותרת אלא כהוויה באמת. עמידה ותנועה ושירה. ורונה, קצת פחות משוחררת מיודית, אבל זזה קצת יותר מבדרך כלל (לא יודעת אם זה טוב או רע). הבחורה שלידי לחשה לי שעוברות כאן אנרגיות מטורפות – לא הייתי בטוחה אם היא התכוונה אלינו, לבמה או לתיאטרון בכלל, אבל מה שנכון – נכון. אנרגיות מטורפות. אחר כך "עיר קטנה", ויודית שרה את "מבול" של רונה. כשסיפרתי למישהי אחרי ההופעה שיודית שרה את "מבול" היא כמעט וביצעה ניסיון התאבדות, לא האמינה שפספסה את זה. למען האמת, היה די מאכזב. לא שיודית שרה את זה רע, היא לא יכולה, נראה לי, אבל היא לא רונה, והשיר הזה – כל כך רונה. יודית ירדה, רונה מילאה חובות עם "לחיות נכון", ויזהר אשדות עלה לבמה. למעט התירוץ לשיר (שוב) את "הירושימה שלי", והבטחה עתידית ל"איש השוקולד", ההופעה שלו הייתה קצת אנטי-קליימקס בשבילי. במבט לאחור נדמה לי שזה היה השלב שבו חזרתי לנשום באופן סדיר, אז יכול להיות שהייתה לו תרומה גדולה יותר משחשבתי באותו הרגע. היא סגרה את ההופעה עם "מים זוהרים" (או "המעיין הזוהר"?), וה"בואי אליי עוד פעם אל תתני לי להישאר צמא", כשהיא שרה ושורפת (כן, שורפת) את המיקרופון איתו – תמיד תמיד הופך לי את הבטן (והמעיים, והלב). משהו בצורה שבה היא עוצמת את העיניים ושרה בכוונה כל כך מלאה שאי אפשר לא להאמין לה בצירוף עם התחושה שהיא כל כך צודקת והלוואי וגם אני יכולתי לעמוד מתחת לבניין שלה ולצעוק שתבוא אליי עוד פעם ולא תיתן לי להישאר צמא הופך את השיר הזה לעצוב והאהוב ביותר עליי (ביחד עם "במערכת הדם" ו"prison by the sea"", שבדרך כלל מבוצע טוב יותר, אבל נדמה לי שאפשר להאשים את הסאונד). מאחוריי קמה חלק מהשורה, לא יודעת אם לסטנדינג אוביישן או כי הם רצו כבר ללכת (הייתה הופעה ארוכה מאוד!), אבל רונה חזרה להדרן, שכלל את "בוקר חדש" (לבד), את "פרי גנך" (עם יודית, וככל הנראה כהכנה לאירועי יום הזיכרון) ואת "wait" (עם אדם שפלן) שהיה מצויין מתמיד. הדרך הביתה הייתה קרה מאוד, (תזכורת לעצמי – לא לנסוע נסיעות בין עירוניות על הקטנוע עד בוא הקיץ). בפוך היה חמים ונעים ורונה מופיעה שוב ב21.4 בתמונע. חשבתי שאחרי ההופעה הזו שלה, וההופעה האמיצה האישית שלי (לא חשוב), אני אוכל לוותר על זה קצת לזמן הקרוב, ולהישאר עם הזיכרונות המצויינים האלה. נראה אותי.
