רוצה לעזור לחברה

[ניצנים]

רוצה לעזור לחברה

שלום רב לכולכן, אני מצטערת מראש שאני מתפרצת אך אני זקוקה לעצתכם. חברה מאוד טובה שלי הפילה את העובר בשבוע 28 וכרגע היא שוכבת בבית חולים לאחר לידה. אתמול ביקרתי אותה כל היום ודיברתי איתה וניסיתי לשפר את מצב רוחה עד כמה שאפשר. היום לאחר העבודה אני הולכת לבקר אותה שוב אך אני מרגישה חסרת אונים שאני לא יכולה לעזור לה או להביא לה משהו שיעודד אותה אפילו לכמה דקות.. אם למישהי יש איזה רעיון מה אני יכולה להביא עימי אשמח מאוד לעצות!!! שוב סליחה על ההתפרצות.. יום טוב לכולכן ניצנים

 

[תמיד איתנו]

לניצנים...../images/Emo140.gif

שלום ניצנים, ראשית, אינך מתפרצת...חושי חופשיה להיכנס לפורום עכשיו וגם בתקופה בה חברתך תתמודד עם האבדן. כולנו מאד מעריכים אותך על דאגתך לחברתך. לגבי שאלתך, אין לי הרבה עצות למעט לחבק אותה, תני לה לזרום עם הכאב , ותני לה תחושה שזה טוב ונורמלי ששתאבל על העובר שאיבדה. בהצלחה היום ובכלל, תמיד איתנו

 

[karen01]

משהו להיזהר ממנו

הי ניצנים, יפה מצידך שאת רוצה כל כך לעזור, אבל נדמה לי שראיתי משהו קצת בעייתי בנסיון שלך לעזור - הרבה פעמים כשאנחנו נפגשים עם אנשים כואבים ועצובים, זה נורא קשה לנו ואנחנו מרגישים צורך גדול "לשפר להם את מצב הרוח", כלומר לגרום להם לחייך, לא לחשוב על הצרה שלהם וכו´. זה טוב כשלעצמו, אבל אם לשפוט לפי איך שאני הייתי אז זה מוקדם מדי לזה. זה כל כך טרי וכואב שאי אפשר לא לחשוב על זה. מה שנשאר לעשות בינתים זה דוקא לעמוד בכאב שלה - לשמוע אותו (כמובן רק אם היא רוצה לספר) ולהכיל אותו, ולא לתת לה את ההרגשה שהיא צריכה לחייך בשבילך - זה יותר מעייף מהכל. זה נורמלי ובסדר שהיא תהיה הכי עצובה ומסכנה בעולם עכשיו - קרה לה דבר נורא. זה מאוד עוזר כשמישהו מבחוץ יכול לעמוד בזה. מקווה שהבנת את כוונתי (יכול להיות בכלל שטעיתי בפרשנות - אם כן אז סליחה). כשהיא תשתחרר תפני אותה לכאן - זה מקום טוב לכאב הזה. בהצלחה.

 

[לימבו]

וואוו!! את צודקת מאה אחוז

זה נכון לגבי כל סוג של עצב. הפנמתי את דברי החוכמה הללו!

 

[apk]

רק להיות שם ולבכות איתה כשתרצה

אבל גם הרבה לצחוק. להביע הרבה השתתפות בכאב, אבל גם הרבה תקווה לעתיד. כי העתיד יהיה טוב יותר. והכי חשוב ... לא לתת לה לשקוע. להביא אליה כמה שאפשר יותר ילדים ותינוקות, ולעורר בה מחדש את החשק כבר לצעוד קדימה, לתת לגוף חודש חודשיים התאוששות וכבר מיידית להכנס שוב למסלול לקראת ההריון הבא. לא לחכות רגע מיותר, והכי חשוב לא לתת לה לשקוע ברחמים עצמיים ומנוע ממנה לחפש בעצמה את האשמה.

 

[apk]

ומה שאסור לעשות

חס וחלילה לא לאמר לה את המשפט האיום - "אולי זה היה לטובה, אולי היא הייתה פגומה וטוב שלא נותרה בחיים". כשמישהו אמר לי את זה לגבי בתי רציתי לרצוח אותו. מה פתאום, אפילו אם הייתה מפגרת, נכה ועם כל המוגבלויות שבעולם עדיין היה מגיע לה לחיות ואני הייתי רוצה לגדל אותה ולאהוב אותה. אין דבר כזה "אולי זה היה לטובה". אם לא תאמרי את זה ולא תתעלמי מהכאב שלה כל דבר שתעשי יהיה טוב. תני לה להתבטא בכאב וגם בשמחה על דברים אחרים, אבל מעבר לזה המשיכי את החיים הרגילים ודברי איתה על כל מה שדברתן בעבר. מה שכן, אם אתן חברות כה טובות, אז אבדנה הוא במידת מה גם אובדנך, וגם לך כואב - חשוב שתשתפי אותה גם בתחושותיך אלו.

