רוצה להיות מישהי אחרת

[neny]

רוצה להיות מישהי אחרת

ראבאק, אני כבר בת 50 ועדיין רוצה שיקראו לי אילנה ושההורים שלי יהיו בפלמ"ח. משהו דפוק פה, לא? אבל בינינו, קשה לחיות עם שם שהוא נר נשמה לכל כך הרבה שהיו.

 

[EYהודית]

משא השמות שעל כתפינו...

כל כך כבד הוא, כל כך קשה. לפעמים מרגישה את כל מורשת העם היהודי על כתפי. אני תמיד רציתי שיקראו לי אביבה... איתך יהודית

 

[tiyah]

משא השמות...

חשיפה בימי הראשונים בפורום: כשנולדתי, אמי בחרה את שמי. אבא שביקש להנציח, שינה את שמי וכך נקראתי על-שם סבתי. סבתי, אם אמי, נישאה והתאלמנה לאחר הולדת בנה הבכור, דודי ז"ל ששרד ונפטר בניכר לפני כשנה. לאחר מכן, נישאה שוב וילדה שישה ילדים, בינהם, אמי ואחיה, יבדלו לחיים ארוכים ובריאים. בהיותי בת 25, נהרג בעלי ונותרתי עם בתי הבכורה. (לימים נישאתי שוב) היום אני אם גאה לשלוש בנות. אמא היתה שבורה. הקושי להתמודד גם עם האסון ועם רגשי אשמה (שפיתחה). כך, מצאתי עצמי הלומת כאב מצד אחד ומרגיעה מצד שני. המשא התמידי שלנו שגם ברגעים הקשים ביותר בחיינו, עלינו להתמודד איתו.

 

[בת יוסף]

אמא אמרה לי שאני אמא שלה - תפקיד...

קיבלתי, תפקיד....הפקידה בידי פיקדון עתיר ציפיות ומטלות. יודעת להיות רק אמא, כבר שנים רוצה להיות בת של... אבל אני אמא של אמא שלי, אני. יודעת להיות רק אמא... שוש

 

[נגה כוכבית]

לפני כעשר שנים חצינו, אימי ואני,

כביש סואן. החזקתי בידה. כשהגענו למדרכה השניה שאלה אימי אותי: "מי העביר את מי, אני אותך או את אותי?" צחקתי, לא עניתי, וידעתי, כי אני העברתי אותה. תמהתי על הרעיון, שהיא מעבירה אותי. איזו תובנה מתמיהה: אחרי 35 שנות אימהות לה, פתאום היא קלטה משהו. אמא שלי זכרונה לברכה. מיכל.

 

[קורנית]

גם אני

כשנולדתי קיבלתי את שמה של אם אימי ומאז אני אם לאימי אמא אמיתית, סיכמתי לא מזמן עם אחותי - הנושאת, במובן, את שמה של אם אבי - לא היתה לנו מעולם תמיד אני הייתי התומכת, הדואגת זאת שהולכת עם אמא למרתף השואה ביום השואה, דואגת שלא תתעלף לי זאת שמכבה את הטלוויזיה, שלא תראה מראות מזעזעים מידי, שיזכירו לה את "שם", ויעשו לה מי יודע מה זאת שלוקחת אחריות על מה שקורה לה, ולכולם כל כך מקווה שאני אמא אחרת לילדי שלי

 

[נגה כוכבית]

אוףףף. כמה קשה.

ואנחנו פה יודעים במה זה כרוך, חילוף התפקידים הזה. זה דופק את הנשמה בבסיס. אנחה. מיכל.

 

[EYהודית]

גם את?!

לי לא אמרו, אני נולדתי לתוך זה. נולדתי אמא של אימי. מיומי הראשון הייתי צריכה לתפקד כאמא שלה, לא סתם אני נושאת את שם אמה- יהודית. לא סתם הלכתי ללמוד בסמינר הוראת מלאכה, בדיוק כמו הסבתא שלי, איש בכלל לא כיוון אותי לשם... פשוט היה לי ברור שזה מה שאני לומדת, לא היתה בכלל אופציה אחרת. כבד לי.

 

[חנה גונן]

ליהודית-השמות האלה...

לבנותיהם קרו סבי וסבתי בשמות אימהותיהם,אימי תמיד מדברת על החסר הזה של סבים וסבתותו לא פינוק, לא מילה רכה, רק סבא שדוקא רצה בן והיה מכה אותן בחגורה אוסר אוסר סכל הכוח... שלך חנה גונן

 

[EYהודית]

כן, שמות כבדים כבדים...