נדמה לי שהיא התחילה עם "אגם קפוא" – לא בטוחה, כי קשה לי להתרכז בהתחלות של הופעות. לוקח לי זמן "להיכנס" אליהן – פיזית ורגשית. פיזית כי עוד עוברים אנשים שמכריחים אותי לקום, ורגשית. כי האקסית בדיוק התיישבה וצריך להסתכל ולראות אם היא עדיין יפה (כן) (גם השנייה). בכל מקרה, הפעם באתי בחברה טובה מאי פעם, שהחזיקה לי את היד בדיוק מתי שהייתי צריכה, מה שהקל על ייסורי הפתיחה. הסאונד היה די חרא. גם רונה נראתה לא מרוצה. הבאסים היו חזקים הרבה יותר מידי, ולפעמים הקול שלה כמעט נבלע. היא הייתה קצת נבוכה ומיעטה לדבר. התרכזה במחוות בטוחות עם בקבוק המים ובלי סודות. אבל כשהיא שרה. איך היא שרה. ואז יודית עלתה. נראתה פחות טוב משציפיתי (ועדיין טוב מאוד), התחבקה עם רונה, לקחה גיטרה, ושתיהן, אין לי ביטוי אחר לתאר – הרימו את התיאטרון באוויר (כך הרגשתי) עם "הירוק היום ירוק מאוד". יודית בפוזת רוקסטאר אמיתית, שנראית לא כמו מניירה מיותרת אלא כהוויה באמת. עמידה ותנועה ושירה. ורונה, קצת פחות משוחררת מיודית, אבל זזה קצת יותר מבדרך כלל (לא יודעת אם זה טוב או רע). הבחורה שלידי לחשה לי שעוברות כאן אנרגיות מטורפות – לא הייתי בטוחה אם היא התכוונה אלינו, לבמה או לתיאטרון בכלל, אבל מה שנכון – נכון. אנרגיות מטורפות. אחר כך "עיר קטנה", ויודית שרה את "מבול" של רונה. כשסיפרתי למישהי אחרי ההופעה שיודית שרה את "מבול" היא כמעט וביצעה ניסיון התאבדות, לא האמינה שפספסה את זה. למען האמת, היה די מאכזב. לא שיודית שרה את זה רע, היא לא יכולה, נראה לי, אבל היא לא רונה, והשיר הזה – כל כך רונה. יודית ירדה, רונה מילאה חובות עם "לחיות נכון", ויזהר אשדות עלה לבמה. למעט התירוץ לשיר (שוב) את "הירושימה שלי", והבטחה עתידית ל"איש השוקולד", ההופעה שלו הייתה קצת אנטי-קליימקס בשבילי. במבט לאחור נדמה לי שזה היה השלב שבו חזרתי לנשום באופן סדיר, אז יכול להיות שהייתה לו תרומה גדולה יותר משחשבתי באותו הרגע. היא סגרה את ההופעה עם "מים זוהרים" (או "המעיין הזוהר"?), וה"בואי אליי עוד פעם אל תתני לי להישאר צמא", כשהיא שרה ושורפת (כן, שורפת) את המיקרופון איתו – תמיד תמיד הופך לי את הבטן (והמעיים, והלב). משהו בצורה שבה היא עוצמת את העיניים ושרה בכוונה כל כך מלאה שאי אפשר לא להאמין לה בצירוף עם התחושה שהיא כל כך צודקת והלוואי וגם אני יכולתי לעמוד מתחת לבניין שלה ולצעוק שתבוא אליי עוד פעם ולא תיתן לי להישאר צמא הופך את השיר הזה לעצוב והאהוב ביותר עליי (ביחד עם "במערכת הדם" ו"prison by the sea"", שבדרך כלל מבוצע טוב יותר, אבל נדמה לי שאפשר להאשים את הסאונד). מאחוריי קמה חלק מהשורה, לא יודעת אם לסטנדינג אוביישן או כי הם רצו כבר ללכת (הייתה הופעה ארוכה מאוד!), אבל רונה חזרה להדרן, שכלל את "בוקר חדש" (לבד), את "פרי גנך" (עם יודית, וככל הנראה כהכנה לאירועי יום הזיכרון) ואת "wait" (עם אדם שפלן) שהיה מצויין מתמיד. הדרך הביתה הייתה קרה מאוד, (תזכורת לעצמי – לא לנסוע נסיעות בין עירוניות על הקטנוע עד בוא הקיץ). בפוך היה חמים ונעים ורונה מופיעה שוב ב21.4 בתמונע. חשבתי שאחרי ההופעה הזו שלה, וההופעה האמיצה האישית שלי (לא חשוב), אני אוכל לוותר על זה קצת לזמן הקרוב, ולהישאר עם הזיכרונות המצויינים האלה. נראה אותי.