רוצה לשתף אתכם במשו...
כשחזרתי הביתה היום, אחרי שסיימתי את כל המטלות שהיו לי (להין שיעורים, פעולה לחניכים, פלאיירים, שלטים, להשלים עם חברה, לבקר ידיד שלי שעבר ניתוח...)פתחתי, במקרה, את העיתון של הבקר וקראתי על אותו נער שהתאבד. נער בן 16, בדיוק כמוני. הרגשתי מין דקירות בלב, שוב עלה בי הפחד שאולי זה נער שאני מכירה... "לא שוב אלוהים, בבקשה". חיפשתי ישר, כמו בפעם הקודמת, את הסיבה להתאבדות שלו-מה לעזאזל גרם לו לעשות את זה?! מה גורם לנער בן 16 להתאבד יום אחד? לא הייתי בשוק כשקראתי את המסר שהוא השאיר אחריו, שהוא החליט להתאבד כי כרגע הוא נמצא בשיא האושר שלו, ומפה אפשר רק לרדת-אז למה לו לרדת בכלל?! הוא מת מאושר. המשטרה המשיכה לחקור את האירוע ואמרה שלא היה שום משבר כלכלי, הילד לא היה בדכאון. כל כך שטחי. אמא שלי זרקה איזו הערה, משו כמו "מטורף", הייתי חייבת לענות לה... "אתם פשוט לא מבינים", אמרתי, "זה לא כזה מסובך.. בכלל לא! הכל אצלכם צריך להיות קשור במשו... כסף, לימודים, דכאונות.. זה לא ככה!" אין לכם מושג בכלל מה עובר לנו בראש.. אני יודעת שגם אתם הייתם פעם בגיל שלנו, חוויתם את מה שאנחנו חווים, אבל בערך. התקופה שונה, המצב שונה.. הלחץ, הציפיות, אפילו המצב בארץ. זה באמת שונה... כל תקופה טובה אצלנו היא בעצם מין אופוריה, שהכל טוב- הקשר עם החברים, אפילו חבר.. בלימודים דברים הולכים טוב, עם אמא יש פחות מריבות בבקר, אבא חוזר מחייך הביתה, האח הגדול חוזר מהצבא פעם בשבועיים במקום בחודש-דברים קטנים שכל כך משמעותיים אצלנו. אבל הכל נגמר מתישהו, יש את הירידות-אפילו הכי קטנות, שגורמות לנו להרגיש כאילו העולם חרב עליינו. אהבה נכזבת, מריבה מטופשת עם חברה, ציון נכשל באיזה מבחן שלמדת אליו שעות, פעולה שישבת להכין שעות בשביל שהחניכים יהנו-והם מגיעים כל כך מעט, אפילו הופעה שכל כך רצית ללכת אליה ובסוף הבריזו לך. הכל. אחרי שידיד שלי התאבד, לפני כמה חודשים, התחלתי לראות הכל בפרופורציות... אני תמיד ילדה אופטימית, תמיד אומרת שיהיה טוב ובאמת מאמינה בזה. גם עכשיו. אבל אפילו אחרי שהתחלתי לקחת דברים בפרופורציות-קשה לי. קשה לא להרגיש כאילו זה סוף העולם כששוברים לך את הלב... לפעמים פשוט בא לך להעלם מהעולם הזה כשאתה מבין כמה צביעות יש בו. לפעמים אתה מרגיש שאתה נמצא בשיא העולם, אבל הבום שבא אחר כך-אתה כל כך מפחד ממנו. הרי רק היום ישבתי בבצפר וחשבתי על כמה שבא לי להעלם מפה, אחרי המריבה המטופשת עם חברה שלי, אחרי הבאסה מהמורה לתנ"ך, והבאסה מהוויכוח עם אמא היום בבקר, מהמחשבה על כל האחריות שיש עלי בקשר למסיבה של החניכים... כל כך רציתי ללכת, לבכות ולהעלם. אבל מצד שני, אני יודעת שזה עניין של תקופות... ידיד שלי אמר לי את זה אחרי שאותו חבר התאבד. אם הוא היה מחכה עוד כמה חודשים-אולי אותן מחשבות היו יוצאות לו כבר מהראש... האידיאולוגיה שבגללה הוא התאבד, כל ההסתכלות שלו על החיים. הרי כל יום אתה לומד דבר חדש... מסתכל ובוחן את העולם בצורה אחרת. וזה מה שמעודד אותי לפעמים כשאני עמוק בתוך הבאסה, יכול להיות שהיום זה סוף העולם שלך-אבל מפה אתה יכול רק לעלות... מה שאני מנסה להגיד זה שצריך לקחת את הדברים בפרופורציות. אתם יודעים, התאבדות זאת מחלה מדבקת, אבל זה דבר שניתן למנע... אז כשאתם עמוק בתוך הבאסה, רוצים כל כך ללכת מפה-תחשבו על מחר... תחשבו על עוד כמה חודשים.. על חופש שאתם מחכים לו.. טיול.. חברים... משו שעתיד לבוא ועושה לכם טוב... רק אל תעשו את השטות הזאת, בעיקר כי הכאב שאתם משאירים אחר כך בעולם-הוא כאב שאי אפשר לתאר. ואני באמת לא חושבת שצריך להגיע לרמה שבה ידיד שלכם מתאבד כדי לקבל פרופורציות לחיים. תחשבו על זה, ותדעו שלפחות למישהי אחת-עשיתם את הלילה טוב יותר. =] לילה נפלא...
