את יודעת מה את מזכירה לי?
את אלו שתמיד מזכירים על כל קיטור שיש באפריקה מליונים שמתים מאיידס. כאילו בגלל זה אין לנו זכות להרגיש רע לפעמים. זכותי להרגיש רע. זכותי לרחם על עצמי. זכותי להרגיש שהלוואי ולא הייתי צריכה לשים לו את המתקן/סד או איך שלא תקראי לו. זכותי לעשות את כל זה ואחרי שפרקתי, לקום מחוזקת ולטפל בדרך הכי טובה שילדי יכול לקבל. והוא מקבל. הרופא כל הזמן מהלל ונותן אותי כאם לדוגמא כי אני לא מוותרת ולא מתפשרת ושמה את הנעליים יום יום כבר שנתיים. אין הרבה שעושים את זה. והילד שלי מפותח להפליא ואין שום הבדל בין הרגליים שלו. הוא רץ וקופץ ועושה כל פעולה שמצופה מבן גילו, אפילו יותר מזה. לא רק שהוא לא מקבל רחמים אלא הוא מקבל התפאלות יום יומית מהקסם שהוא בחיי. ולא עברנו ניתוח ולא עברנו סבל גדול. אז זה לוקח ממני את הזכות להרגיש רע? במה שכתבתי לא התיימרתי לייצג את כלל ההורים לילדי קלאב פוט. רק על עצמי לספר ידעתי. ומשום מה זה דיבר לעוד אימהות שהזדהו עם תחושתי. ואחרות לא. וזה נהדר. איש בתחושתו יחיה. אבל מה שאת עושה כאן זה דה לגיטימציה של תחושות של אדם פרטי. למזלי אני לא קבועה כאן (וגם לא אהיה) אבל אחרים שכן קבועים אולי יחשבו פעמיים אם לבכות על משהו טפשי כמו זוג נעליים עם מוט כשיש תינוקות בעולם שחולים בנכויות נוראיות. וחבל על זה. אז אולי כדאי שתחשבי על זה לפי שאת מטיפה (כדבריך). ולכולכם, שלום. אמצא מקום אחר לפרוק את ה-"רחמנות והדמעות על הילד המסכן שלי" כדברי קשקה.
את אלו שתמיד מזכירים על כל קיטור שיש באפריקה מליונים שמתים מאיידס. כאילו בגלל זה אין לנו זכות להרגיש רע לפעמים. זכותי להרגיש רע. זכותי לרחם על עצמי. זכותי להרגיש שהלוואי ולא הייתי צריכה לשים לו את המתקן/סד או איך שלא תקראי לו. זכותי לעשות את כל זה ואחרי שפרקתי, לקום מחוזקת ולטפל בדרך הכי טובה שילדי יכול לקבל. והוא מקבל. הרופא כל הזמן מהלל ונותן אותי כאם לדוגמא כי אני לא מוותרת ולא מתפשרת ושמה את הנעליים יום יום כבר שנתיים. אין הרבה שעושים את זה. והילד שלי מפותח להפליא ואין שום הבדל בין הרגליים שלו. הוא רץ וקופץ ועושה כל פעולה שמצופה מבן גילו, אפילו יותר מזה. לא רק שהוא לא מקבל רחמים אלא הוא מקבל התפאלות יום יומית מהקסם שהוא בחיי. ולא עברנו ניתוח ולא עברנו סבל גדול. אז זה לוקח ממני את הזכות להרגיש רע? במה שכתבתי לא התיימרתי לייצג את כלל ההורים לילדי קלאב פוט. רק על עצמי לספר ידעתי. ומשום מה זה דיבר לעוד אימהות שהזדהו עם תחושתי. ואחרות לא. וזה נהדר. איש בתחושתו יחיה. אבל מה שאת עושה כאן זה דה לגיטימציה של תחושות של אדם פרטי. למזלי אני לא קבועה כאן (וגם לא אהיה) אבל אחרים שכן קבועים אולי יחשבו פעמיים אם לבכות על משהו טפשי כמו זוג נעליים עם מוט כשיש תינוקות בעולם שחולים בנכויות נוראיות. וחבל על זה. אז אולי כדאי שתחשבי על זה לפי שאת מטיפה (כדבריך). ולכולכם, שלום. אמצא מקום אחר לפרוק את ה-"רחמנות והדמעות על הילד המסכן שלי" כדברי קשקה.