רוצה לפתוח נושא לדיון

[שרון123]

רוצה לפתוח נושא לדיון

ולנצל את ההזדמנות להזמין את כולכם לפתוח נושאים חדשים לדיון. במהלך כל השנה הראשונה היינו בטיפול זוגי בו למדנו טכניקות שעזרו לנו לישרוד את היומיום. נכון שלא תמיד רוצים לשרוד, לפעמים רק רוצים לשקוע ולכסות את הראש ולשקוע בזיכרונות ובכאב. אבל לפעמים חייבים, בשביל הילדים האחרים, או בשביל הזוגיות, או בשביל עצמנו, לא לתת לכאב להציף אותנו, לשים אותו בצד לרגע כדי לשרוד. אז מה הטיפים שלכם? יש דברים שעוזרים?

 

[שרון123]

הטיפ שהכי עוזר לנו

בכל ערב לפני השינה, אני והאיש יושבים ביחד, וכל אחד מאיתנו מציין דבר חיובי אחד שקרה לו היום. איכשהו זה סוגר לנו את היום עם משהו טוב. כמובן שאח"כ במיטה הקושי חוזר, ובכל זאת השיחה הזאת נותנת קרן אור קטנה כל יום. דברים שהיו חיוביים אבל לא תמיד שמנו לב אליהם בים הכאב.

 

[eaz1514]

הדרכים שלי להתמודדות

אחרי שרונן חלה כל השקפת עולמנו השתנתה, הכל קבל פרספקטיבה שונה. דברים שפעם היה נורא חשוב להלחם עליהם נראים פעוטים וקטנונים. אני משתדלת לא להתעצבן על דברים שאינם מהותים, אני לא דוחה דברים שאני מאוד רוצה כמו חופשה, קניה של משהו לבית שפעם הייתי חושבת פעמיים. ברמה הזוגית אנחנו ביחד כבר 33 שנה, תמיד היינו מאוד מאוחדים והאסון חיזק אותנו עוד יותר. הקשר עם הבן הבכור שהיה חזק התאדק, רק השנה הוא עזב את הבית לדירה משלו אבל מקפיד לבלות איתנו את סופי השבוע כמה שהוא יכול. מרונן למדתי להסתכל קדימה, לעבור כל יום וכל רגע כאילו אים מלחר. מרונן קבלתי ציווי להמשיך לחיות חיים עד כמה שאפשר רגילים - זה היה רצונו ואני משתדלת מאוד ללכת בדרכו. אנחנו מדברים על רונן בחופשיות רבה בכל מקום ובנוכחות כולם, עצם הדיבור על רונן עושה לי טוב. כשאני מספרת סיפור מצחיק (ויש מיליון כאלה) וגורמת לאנשים לחייך או לצחוק זה עושה לי טוב. את הרגעים הרעים של והסיוטים של המחלה והאשפוזים הארוכים בהן הייתי צמודה אליו אני חולקת עם בעלי, לפעמים מדברת עליהם עם המשפחה הקרובה. אבל זה לא קורה הרבה. ומשהו אולי טיפשי, כל יום בשובי הביתה מהעבודה אני ניצבת ברמזור מול בית העלמין בחולון מרימה את היד ומחווה לשלום לילד שלי שנמצא 200 מטר מהבית אבל כה רחוק. יום קל לכולם, לי הגשם והשמיים האפורים מביאים זכרונות רעים של השבועות האחרונים מחנוכה 2003 ואד ינואר 2004. אילנה

 

[דנה של רותם]

אצלי

הדברים שאילנה כתבה לפני משקפים מאד את החיים שלי ואת הדרך בה החלטתי ללכת ולהמשיך את חיי. רותם היה הילד הכי שמח בעולם. פשוט כך. עבר כל כך הרבה דברים נוראיים בחייו הקצרים, ולמרות הכל שניה אחרי שסיים בדיקה פולשנים ומכאיבה ונוראית, התגלגל מצחוק ושיחק והכריח את כולם סביבו להנות איתו. ומבחינתי זו הצוואה שלו וככה אני משתדלת לחיות את חיי. כמובן שהילדים האחרים שלי הם קטנים והטיפול בהם הוא מחוייב מציאות ואין שום דרך להתחמק מזה. ודווקא בזכותם אין לי זמן לשקוע. הנפילות מגיעות אבל הן קצרות וממוקדות. הילדים שלי (ובזכותם גם הסבים והסבתות ובעיקר אמא שלי שהייתה מאד קרובה לרותם) מרימים את כולנו, מכריחים את כולנו להמשיך לצחוק, לשחק, להנות. אני החלטתי מיד כשרותם נפטר, שאני עושה הכל כדי להנות כמה שיותר מכל רגע. ככל שהמצב מאפשר, אני יוצאת מהבית ויושבת בבתי קפה עם חברות וקונה דברים שאני רוצה אם לבית אם לילדים או לעצמי, וכמובן הכיף הכי גדול שלי - נסיעות לחו"ל. אנחנו מדברים על רותם חופשי ליד אנשים. האמת היא שאת רובם בדקות הראשונות זה מקפיא והם לא יודעים מה לעשות, אבל כשהם רואים שאנחנו מסוגלים לכך הם זורמים איתנו ומרגישים הרבה יותר נוח.

 

[eaz1514]

../images/Emo140.gif יכולנו להעתיק אחת מהשניה