רוצה לשאול

[רננה33]

רוצה לשאול

התלבטתי רבות אם לפנות לפורום זה - ונראה לי שאוכל לקבל כאן תשובה או, לפחות, כיוון מחשבה: בן זוגי הוא אלמן. אשתו נפטרה ממחלת הסרטן לאחר שנאבקה בה כשנה. בתקופת מחלתה הוא סעד אותה וטיפל בה כל הזמן. כחצי שנה אחרי שהתאלמן נפגשנו והקשר שנוצר הוא חזק וחם, כולל קשר נפלא עם ילדיו ( 13,10). הכל טוב. היה קושי מסוים ב"להציג" אותי, או אודותי בפני משפחתה של אשתו, גם בפני חברים קרובים - אבל גם זה עבור טוב. כולם "קיבלו" אותי והבינו אותו ולנפשו. בקיצור: קשר טוב איתו, עם ילדיו, ואף אחד במשפחה הקרובה - לא כעוס. בעוד כחודש- יהיה יום השנה לפטירתה. וזה אומר יום שנה ראשון- כאשר כל החברים והמשפחה עולים לקבר. ומה איתי? האם עלי להיות שם, במעמד הזה, או להשאר בבית ( שלו) או בכלל לא להיות איתם ביום האזכרה? דומני שכל עצה, או התנסות או הכוונה - יהיו לעזר..

 

[BooBee]

אני בעד ללכת איתו לאזכרה

כמו שאת כותבת, יש לך קשר טוב איתו ועם ילדיו. התמיכה שלך חשובה כמו שאני רואה את זה. בכל מקרה, אני חושבת שכדאי לך לשוחח על זה עם בן זוגך ולשאול אותו אם זה בסדר שתצטרפי לאזכרה. כשחברה שלי נפטרה לפני חמש שנים, היה לה חבר קבוע, והם דיברו על חתונה וכו´ ואז היא נפטרה בפתאומיות. שנה אחר כך בערך הוא הכיר בחורה חדשה שלימים הפכה לאשתו ולפני כמה זמן היא ילדה ילד ראשון. כל אזכרה היא מגיעה איתו על מנת לתמוך בו. אני יודעת כמה זה חשוב לו שהיא תמכיר את התקופה הזו של חייו(דיברתי איתו על זה לפני שלוש שנים). לפני חודש היתה אזכרה של חמש שנים והיא היתה איתנו ואני יודעת שזה חשוב לשניהם להיות במעמד הזה. בכל מקרה, שוב, אני מציעה לך לשאול את הבן זוג. אני בטוחה שהוא ירצה אותך שם. רויטל.

 

[רננה33]

בואי וראי

מיד בתחילת הקשר של איתו- הוא ישב ודיבר ודיבר המון , וסיפר, ואני, מעבר לכאב של הסיפור האנושי, לא הבנתי איך בן אדם (בן48) מסוגל לשמור בבטן , ימים רבים וארוכים את כל מה שהוא הרגיש, חש וסחב.. באותן שיות ראשונות- הוא שאל אותי, יותר מפעם אחת, "רוצה לדעת מה כתבתי על המצבה?".. בחרתי להשיב בשלילה. לא יודעת למה. זו נראתה לי אז, התחברות כל כך מהירה וקרובה מידי. בפעם אחרת, הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לבית העלמין. לשם הוא נוהג ללכת אחת לשבוע. גם על כך עניתי בשלילה. בעצם בתשובה של " כשארגיש שאני יכולה - אבוא איתך.." ולא. לא הייתי בבית העלמין וגם לא יודעת מה הוא כתב על המצבה. יש לי רתיעה מכך. ולא יודעת להסביר מדוע. ואולי מכאן גם החשש או הפחד שלי מפני יום השנה? אולי, אחרי טכס האזכרה, עם כל המשפחה וכל הזכרונות - ארגיש דחויה, או מיותרת? ארגיש שאהבה אמיתית נמצאת אצלו במקום אחר? וזה עוד לפני שסיפרתי איך קשה היה לי, בתחילת הקשר להיקלע למצב של "חלוקה", של זהירות, של התמודדות עם הבית בו הוא חי איתה, כל פינה שמזכירה אותה, ואני נמצאת שם עכשיו, כמו שאמרה אחותה: הכי קשה לי היה לראות אותך במטבח... ולילדים קשה לראות אותי בכל הבית, ולו קשה לראות אותי בכל הבית , למרות שהוא רוצה בי ואותי, ( למשל, אנחנו לא ישנים בחדר השינה , אלא בחדר האורחים, שם הוא מציע לי מיטה, אבל מצטרף אלי..) לא קל. המשיכו ליעץ ולתמוך. תודה!