לא ידעתי ששם, כמה אותיות בודדות, יכול להיות כל כך כבד...

 

[נגה כוכבית]

שם עברי לי - מיכל. וגם שמה של דודתי

ליביה. אחות אימי, שנספתה בהיותה בת 5, ואשר אימי הרגישה אשמה על מותה, משום שיעצה (כנערה בת 19) לאמה, שלא להחביאה בחווה לבדה. להישאר ביחד. יימח שמם. איך לקחה אמא שלי על כתפיה את משא האשמה, על רציחתה של אחותה, על ידי הנאצים. ואת האשמה הזאת, קיבלתי אני על עצמי אוטומט יחד עם השם. לעזאזל. וכי מה יכולתי לעשות? וכי מה היא - אימי- יכלה לעשות? "קום התנערה עם כליך!". לאחי גם שם עברי. ושני שמות נוספים: האחד על שם דוד אהוב, שנספה (ובדעבד מסתבר, כי גם לזכר אחיו שנספו) והשני "אבי" על שם שני אבות שאינם. ולכבודו של אב מאמץ, שהיה בחיים באותה העת. איזה עומס. כן. קשה לחיות כנר נשמה. (האם קראת את ספרה של דינה ורדי "נושאי החותם"? זה מושג בו היא משתמשת רבות). ונני, כמעט ושכחתי - ברוכה הבאה. את נשמעת אורגינל מכאן. בלי הנחות. מיכל.

 

[גילי 10]

ישראבלוף

למרות שיש לי לכעורה שם עברי, הסתבר לי כבר בילדותי ששמי קרוי על שם הסבתא, גם אני אמא של אמי, ולא רק בעיניין השם. נני, כבר ספרתי לאחרים בהזדמנות, שאבא שלי לאחר שיצא מן התופת, עלה לארץ כמתנדב בעיצומה של מלחמת השחרור, התגייס ישר לפלמ"ח. אז לכעורה יש לי אבא שהיה גם בפלמ"ח. אבל למרות שהוא היה בפלמח, הרי הוא היה שם במחלקה של החיילים השקופים, אלה שלא נחשבים, כי קודם בואם הם הלכו "כצאן לטבח.." השתיקות, והצללים התהלכו חופשי בבית, והיתה להם נוכחות סמיכה יותר ולא עזר כאן שום פלמח. כך שגם זה היה ישראבלוף , תילי

 

[hanne]

../images/Emo79.gifיפה שלי נהדרת

נני יקרה ,זה בכלל לא משנה אם את אילנה,נופית,פזית או פרזיט.מה שחשוב שאת הכי יפה והכי מושלמת.וחוץ מזה אנחנו יודעות שכל הפלמח וארי בן כנען בראשם הם פאסדה.אותו דבר ביתר ושותפיהם. רק אנחנו יודעים לחטט בפצעים ולנסות להגיע לאמת הטהורה. לא שזה עושה אותנו מאושרים יותר.אבל גם לנו יש "מורשת קרב" ו"גאוות יחידה".והכי חשוב :תראי לי אחד שלא אוהב אותך.

 

[נגה כוכבית]

ומה את חושבת, שיפי הבלורית ללא מתום

ביננו... ככה, בני הפלמחניקים ומייסדי המדינה שריטוטיהם עימם. הקראתם את ספרו של יונתן גפן, על אימו? אנחנו זכינו בסוג מסויים של שריטות. וגם הם עברו את המכבש שלהם, שגם לו מחיר כבד: כל אותם העקורים, שקרעו את גלותם מנפשם עם עלייתם ארצה, וכדי להשתיק את הרחש הפנימי השתקעו בענייני המדינה, העליה, הצבא, החברה וכולי וכולי. העיקר שלא לעמוד מול המראה לרגע שקט אחד. והכל בשם ה-מדינה/מפלגה/צבא/חברה. וכולי. וילדיהם... חברינו: פזית, תותית, ויפית. מה אתם חושבים, שסתם המדינה הזאת נוירוטית? כל הזמן אנחנו רוצים שיאהבו אותנו. כמדינה. חוששתני כי בור שחור מצוי גם בנפשותיהם של פזית שרית ויפית. ואביבה. אבל אחרת. אולי פחות. בכלל ככה זה נראה גם בפינות נוספות בעולם: אוסף העקורים וניצולי האימים של המאה העשרים. איפה שלא תזרקי אבן, שלל טרגדיות. הם, ובניהם וכולי. נראה לי, כי זו גם מקורה של הנהיה בעולם המערבי ל"ניו איג´". לחזרה בתשובה. החיפוש אחר פתרונות הקסם לאותו הבור בנשמה. אוףף, לאיזה נאום נסחפתי. ברוכה הבאה האנה. מיכל.

