רוצה לדבר איתי .

[שם ים]

רוצה לדבר איתי .

מה שלומי היום? מוזר. מה קרה? דברים מוזרים. פתאום יש מקום בלב לבדיחות הדעת, לצחקוק. פתאום לא הכאב שולט. אך עדין יש כאב. למה? דברים שאני עדין לא רואה בוודאיות, אך יודעת שקרו. ציירתי היום בשעור, שרבוטים. ואז המורה דביר על משהו חשוב והקשבתי, לפתע נתתי הצצה בציור, וראיתי ילדה קטנה יושבת על משהו לא ברור. אישה או גבר. והיה לה בגוף משו. כואב. כאב לי בכל הגוף. הרגשתי רע. התחלתי לשמוע בראש צרחות של ילדה. ואז, ניגמר השיעור. הכאב חלף. יכולתי לצחוק שוב. ללכת לעבודה. יכולתי להיות במקום אחר, אבל רציתי לחזור למקום הזה. לנסות לראות מה קרה. לנסות לחבק אותי אז, שם בים. הגואש. לא מבינה. פעם, לא תיפקדתי, המון הצפות, המון דמעות. ועכשיו יש מקום אחר. ודווקא עכשיו, כשאני יוכלה להכיל אותי, יותר קל ללכת מן המקומות הללו. מוזר. גם כואב לי בגלל עניינים אחרים לא פתורים. עדין לא אמרתי את מה שאני חושבת. לא אמרתי לו שלא עוברים מקיצוניות אחת לשנייה. ושלא בועטים. לא אמרתי. לא אמרתי. לא אמרתי. והוא חושב אותי לטיפשה, לא יודע שאני מבחינה בדקויות. אבל, גם דיי ירד לי מערכו. דיי לו מחשיבה את הרגישות שלו. יכולה למצוא אותה בי. עצוב. ככה לאבד אנשים. ומצד שני... לצד הזה עדין לא הגעתי. אני רוצה לשנות. אני רוצה לדעת שאמרתי. מין צורך מטומטם שלי להיות אובר כנה. אני? אז הנה "אני" אחד. כנות. ליל מנוחה. שם ים

 

[פרוזק]

לילה טוב יקירה

כל כך מבינה אותך כל כך יודעת על מה את מדברת כשאת אומרת שעכשיו שאת יכולה להכיל את עצמך קל ללכת משם לפעמים אנחנו כבר יכולים לחבק את הילדה הקטנה ההיא אבל פוחדים או שהיא םוחדת אבל לאט לאט בהתחלה במילים בציורים לאט לאט גם את תוכלי והיא תיתן לך לחבק אותה גם היא פוחדת

 

[שם ים]

פרוזק.

דברים יפים אמרת. תודה. בכלל, אני חייבת שאני שואבת ממך המון. אני מסתובבת כרגע המון עם המשפט הזה שלך: להיות במקומות שטוב לך בהם. גאוני. הולכת איתו לכל מקום, ובודקת אם אני רוצה להיות שם או לא. תודה לך. אוהבת, שם ים

 

[פרוזק]

אין בעד מה יקירה

יזדיי שזה בעמת משפט טוב וזאני אני מצתארת שאני כותבת כך מוזר עכשיו אבל אני לקחתתי כדור שינה מפה והוא בר כאתחיל להשפיע לפניי 10 דקות מה שאומר שכדי שאני ילך למיטה אוהבת

 

[שם ים]

לילה טוב../images/Emo41.gif