 

[karen01]

להביא ילדים? לא בטוח...

זה בטוח מאוד אינדיבידואלי, אבל אני ממש לא רציתי לראות ילדים ובטח לא תינוקות קטנים - זה כאב מדי. כנ"ל לגבי לצעוד קדימה - אני רציתי עוד הריון ומיד, אבל יש כאלה (גם פה בפורום) שצריכות יותר זמן התאוששות, ומגיע להן אותו.

 

[יעל של אודי]

נאלצת להסכים עם קרן

לא תינוקות! רק לא תינוקות!!! כל פעם שראיתי אותם ראיתי מה אבד לי. זו תחושה איומה. זה רק עוזר לשקוע. חוץ מזה אני לא יודעת אם לשקוע זה לחלוטין רע. בשקיעה הזאת, עם התמיכה הנכונה, מוצאים את הכלים והכוחות לעלות שוב מעל פני המים ומתמודדים עם אבל שמגיע לו יחס של אבל לכל דבר. זה לוקח זמן!!! שוב, זה עניין אינדוידואלי לחלוטין. אבל אי אפשר לדעת מה היא צריכה. אני מציעה לא למהר. היא איבדה את תינוקה, זה לא עניין של מה בכך כפי שמנסים לגרום לנו להאמין!

 

[apk]

לשקוע זה לחלוטין רע

ומהמעט שהספקתי לקרוא כאן בפורום, אכן מרבית הזוגות נותנים לעצמם את הזמן, ומיום ליום מצבם רק מחמיר. אסור, אסור להשתהות, ההשתהות רק מכניסה לדכאון ולכל מיני צרות. אני התאוששתי בזכות זה שבסביבתי הקרובה היו כל הזמן תינוקות וילדים קטנים (בתחילה, כשבתי עדיין הייתה בחיים אבל מאושפזת בטיפול נמרץ, היו אלו ילדי האמהות ששכבו איתי בחדר במחלקת יולדות) ואח"כ ילדים במשפחה ובסביבה. לראות אותם נתן לי תקווה, והזכיר לי כל רגע מחדש שהאסון שקרה לי הוא מקרי, ובטוח לא יחזור עוד פעם. ורק בזכות זה יש לי היום את הבת הנפלאה שיש לי לצערי, ממה שקראתי כאן ובמקומות אחרים, יש הורים שאסונם קרה לפני זמן רב יותר משלי והרשו לעצמם לקחת את הזמן והיום מצבם רע ואיום, ורק הולך בכיוון של החמרה. לעומת זאת, הורים שעבדו את האבל, זוכרים כל החיים את הילד שמת, אבל מיידית צעדו קדימה, הם אנשים בריאים מבחינה נפשית אבל ... אולי אני לא מכירה מספיק מקרים, אולי יש כאלו שאצלם הזמן באמת מועיל. אז כל אחד שינהג כמתאים לו, אבל להביא תינוקות למי שאבדה את עוברה או תינוקה, זה הכרח - רק זה נותן תקווה ומחזיר אותה לחיים, רק זה מראה לה שאסונות קורים אבל בעיקר קורים דברים טובים וזה גם מה שיקרה אצלה בעתיד

 

[udie1]

ללא ספק...

אין לי ספק שלשקוע עשה לך רע, ושמה שכן בחרת לעשות עשה לך טוב יותר. רק למה את לא מקבלת את זה שלשקוע עושה לי טוב?! האבל שלי לגיטימי! ואני לא חושב שאם הייתי מאבד ילד בן עשר הייתי מיד "צועד קדימה..."

 

[karen01]

מה זה "לשקוע"