כשחזרתי הביתה היום, אחרי שסיימתי את כל המטלות שהיו לי (להין שיעורים, פעולה לחניכים, פלאיירים, שלטים, להשלים עם חברה, לבקר ידיד שלי שעבר ניתוח...)פתחתי, במקרה, את העיתון של הבקר וקראתי על אותו נער שהתאבד. נער בן 16, בדיוק כמוני. הרגשתי מין דקירות בלב, שוב עלה בי הפחד שאולי זה נער שאני מכירה... "לא שוב אלוהים, בבקשה". חיפשתי ישר, כמו בפעם הקודמת, את הסיבה להתאבדות שלו-מה לעזאזל גרם לו לעשות את זה?! מה גורם לנער בן 16 להתאבד יום אחד? לא הייתי בשוק כשקראתי את המסר שהוא השאיר אחריו, שהוא החליט להתאבד כי כרגע הוא נמצא בשיא האושר שלו, ומפה אפשר רק לרדת-אז למה לו לרדת בכלל?! הוא מת מאושר. המשטרה המשיכה לחקור את האירוע ואמרה שלא היה שום משבר כלכלי, הילד לא היה בדכאון. כל כך שטחי. אמא שלי זרקה איזו הערה, משו כמו "מטורף", הייתי חייבת לענות לה... "אתם פשוט לא מבינים", אמרתי, "זה לא כזה מסובך.. בכלל לא! הכל אצלכם צריך להיות קשור במשו... כסף, לימודים, דכאונות.. זה לא ככה!" אין לכם מושג בכלל מה עובר לנו בראש.. אני יודעת שגם אתם הייתם פעם בגיל שלנו, חוויתם את מה שאנחנו חווים, אבל בערך. התקופה שונה, המצב שונה.. הלחץ, הציפיות, אפילו המצב בארץ. זה באמת שונה... כל תקופה טובה אצלנו היא בעצם מין אופוריה, שהכל טוב- הקשר עם החברים, אפילו חבר.. בלימודים דברים הולכים טוב, עם אמא יש פחות מריבות בבקר, אבא חוזר מחייך הביתה, האח הגדול חוזר מהצבא פעם בשבועיים במקום בחודש-דברים קטנים שכל כך משמעותיים אצלנו. אבל הכל נגמר מתישהו, יש את הירידות-אפילו הכי קטנות, שגורמות לנו להרגיש כאילו העולם חרב עליינו. אהבה נכזבת, מריבה מטופשת עם חברה, ציון נכשל באיזה מבחן שלמדת אליו שעות, פעולה שישבת להכין שעות בשביל שהחניכים יהנו-והם מגיעים כל כך מעט, אפילו הופעה שכל כך רצית ללכת אליה ובסוף הבריזו לך. הכל. אחרי שידיד שלי התאבד, לפני כמה חודשים, התחלתי לראות הכל בפרופורציות... אני תמיד ילדה אופטימית, תמיד אומרת שיהיה טוב ובאמת מאמינה בזה. גם עכשיו. אבל אפילו אחרי שהתחלתי לקחת דברים בפרופורציות-קשה לי. קשה לא להרגיש כאילו זה סוף העולם כששוברים לך את הלב... לפעמים פשוט בא לך להעלם מהעולם הזה כשאתה מבין כמה צביעות יש בו. לפעמים אתה מרגיש שאתה נמצא בשיא העולם, אבל הבום שבא אחר כך-אתה כל כך מפחד ממנו. הרי רק היום ישבתי בבצפר וחשבתי על כמה שבא לי להעלם מפה, אחרי המריבה המטופשת עם חברה שלי, אחרי הבאסה מהמורה לתנ"ך, והבאסה מהוויכוח עם אמא היום בבקר, מהמחשבה על כל האחריות שיש עלי בקשר למסיבה של החניכים... כל כך רציתי ללכת, לבכות ולהעלם. אבל מצד שני, אני יודעת שזה עניין של תקופות... ידיד שלי אמר לי את זה אחרי שאותו חבר התאבד. אם הוא היה מחכה עוד כמה חודשים-אולי אותן מחשבות היו יוצאות לו כבר מהראש... האידיאולוגיה שבגללה הוא התאבד, כל ההסתכלות שלו על החיים. הרי כל יום אתה לומד דבר חדש... מסתכל ובוחן את העולם בצורה אחרת. וזה מה שמעודד אותי לפעמים כשאני עמוק בתוך הבאסה, יכול להיות שהיום זה סוף העולם שלך-אבל מפה אתה יכול רק לעלות... מה שאני מנסה להגיד זה שצריך לקחת את הדברים בפרופורציות. אתם יודעים, התאבדות זאת מחלה מדבקת, אבל זה דבר שניתן למנע... אז כשאתם עמוק בתוך הבאסה, רוצים כל כך ללכת מפה-תחשבו על מחר... תחשבו על עוד כמה חודשים.. על חופש שאתם מחכים לו.. טיול.. חברים... משו שעתיד לבוא ועושה לכם טוב... רק אל תעשו את השטות הזאת, בעיקר כי הכאב שאתם משאירים אחר כך בעולם-הוא כאב שאי אפשר לתאר. ואני באמת לא חושבת שצריך להגיע לרמה שבה ידיד שלכם מתאבד כדי לקבל פרופורציות לחיים. תחשבו על זה, ותדעו שלפחות למישהי אחת-עשיתם את הלילה טוב יותר. =] לילה נפלא...
