רוצה לשתף אתכם במשבר שהיה לי אתמול
הייתי בעבודה, והלכתי לישיבה שהתקיימה בחדר שמשמש גם לחדר צילום. נכנסנו לחדר, והייתה שם מישהי שצילמה חומר במכונה. כשנכנסנו, היא התחילה להתעצבן : למה אתם פה, אני הייבת לצלם, הייתי פה קודם, תחפשו חדר אחר וכד'.
חלק ידעו מי זאת: עובדת עם צרכים מיוחדים שמעסיקים בחברה (חברה ממשלתית שמעסיקה העסקה הומנית). גם מי שהיה מחוץ לחברה, הבין את המצב. אז אף אחד לא כעס, ניסו לדבר איתה. כי באמת שאי אפשר היה לקיים ישיבה כי המכונה מאד הרעישה.
היא עוד הרבה זמן התלוננה, אבל בסוף הלכה.
ואז מי שכינס את כולנו חשב לנכון "להסביר". הוא אמר שהיא עם צרכים מיוחדים, ושלא רק הם תורמים לה אלא גם היא לימדה אותם סבלנות ולדבר ברור ולהסביר את עצמם וכד'. ובזמן שהוא מדבר, אני מתחילה לבכות מבפנים. היה לי ממש קשה לשמוע אותו ולקלוט שגם לי יש ילד כזה בבית.
אבל עוד איכשהו התאפקתי.
ואז הוא התחיל לומר שהם עשו לה יום הולדת, והזמינו את אמא שלה. ורק כשהאמא הגיעה, הם הבינו את גודל המעשה שהם עושים. ואת הכרת התודה של אמא וכד'.
בשלב הזה התחלתי לבכות. פשוט לא יכולתי. ניסיתי להתאפק, הרי אף אחד לא יודע כלום וזה בטח לא היה הפורום המתאים.
אז נראה לי שרק העניים התמלאו דמעות, אבל לא מעבר. הורדתי את הראש, ניסיתי למצוא הזדמנות לצאת מהחדר, אבל פשוט לא הייתה דרך. אולי מישהו ראה, אולי לא. כמובן שאף אחד לא אמר לי כלום.
בסוף הישיבה התחילה, הדמעות התייבשו, והמשכתי הלאה.
אבל אפילו עכשיו, כשאני סיפרתי על התגובה של האמא, היו לי דמעות.
ממש קשה.
הייתי בעבודה, והלכתי לישיבה שהתקיימה בחדר שמשמש גם לחדר צילום. נכנסנו לחדר, והייתה שם מישהי שצילמה חומר במכונה. כשנכנסנו, היא התחילה להתעצבן : למה אתם פה, אני הייבת לצלם, הייתי פה קודם, תחפשו חדר אחר וכד'.
חלק ידעו מי זאת: עובדת עם צרכים מיוחדים שמעסיקים בחברה (חברה ממשלתית שמעסיקה העסקה הומנית). גם מי שהיה מחוץ לחברה, הבין את המצב. אז אף אחד לא כעס, ניסו לדבר איתה. כי באמת שאי אפשר היה לקיים ישיבה כי המכונה מאד הרעישה.
היא עוד הרבה זמן התלוננה, אבל בסוף הלכה.
ואז מי שכינס את כולנו חשב לנכון "להסביר". הוא אמר שהיא עם צרכים מיוחדים, ושלא רק הם תורמים לה אלא גם היא לימדה אותם סבלנות ולדבר ברור ולהסביר את עצמם וכד'. ובזמן שהוא מדבר, אני מתחילה לבכות מבפנים. היה לי ממש קשה לשמוע אותו ולקלוט שגם לי יש ילד כזה בבית.
אבל עוד איכשהו התאפקתי.
ואז הוא התחיל לומר שהם עשו לה יום הולדת, והזמינו את אמא שלה. ורק כשהאמא הגיעה, הם הבינו את גודל המעשה שהם עושים. ואת הכרת התודה של אמא וכד'.
בשלב הזה התחלתי לבכות. פשוט לא יכולתי. ניסיתי להתאפק, הרי אף אחד לא יודע כלום וזה בטח לא היה הפורום המתאים.
אז נראה לי שרק העניים התמלאו דמעות, אבל לא מעבר. הורדתי את הראש, ניסיתי למצוא הזדמנות לצאת מהחדר, אבל פשוט לא הייתה דרך. אולי מישהו ראה, אולי לא. כמובן שאף אחד לא אמר לי כלום.
בסוף הישיבה התחילה, הדמעות התייבשו, והמשכתי הלאה.
אבל אפילו עכשיו, כשאני סיפרתי על התגובה של האמא, היו לי דמעות.
ממש קשה.
