רוצה לספר לכם את הסיפור שלי
שלום לכולם, אני סטורמי. אני בת 20 בקרוב. בסוף ההודעה תבינו למה רציתי לכתוב לכם את הסיפור שלי. לפני כ-3 שנים התאשפזתי בבית חולים פסיכיאטרי לאחר ניסיון אובדני. את כל שנות התיכון ביליתי באנורקסיה, דיכאון עמוק, שתיית אלכוהול ופציעה עצמית. יום אחד כבר ממש מאסתי בחיים ובלעתי כדורים. מהבית לחדר מיון, ממיון לבית חולים. שם ביליתי שנתיים. באישפוז ניסיתי אינספור פעמים להתאבד. לא רציתי לקחת חלק בחיים האלה ולא הבנתי איך אנשים בכלל רוצים לחיות. היום, כשאני שנה אחרי השיחרור שלי, אני מתחילה להבנות שוב בתור בנאדם בריא. הרצון לחיות הא אחד מהם. פעם כשהייתי חוצה את הכביש, לא הייתי מסתכלת לצדדים כי אמרתי לעצמי שמכסימום אני אדרס. היום אני מסתכלת לשני הכיוונים שוב ושוב, כי אני מפחדת להדרס. פתאום, אני חוזרת לחיים הרגילים, בהם האנשים בסך הכל מנסים לחיות. פתאום הצד הטבעי זה הרצון לחיות ולא הרצון למות. ב-95, לאחי היה סרטן והוא החלים. לכן הנושא מאוד קרוב לליבי. צפיתי מקודם בשיר "אלוהים נתן לך במתנה" של עמותת חיים, ודמעות זלגו לי על הלחיים. בהתחלה לא הבנתי למה כל ההתרגשות הזאת. ז"א, היה לי ברור שהתקופה הזאת הייתה תקופה קשה, ועד היום מרגש אותי לראות סיפורים של חולי סרטן, כי זאת כמו משפחה מסויימת. אנשים שמבינים מה עברנו. אח"כ הבנתי שזאת ההערכה הכלכך גדולה שיש לי אל כל אותם האנשים. אל החיבור הזה לחיוּת בתוך כל החולי. הרבה זמן שלא היה לי את הרצון הזה לחיות, והיום אני עובדת על זה. בונה את זה מחדש. אני לא יודעת בידיוק איך לתאר את מה שאני מנסה להגיד. זה כאילו, אתם, כל אותם חולים שכלכך נאבקים להמשיך להעלות את החיוך על הפרצוף, להמשיך ולנסות לחיות, נותנים לי השראה לחיות את החיים שלי. אני מאחלת לכם באמת מכל הלב שרק תתחזקו מתוך המחלה שלכם או של מישהו קרוב אלכם, שזה יאיר לכם קצת את הרצון לחיות, ושתבריאו על מנת שתוכלו לחיות חיים בריאים. ואני לא אגיד חיים מאושרים, כי אין דבר כזה. אני רק אגיד חיים. המון כוח לכם ותודה על ההשראה.
שלום לכולם, אני סטורמי. אני בת 20 בקרוב. בסוף ההודעה תבינו למה רציתי לכתוב לכם את הסיפור שלי. לפני כ-3 שנים התאשפזתי בבית חולים פסיכיאטרי לאחר ניסיון אובדני. את כל שנות התיכון ביליתי באנורקסיה, דיכאון עמוק, שתיית אלכוהול ופציעה עצמית. יום אחד כבר ממש מאסתי בחיים ובלעתי כדורים. מהבית לחדר מיון, ממיון לבית חולים. שם ביליתי שנתיים. באישפוז ניסיתי אינספור פעמים להתאבד. לא רציתי לקחת חלק בחיים האלה ולא הבנתי איך אנשים בכלל רוצים לחיות. היום, כשאני שנה אחרי השיחרור שלי, אני מתחילה להבנות שוב בתור בנאדם בריא. הרצון לחיות הא אחד מהם. פעם כשהייתי חוצה את הכביש, לא הייתי מסתכלת לצדדים כי אמרתי לעצמי שמכסימום אני אדרס. היום אני מסתכלת לשני הכיוונים שוב ושוב, כי אני מפחדת להדרס. פתאום, אני חוזרת לחיים הרגילים, בהם האנשים בסך הכל מנסים לחיות. פתאום הצד הטבעי זה הרצון לחיות ולא הרצון למות. ב-95, לאחי היה סרטן והוא החלים. לכן הנושא מאוד קרוב לליבי. צפיתי מקודם בשיר "אלוהים נתן לך במתנה" של עמותת חיים, ודמעות זלגו לי על הלחיים. בהתחלה לא הבנתי למה כל ההתרגשות הזאת. ז"א, היה לי ברור שהתקופה הזאת הייתה תקופה קשה, ועד היום מרגש אותי לראות סיפורים של חולי סרטן, כי זאת כמו משפחה מסויימת. אנשים שמבינים מה עברנו. אח"כ הבנתי שזאת ההערכה הכלכך גדולה שיש לי אל כל אותם האנשים. אל החיבור הזה לחיוּת בתוך כל החולי. הרבה זמן שלא היה לי את הרצון הזה לחיות, והיום אני עובדת על זה. בונה את זה מחדש. אני לא יודעת בידיוק איך לתאר את מה שאני מנסה להגיד. זה כאילו, אתם, כל אותם חולים שכלכך נאבקים להמשיך להעלות את החיוך על הפרצוף, להמשיך ולנסות לחיות, נותנים לי השראה לחיות את החיים שלי. אני מאחלת לכם באמת מכל הלב שרק תתחזקו מתוך המחלה שלכם או של מישהו קרוב אלכם, שזה יאיר לכם קצת את הרצון לחיות, ושתבריאו על מנת שתוכלו לחיות חיים בריאים. ואני לא אגיד חיים מאושרים, כי אין דבר כזה. אני רק אגיד חיים. המון כוח לכם ותודה על ההשראה.