יש "לשקוע" שזה כל היום לבכות ולרחם על עצמך ורק לראות שחורות ולא לחפש את היציאה, ויש "לשקוע" שזה לחשוב על מה שקרה, לחוות אותו, לעבד אותו, ואחרי זמן מה (שבהכרח משתנה בין אנשים) להגיע אל היציאה, למצוא את הדרך החוצה מהרפש. הסוג השני של השקיעה היה בשבילי הכרחי - יחד עם הצורך העז בעוד הריון. וגם תוך כדי ההריון הנוכחי ממשיכה ההתמודדות שלי, ולפעמים "שקיעה קטנה" (בעיקר לפני בדיקות), ואני חושבת שרק בזכות השקיעה הזו הצלחתי לעבד את מה שקרה ולצאת ממנו מחוזקת יותר ושלמה יותר - עם מה שהיה ובעיקר עם עצמי. עם תינוקות של אחרים עדיין קשה לי - מה לעשות (אם כי זה משתפר) - והנימוק ההגיוני של "זה היה מקרי" לא עוזר כשהלב שורף למראה תינוקות שנולדו סמוך לתאריך הלידה שלי, שהם מזכירים לי שאתמול בדיוק הבן שלי היה צריך להיות בן 4 חודשים. אז אני מרשה לעצמי לא להחזיק אותם ולא להתקרב אליהם, פשוט כי זה כואב. אני לא חושבת שמי מאיתנו יכולה לקבוע מה נכון וטוב לכולם. גם אלו שנראה לך שהיום הם במצב גרוע יותר, ייתכן שאם הם לא היו "שוקעים" הם היו במצב עוד יותר חמור, או גרוע מזה - אם הם היו ממשיכים הלאה לפני זמנם היו להם בעיות אחרות - כאבים וכעסים שלא עובדו יכולים להיות קשים והרסניים בצורות שקשה לנו לצפות. מה שיפה כאן בפורום הוא שכל צורות ההתמודדות לגיטימיות. כולנו מכירים את הכאב המפלח ויכולים רק להציע מה שלנו עשה טוב. מקווה שהבנת.

 

[apk]

לא חולקת עליך כלל

חוץ מזה, שמדבריך כרגע ברור לי שהסיפור שלך עדיין מאוד טרי, ועדיין קשה לך להסתכל ממרחק זמן. אצלנו כבר חלפו יותר משנתיים בהן הספקנו המון, אז נקודת המבט היא אחרת בכל מקרה - צורת השקיעה החיובית שאת מתארת, בהחלט חיובית גם בעיני ואני ממשיכה לחוות אותה יום יום ושעה שעה עד עצם היום הזה, והיא לא תעזוב אותי כל חיי. מה שלא ננתתי לעצמי זה את צורת השקיעה השלילית, ומה שאני מצפה מהסביבה של מי שחווה אסון כזה שלא תאפשר לו לשקוע הוא בשקיעה השלילית

 

[זוהרה מצליחה החודש]

אני הייתי חייבת את תקופת האבל שלי

ענת, זה נורא אינדבידואלי. שילמתי מחיר מאוד מאוד מאוד גבוה, על כך שבחרתי מייד לחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה לי. אחרי שלושה חודשים כאלה, התרסקתי ונשברתי. אני הייתי צריכה זמן לעבד את האבל, למרות שהמשכתי מייד בטיפולים. עברו 9 חודשים, העצב עדיין קיים, אבל נדמה שהפצע הגליד ואינו מדמם ומכאיב כשהיה.

 

[apk]

לדעתי, אבל זה באמת אישי

ככל שמתעכבים יותר שוקעים יותר וככל שזורמים מהר יותר עם החיים מתאוששים טוב יותר ומהר יותר חוזר לבריאות נפשית תקינה אנחנו, כבר ביום בו בתנו נפטרה פנינו שוב לרופאי יחידת ה-IVF ובקשנו לחזור מיידית לטיפולים. הם הורו לנו קודם לעבור מספר בדיקות וזה עיכב ופגע בנו מאוד, שלא לדבר על כך שמרבית הבדיקות היו מיותרות וידענו את זה מראש

 

[תמי ס]

לא להביא ילדים, ממש לא!

הקושי הגדול ביותר שלי, בזמן ההפלה ועד היום (ועברו כבר כמעט 8 חודשים) הוא לראות תינוקות, זה קשה, ממש בלתי נסבל, עד היום איני מסוגלת להביט בתינוקות שנולדו בתקופה בה הפסקתי את ההריון ובתקופה בה הייתי אמורה ללדת. חייבים לתת לזמן לעשות את שלו, מי יותר מי פחות, ולפעמים הטבע מחליט עבורנו... החשוב ביותר הוא להיות איתה, לנסות להכיל את הכאב, לא לסתור את דבריה, לתת לה להוציא את הכאב החוצה, ולבכות איתה לא לעצור, להראות לה שבליבך את איתה.

 

[נצאב]

למה להיות מזוכיסטים

למה לדרוך לעצמנו על היבלות. גם אני לא מסוגלת להסתכל בתינוקות, זה כואב נורא. אז למה לי ללכת למקומות שאני יודעת מראש שתהיה לי בעיה עם זה. כמו למשל אצל חברה שילדה, ברית/ה. אני לא עושה חשבון לאף אחד ופשוט לא הולכת. אני גם אומרת אם שואלים, שלא התחשק לי לבוא וזהו. מי שאכפת לו ממני יבין. ניסיתי ללכת לחברים עם תינוקת, אבל זה ממש לא עשה לי טוב. מצד אחד מתגעגעים לקשר שהיה עם החברים, אבל מצד שני גם אי אפשר להיות מזוכיסטים ולזרוח עוד מלח על הפצעים.