 

[אורי_ח]

אם לחשוב בראש שלו:

אז לכי לאזכרה. חשוב לו שתהיי אתו גם בקטעים הקשים. אם לחשוב בראש שלך: את לא שם בשביל להחליף אותה במטבח או במיטה. את - עצמך. הוא חייב להתחשב במעצורים שלך. במבט נוסף, מהצד: לא הכרחי שכך יהיה, אך מערכת יחסים עם בן זוג אלמן + ילדים עלולה לעורר בעיות מסוימות. חשוב שיהיה הרבה דיבור ואולי אף ייעוץ זוגי. העיקר לא להחליק או להדחיק קשיים מתחת לשטיח. אמר אורי, יועץ בגרוש.

 

[רננה33]

אורי - כל עצה היא נהדרת ותומכת

ואל תתיחס אל עצמך כיועץ בגרוש. בכל מערכת היחסים יש המון המון דיבור. זה חשוב כי יש ילדים ויש עבר ויש קשיים הדורשים את הפתיחות והדיבור. אין לי ספק שאם אשאל אותו - הוא יגיד שברור מאליו שאהיה איתו באזכרה, כי אני איתו עכשיו לאורך כל הדרך אבל - הקשיים הם שלי ועם המחשבות שלי. מכל מקום - תודה!

 

[אחת מהצד]

במה שכתבת

מצאתי את התשובה שאת מחפשת.. כתבת..."כשארגיש שאני יכולה - אבוא איתך.." אז עכשיו נשאר לך החלק "הקל".. להבין מה את מרגישה. ופה.. אין מה צריך. מה ראוי. מה יחשבו. מה יהיה נעים או לא. יש רק את מה את מרגישה. אז מה את מרגישה בעצם? מצד אחד.. רצון להיות משענת. שותפה.. מצד שני.. רתיעה. פחד להרגיש דחויה. מיותרת. מה יגידו.. אז חושבת שאם את מרגישה שהאהבה אליו והרצון להיות איתו ולחלוק מגרשת את הפחדים שלך..תלכי עם זה. ואם את ממשיכה להרגיש שלא תלכי לשם שקטה ובטוחה בעצמך ובמקום שלך.. חבל על הסבל שאת גורמת לעצמך. מבינה גם את האמירה שלך על החשש להרגיש שהאהבה האמיתית שלו נמצאת במקום אחר. תראי.. אוף. גם לזוגות "רגילים" יש לא פעם צרות עם אקס מיתולוגית או אידאליזציה של יחסים קודמים. ובמקרה של מוות הכל טוטאלי. וחזק. אז תמיד תזכרי שאשתו המנוחה. עם כל האהבה שהוא חש כלפיה וכלפי הזיכרון שלה..איננה יותר. והיא לא יכולה להסב לו את האושר שאת יכולה. את לא במקומה. היא היתה. ואת עכשיו. אחרת. זה כמו ילדים. האהבה לכל ילד היא לא על חשבון הילד האחר. היא בנוסף. והיא אחרת. וזה לא אומר כלום על העומק והמשמעות שלה. כדאי גם לחשוב ביחד איך הופכים את הבית "בו הוא חי איתה" לבית שלכם. שגם את מרגישה בו בבית. בתור אחת שיש לה ותק מסויים באזכרות של בן הזוג.. אז יודעת להגיד באופן נחרץ רק דבר אחד. אין שום חוק. או נוהג מחייב. או הכרח. אני..לפעמים באתי עם בן זוג. לפעמים הוא בחר לא לקחת חלק. לפעמים לא היה. בכל הפעמים גם אני הייתי חצוייה בין הרצון להיות נטו עם הזכרון. שאף אחד לא יכול להיות שותף בזה. ובין הכמיהה להשען על מישהו שמחבק אותך באהבה אז..תלכי עם מה שאת מרגישה אחת מהצד

