רועי ז"ל

[אמא גם של]

רועי ז"ל

אני חדשה כאן בפורום אז ברשותכם אתן קצת פרטים.כמו כולם פה,היה לי ילד ואיננו עוד.בני בכורי,אהובי,נפטר בגיל 10 ורבע,בסוכות לפני 11 שנה.מה שאומר שכבר הייתי אמורה להיות "משוקמת".או לפחות להשלים עם כל מה שקרה.אבל ממש לא.הייתי שמחה לומר שמאז שהוא נפטר(איזו מלה קרה ואיומה),לא ישנתי אף לילה.אך האמת העצובה שלא ישנתי ברצף מספר שעות בלילה מיום שהוא חלה...וזה היה כשהוא היה בן פחות משנתיים אז אתם יכולים בקלות לעשות את החישוב.אוף,אני נשמעת ממש קוטרית ומצליחה לעצבן אפילו את עצמי עם הרחמים העצמיים שלא יועילו.כמו ששום דבר כבר לא יועיל.סליחה.נראה לי שמצבי רוח נוראיים הולכים יד ביד עם השכול.איך אצלכם?

 

[דנה אז]

אמא גם של...

כאן המקום לשתף, לקטר, לפרוק ומותר גם רחמים עצמיים.
לכולנו קשה, לא מאמינה מתגברים על האובדן של ילד, רק לומדים לחיות איתו, לחייך כלפי חוץ טחהמשיך לכאוב מבפנים, יש כאלה שלא ישנים, יש כאלה שבוכים. כל אחד ודרכו.
דבר לא יחזיר את חיינ להיות כשהיו, אבל לשתף ולספר מקל במעט לרגע, משחרר את החויות שאנחנו עוברים ומאפשר להרים את הראש ולהתמודד עוד יום.
יכולה להעיד רק על עצמי. מצבי הרוח הולכים עם השכול. יכולים להספיק מבט, צליל, ריח, שיר ברדיו... להחזיר אותי לאותו מצב בו הייתי אחרי שהכל קרה. אצלי עבר פחות זמן, אבל נראה לי שלזמן אין משמעות מאז.
ספרי מעט על רועי? על ההתמודדות? אולי נקל מעט על כאבך?

 

[אמא גם של]

זה נוגע ללב

ממש נוגע ללב שאת שואלת על רועי, בייחוד כאם שכולה בעצמך...בכל אופן,הסיפור שלנו , רועי ואני, באמת לא ממש שגרתי כי עד סוף חייו (הקצרים למדי, 10 שנים עברו ביעף) הוא היה ילד יחיד.
עכשיו, יש לו אחים.
אבל, באמת שאני רוצה לדבר על משהו אחר.
מאז שרועי נפטר אני מרגישה אמא פחות טובה.
זה בגלל ההשוואה!
כל כך יותר קל להיות אמא של ילדים חיים.
את החיבוק לילד שמת קשה לדעת איך להביא לו אפילו שהכי רוצים.
שלא לדבר על הישיבה בבית הממוזג/מחומם כשילדך שוכב לו אחר כבוד בהר המנוחות...
אז לאוכל אין אותו טעם וגם לעוד דברים שלא כאן המקום לפרט ובכלל, החיים מרים.
אני יודעת שהייתי אמורה כבר "להתגבר" , "להמשיך הלאה" וכו', אך זה ממש לא הולך.
אני יודעת שבחייו הייתי לו אמא נהדרת.
אבל מאז שהוא נפטר, הרבה פחות.
רק דבר אחד מנחם אותי.
מזל שזה לא ההפך.
כלומר, שלא הייתי אם גרועה לו בחייו וטובה אחרי מותו...
שבת שלום לכולם.
שוב מקוה שלא העקתי.
יודעת שהייאוש שלי מכביד וקשה לנשיאה גם לאחרים.

 

[דנה אז]

נראה לי שאלה שבפורום הם אלה שיכולים להבין

גם אלה שרק קוראים.
נכון שכל הורה לוקח את האובדן באופן אחר, ונכון שיש כאלה שכאילו למדו לחיות.
אבל אם לא היה כואב להם, הם לא היו פה בפורום, מחפשים נחמה, הבנה של מצבם.
מי קובע מה אנחנו אמורים? מי מבין את מה שאנחנו עוברים? זו ההתמודדות שלנו, ההתמודדות הקשה ביותר שיכולים הורים להתמודד עימה.
אז מותר לך שיכאב, ומותר לך לבכות ומותר לכל אחד להתמודד בדרכו.
את עדיין כואבת את אובדנו, וזוכרת ונוצרת את רועי, אז את אמא טובה גם אחרי מותו.
מה שאת חשה הוא טבעי, הרי איבדת חלק ממך. גם אני יש ימים שאני כל כך מתגעגעת רק לריח ולחיבוק של בני, רק עוד פעם אחת לחוש בו ליידי. ונכון שזה לא רציונלי, אבל בימים הקרים דואגת שקר לו ועצוב לו שם. אבל הרי אנחנו אמהות, ולא נפסיק להיות האמהות שלהם.
אין ספק שהילדים האחרים הם הכוח שלנו לקום כל בוקר, הם האור של חיינו.נסי להתחזק בהם, ולמצוא מהם מעט אושר.