אני מרגישה תסכול וכאב,
זה נכון, אבל אין בי כעס כלפי אף אחד. המקרה של גיל קרה בבית ספר, בשיעור ספורט, היו לי ויכוחים עם המורה שלו לספורט, אבל אין בי כעס, אפילו טיפה, גם כלפי אלוהים. גם בעלי מרגיש כמוני, יש מחשבות, שאולי נרדמנו בשמירה, אולי עשינו משהו לא נכון, לא יודעת איך להתמודד עם מצב שילד יום א' אחד בהיר הולך לבית ספר ולא חוזר משם? שוכב מונשם ומורדם בבית חולים, ולאחר מכן הולך? איך לשכוח את המילים של האחות הראשית שאמרה לי ב 4 לפנות בקר שהמצב החמיר, שאתקשר לבעלי, ועד שהתקשרתי הילד כבר לא היה, פחדתי להגיד לו כי הוא נוהג. איך לחיות הלאה עם כל המטען הזה? השבוע איזו אשה הזכירה את אסון המסוקים ואמא אחת שהתאבדה על קבר של בנה, רציתי להגיד לה, שלו הייתי בטוחה שאגיע למקום הנכון, הייתי עושה זאת, אבל אפשר כמו בהרי פוטר לצאת מאח אחר ולהגיע למקום אחר לגמרי. הומור שחור, אה? יצא לי לא פחות מבולבל ממך, הדמעות שוב זולגות על המקלדת.