 

[acky007]

אזכרה

הואיל והייתי במצבו של בן-זוגך - אשתי נפטרה מסרטן ואני נשאתי בשנית - חושבני שאני יכול להכנס לראש שלו... לי היה חשוב מאד שתת-זוגתי תהיה איתי גם במצב ה"עדין" הזה של אזכרה לאישה הראשונה. לי זה נתן תחושה של המשכיות החיים למרות הכאב והאבל על אשתי הראשונה שאת זכרונה ואהבתה אני נושא איתי גם היום, 13 שנים לאחר פטירתה (אני כתבתי על המצבה את המשפט "כי אני נבראתי לך"). מצבך גם טוב משל זוגתי שכן את אומרת שמשפחתה מקבלת אותך, בניגוד למצב שהיה אצלי. בקיצור - לדעתי, חשוב שתהיי באזכרה, למענך כמו למען בן הזוג. שיהיה רק טוב... אברהם

 

[רננה33]

תודה אברהם ומאוד חשוב לי

לקבל עזרה או תמיכה או מחשבה ממי שהיה שם וההתנסות שלו היא מאוד אישית. נראה לי שהקושי האמיתי הוא שלי ולא של בן זוגי. הוא למשל, ביקש ממני לבוא איתו אל חלקת הקבר - מה שמאוד קשה לי ועד היום לא הייתי שם. ולמה קשה לי? - אולי מפני אני עסוקה כל הזמן בלחשוב מה יגידו ואיך יקבלו ואולי אני חושבת בשבילו ובשביל הילדים. אני למשל - מחבקת ומנשקת את הילדים ולפעמים חושבת אם אני לא OVER-REACTING בענין. עוברות לי בראש כל מיני מחשבות של:מה אני אעשה בבית הקברות? היכן אעמוד? והרי גם יסתכלו עלי ויבחנו אותי החברות שלה, אולי השכנות, אולי סתם כל מיני.... וזכור זאת - זה יום השנה הראשון. עוד טרם עברה שנה וכבר הוא איתי...

 

[noor נור]

אם מותר אז אשמיע קול אחר....

היות וציינת שמקומך כנראה לא לגמרי ברור בבית שלו, ושקשה לראות אותך במטבח, ואתם לא בחדר השינה וכו´ וכו´...וסה"כ עברה חצי שנה מאז שנפגשתם, אז הייתי אני נותנת למשפחה לעלות לקבר לבד, ואם את ממש רוצה להיות נחמדה, להציע שכולם יבואו אחרי בית הקברות לבית שלו, ואת בינתיים תכיני מטעמים לאורחים. לאט, לאט- אבל בטוח.

 

[רננה33]

תודה! בכל זאת

אני חושבת שקל יותר למשפחה בכלל, ולי בפרט להיות באזכרה, ולו רק כדי לתמוך בו (מורלית, כמובן) ולו רק כדי שאהיה שם איתו מאשר להיות במטבח שבאמת היה טריטוריה די פרטית של אשתו המנוחה..

 

[das3]

רננה היקרה

כשאחי נפטר בפתאומיות זה היה חצי שנה לפני שעמד להנשא לחברתו איתה יצא כ-9 שנים . אנחנו שומרים על קשר מאוד טוב עד היום ואני חושבת שחשוב לה להיות איתנו בקשר. לימים היא הכירה בחור מאוד חמוד ונישאה לו לפני 3 חודשים. בעלה עד היום מסרב להכיר אותנו ולפי דבריה מרגיש מאוד לא בנוח לבוא אלינו שלא לדבר על אזכרות וכאלו. ואנחנו מכבדים כל מה שהיא אומרת. אני חושבת שזה מאוד אינדבידואלי. בדר"כ בני הזוג שמגיעים אחרי אלו שהלכו לעולמם מרגישים כנראה לא נוח עם העובדה שהיה בן זוג קודם אהוב שמת. עשי מה שהלב שלך אומר לך. זו התשובה היחידה לדילמה שלך ואני בטוחה שגם אם תחליטי שלא ללכת זה יתקבל בהבנה. ואם תחליטי שכם אז כל הכבוד לך- אני מעריצה אותך. שיהיה לכם רק טוב ואושר אינסופי. das3