רוצה לזכור אותה יפה....
היום שאחרי הגיע. ידעתי שהוא קרוב אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה..
פחדתי שהיא תיפול בלילה ותשכב על הרצפה עד הבוקר אבל זה לא קרה..
פחדתי שלא תרגיש טוב ולא תספיק להגיע לטלפון אבל גם זה לא קרה...
כשיצאנו עם אחותי מבית החולים והשארנו את אמא עטופה , אמרנו שמכל התסריטים האפשריים, מה שקרה היה " הכי בסדר"...
לקחתי אותה בבוקר לבית החולים, היא קיבלה שתי מנות של מורפיום ונרדמה... בילתה סה"כ שעה בפנימית... מזל שלה.
אני מתנחמת בעובדה שהיא לא סובלת.. זה הדבר היחיד שיכול לחזק אותי...
עוד לפני שבוע הייתי מתקשרת ושומעת שקט בצד השני... אמא לא דיברה מאז שאמרו שזה סופני... גם עכשיו יש שקט אבל לפחות אני יודעת שהיא לא עצובה, ולא כאובה.. ולא עייפה ומותשת...
אני רוצה לזכור אותה יפה, מסתכלת בתמונות באלבומים שלה... אבל הסוף הלא רחוק והכואב מותיר בי תמונות קשות של מחלה איומה שהפכה את אמא לכנועה... כשאני חושבת עליה, אז קודם מופיעה התמונה האחרונה שלי ושל אחותי מחזיקות ידיים עם אמא וצועקות שאנחנו אוהבות אותה ושנישאר ביחד, אחר כך מופיעה תמונה של אמא מתהלכת בקושי, אחרי זה עוד איזה תמונה של אמא מקווה שאולי היא תחלים... ואת אמא היפה כרגע קצת קשה לי לזכור. אבל אני אעבוד על זה, שישאר לי זכרון מתוק של אהובה נצחית....
אני רוצה לחזק את כל האנשים שהמחלה הנוראית הזאת לא פסחה על משפחתם, להגיד שאין מה לומר ושקשה למצוא את המילים המנחמות, אבל בכל זאת לחיים יש את הדרך שלהם ולנו לא נותר אלא להתגבר.
שלכם
ולרי
היום שאחרי הגיע. ידעתי שהוא קרוב אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה..
פחדתי שהיא תיפול בלילה ותשכב על הרצפה עד הבוקר אבל זה לא קרה..
פחדתי שלא תרגיש טוב ולא תספיק להגיע לטלפון אבל גם זה לא קרה...
כשיצאנו עם אחותי מבית החולים והשארנו את אמא עטופה , אמרנו שמכל התסריטים האפשריים, מה שקרה היה " הכי בסדר"...
לקחתי אותה בבוקר לבית החולים, היא קיבלה שתי מנות של מורפיום ונרדמה... בילתה סה"כ שעה בפנימית... מזל שלה.
אני מתנחמת בעובדה שהיא לא סובלת.. זה הדבר היחיד שיכול לחזק אותי...
עוד לפני שבוע הייתי מתקשרת ושומעת שקט בצד השני... אמא לא דיברה מאז שאמרו שזה סופני... גם עכשיו יש שקט אבל לפחות אני יודעת שהיא לא עצובה, ולא כאובה.. ולא עייפה ומותשת...
אני רוצה לזכור אותה יפה, מסתכלת בתמונות באלבומים שלה... אבל הסוף הלא רחוק והכואב מותיר בי תמונות קשות של מחלה איומה שהפכה את אמא לכנועה... כשאני חושבת עליה, אז קודם מופיעה התמונה האחרונה שלי ושל אחותי מחזיקות ידיים עם אמא וצועקות שאנחנו אוהבות אותה ושנישאר ביחד, אחר כך מופיעה תמונה של אמא מתהלכת בקושי, אחרי זה עוד איזה תמונה של אמא מקווה שאולי היא תחלים... ואת אמא היפה כרגע קצת קשה לי לזכור. אבל אני אעבוד על זה, שישאר לי זכרון מתוק של אהובה נצחית....
אני רוצה לחזק את כל האנשים שהמחלה הנוראית הזאת לא פסחה על משפחתם, להגיד שאין מה לומר ושקשה למצוא את המילים המנחמות, אבל בכל זאת לחיים יש את הדרך שלהם ולנו לא נותר אלא להתגבר.
שלכם
ולרי