 

[חנה גונן]

לנגה-סבתא שלי היתה בין...

יפי הבלורית האלה,גדולה מהחיים,חלוצה ולוחמת אבל לי הייתה מספרת על הטרום שואה הפרטית שלה(ככה אני קוראת לזה),ילדים נרצחים, מרחוב לרחוב ואני יושבת בולעת בשקיקה, אפילו בהנאה בכלל לא מתרגשת(גם היום אני לא כועסת עליה בכלל לא כי היא רצתה להעביר לי מסר של כבוד לחיי הזולת ועמידה גאה והיא הצליחה עשר)למה היא אמרה לי למה לא האמינו לי כשאמרתי שזה יתפוצץ לנו בפרצוף ותראי מה קרה... שלך חנה גונן

 

[נגה כוכבית]

חנה, לא הבנתי,

מה היתה השואה הפרטית של סבתך? היכן נרצחו ילדים מרחוב לרחוב? מה את יודעת על ילדותה של סבתך? היכן גדלה? מתי ואיך עלתה. וכולי. מיכל.

 

[חנה גונן]

לנגה -טוב אני אסביר את....

עצמי קצת יותר,סבתי גדלה באומן(עירו של רבי נחמן)וחותה על בשרה את הפוגרומים שארעו שם לאחר מכן עלו בני משפחתי לארץ לכן אצלנו הכל היה טרום שואה, על תאי גזים או גטאות שמעתי לראשונה בביס או קראתי בספרים, בבית שמעתי על אוקראינים שעברו דלת דלת עם סכינים ביד,על ישיבה מקופלת במחבוא וריצה מטורפת בשדות רק לברוח, לברוח מן הגויים האלה,צריך להיות ערמומים יותר,חכמים יותר,היא לא שכחה ולא רצתה שאני אשכח,אחרי זה היא תמיד אמרה לי היה ברור לי שזה רק ענין של זמן עד שהדברים ידרדרו לגרוע ביותר,זה היה כל כך שקוף שבסוף הם יכניסו לנו חזקדיברתי עם אנשים היא אמרה לי אבל הם לא האמינו לי, היא היתה מספרת לי שניסתה לדבר על זה עם יהודים שבאו לבקר בארץ אבל הם תמיד כעסו עחיה אמרו שמה פתאום ולא יכול להיות,שפוגרומים ושינאה הם נחלת העבר והכל כעץ נאור ונראה לי שזה הדבר שהכי הציק לה תמיד. שלך חנה גונן

 

[זלמן לייב]

נני, אכן משהו דפוק פה.

אבל אני לא חושב שהבעיה היא לחיות עם השם ועם ההורים שלא היו בפלמ"ח. הבעיה היא לחיות עם עצמנו. השם לא עושה את ההבדל. מה שעושה את ההבדל זה האני הפנימי שלנו והשאלה האם אנחנו כבר יכולים לחיות בשלום עם העבר של הורינו. להשלים איתו. לקבל אותו. למרות שניצלתי ברגע האחרון ולא קראו לי זלמן לייב, השם העברי של הסבא זלמן לייב מלווה אותי. נכון, היו זמנים שרציתי להקרא אודי או ארז והיו זמנים שרציתי שהורי יהיו יותר צברים, יותר ייצוגיים. אבל ברגע שהשלמתי עם עצמי, השלמתי עם השם ועם ההורים.

 

[בת יוסף]

יותר ישראלים מישראלים - רצינו להיות

ונדמה לי, שאין עוד עם בעולם כולו (נכון, מסורתי?) שנוטה כמונו להחליף את שם המשפחה!!! מתוך איזו תחושה של בושה במקורות, בשרשים. והיום, כשהילדים שלנו נושאים שמות ישראליים "אסלים" שאנחנו הענקנו להם, והמושג "צבר" התיישן והוחלף במושג "גזעי"...ילדינו רוצים להיות "קולים" -לא, לא הגזע הכלבי - "COOL" ("כאילו כזה" אמריקאיים). אף פעם, ומשום דבר - לא מרוצים. וזה, זה עושה אותנו לישראלים יותר מישראלים. שוש בת יוסף נ.ב. הבטחת, זלמן לייב, עוד קטעים מהיומן של אמך. מחכה בסבלנות ובסקרנות.